מאז ההפיכה ב-1963, המפלגה שלטה בסוריה כמדינה טוטליטרית. חברי המפלגת שלטו כמעט בכל תחום במדינה, כולל פוליטיקה, חינוך, תרבות ודת, והשתמשו בשירותי המודיעין הסודיים (המכונים גם "מוחבראת") כדי לפקח על כל היבט בחיי האזרחים. צבא סוריה והמשטרה החשאית השתלבו במנגנון של מפלגת הבעת', ולאחר מכן הממשל החדש השתלט גם על הסגנון האזרחי, הצבאי והמסורתי של המדינה.
החוקה הסורית משנת 2012 חייבה את הנשיא להיות מוסלמי אך לא הפכה את האסלאם לדת הרשמית של המדינה. מערכת המשפט בסוריה הייתה מיזוג של חוקים עות'מאניים, צרפתיים ואסלאמיים והכילה כ-3 סוגים של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי, בנוסף, היו קיימים גם בתי משפט דתיים שמטפלים בדיני משפחה.
מינוי הנשיא חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן היה לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הבירוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.
כל שלוש הרשויות בסוריה כוונו על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה הבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק התיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יצרו את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטה על ידי מפלגת הבעת' כך שלא היה בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.
מאז שנת 1962 נוהלת סוריה תחת חוקי חירום, אשר ניטרלה בפועל את רוב ההגנות החוקתיות של האזרחים. למרות השינוי השלטוני שהתרחש ב-1966 ו-1970, ובהתאם לחוקת סוריה, מפלגת הבעת' השלטת נשארה המפלגה היחידה.
חאפז אל-אסד ובנו בשאר אל-אסד הם ממוצא עלווי, וכן רבים מן האוליגרכיה הצבאית והפוליטית של המשטר מאז עליית משפחת אל-אסד לשלטון. ב-1973 האימאם מוסא א-צדר, מנהיג הזרם השיעי המרכזי בלבנון, הכריז בפתווה כי הוא מכיר בעלווים כחלק אותנטי מן האסלאם השיעי.[6] עד להכרזה זו ההנהגה הדתית המוסלמית, הן זו השיעית והן זו הסונית סירבו להכיר בעלווים כמוסלמים. הכרזתו זו של א-צדר הייתה פוליטית בעיקרה: חוקת סוריה חייבה את הנשיא להיות מוסלמי, ובכך התאפשר לאסד, שהיה עלווי, לכהן כנשיא. בנוסף, הכרזתו זו של א-צדר אפשרה לבסס קשרים בין המיעוט השיעי בלבנון לבין המשטר הסורי. א-צדר היה איש סודו של אסד, והיה לו חלק חשוב בברית בין אסד ובין הגורמים השיעים באיראן (אם כי הוא עצמו נעלם באופן מסתורי במהלך ביקור בלוב ב-1978). למשפחת אסד היה חלק חשוב בברית זו בין המוסלמים השיעים בלבנון ובאיראן ובין המיעוט העלווי בסוריה.
האופוזיציה האסלאמית הסונית שהתנגדה לשלטון העלווים, כמו גם להגמוניה של מפלגת הבעת', בעלת האידאולוגיה החילונית, ניסתה להתקומם נגד המשטר הדיקטטורי בסוריה. ב-26 ביוני 1980, ניצל חאפז אסד מניסיון התנקשות בחייו. לאחר מכן, החלו מהומות והפגנות רחבות היקף, שדוכאו באלימות ברחבי סוריה. ההתקוממות הגיעה לשיאה בעיר חמאת, שבה נערך, בפקודת אסד האב, טבח חמאת שבמהלכו נהרגו בין 3,000 (לפי הממשלה הסורית) ל-40,000 (לפי הערכת מקורות חיצוניים) תושבים. הרבעים העתיקים בעיר נחרבו עד היסוד ומשפחות שלמות נהרגו.
עם עלייתו לשלטון, הבטיח בשאר אסד לבצע רפורמות, אך לא עשה שום דבר משמעותי בכיוון זה. בנוסף, הידק בשאר אסד את חוקי הצנזורה על האינטרנט. כל הגורמים הללו, כמו גם העובדה שמדובר בשלטון מיעוט עלווי שהיווה כ-10% בלבד מהאוכלוסייה, בעיות כלכליות, ושחיתות, תרמו כולם יחד לתסיסה, בנוסף לגל המחאות בארצות ערב שהיה הזרז המרכזי לפרוץ הפגנות אלו.
ערב מלחמת האזרחים מנתה אוכלוסיית סוריה כ-22.5 מיליון נפש. במרץ 2011, החלו מחאות נגד המשטר בעיר דרעא.[7][8] אלה היו ההפגנות הגדולות ביותר בסוריה מאז ניסיון ההפיכה של האחים המוסלמים. המפגינים קראו לכונן חופש פוליטי ולשים קץ לשחיתות השלטונית.[9] השלטון הסורי הגיב באלימות, וב-21 במרץ כוחות רבים של צבא סוריה נשלחו לעיר ולסביבותיה, אך ההפגנות נמשכו,[10] כמו כן, המהומות שהחלו בדרעא גלשו לערים אחרות באזור החורן. עד מהרה, התקיימו הפגנות כמעט בכל ערי סוריה.[8]
נוסף על הדיכוי האלים, אסד הכריז על ביטול חוקי החירום במדינה והחליף את הממשלה שמינה. ההפגנות לא שככו. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, סנקציות אישיות על נשיא סוריה בשאר אסד וראשי הממשל שלו.[11] בהמשך, בעקבות הסנקציות האמריקאית והסלמת האלימות, הטילו גם האיחוד האירופי ומדינות ערב סנקציות משלהן,[12] אך אלה לא מנעו מהשלטון הסורי להמשיך בדיכוי האלים[13][14][15] של המפגינים.
כתוצאה מהדיכוי האלים החלו עריקות מצבא סוריה והוקם "הצבא הסורי החופשי", שהוביל מרד מזוין נגד אסד. המרד התדרדר במהרה לכדי מלחמת אזרחים מורכבת ורוויית צדדים. המדינה חולקה בפועל לאזורי שליטה.[16][17][18] סטיבן ראפ, לשעבר שגריר ארצות הברית לפשעי מלחמה, העריך בשיחה עם סוכנות הידיעות רויטרס כי יותר מ-100 אלף בני אדם עונו ונרצחו על ידי המשטר מאז 2013.[19]
,_Flag_of_Syria_(1980%E2%80%932024).svg)
.svg)
