בקולנוע, נאו-ריאליזם הוא סגנון המכתיב שימוש באלמנטים אמיתיים ככל הניתן מחיי היום-יום ועיסוק בנושאים ארציים ולא בכאלו דמיוניים שברומו של עולם. צמח באיטליה עם שחרורה מהכיבוש הנאצי לקראת תום מלחמת העולם השנייה.
מאפייני הנאו-ריאליזם
ערך מורחב – נאו-ריאליזם איטלקי
במילה אחת, הנאו-ריאליזם מתואר כאותנטי. אנדרה באזאן, איש קולנוע ומבקר קולנוע צרפתי, טוען שהנאו-ריאליזם מגלם: אמת, טבעיות ואותנטיות. סרט נאו-ריאליסטי חייב להכיל את המאפיינים הבאים:
- קונטקסט חברתי מוגדר היטב.
- תחושת אקטואליות היסטורית עכשווית.
- מחויבות פוליטית לשינוי חברתי מתקדם, ואפילו אלים.
- דחיית סגנון המשחק ההוליוודי ושימוש נרחב ככל הניתן בשחקנים לא-מקצועיים.
- צילום בסגנון תיעודי.[1]
סרטים נאו-ריאליסטים
איטליה
- אובססיה (Ossessione, 1943) ללוקינו ויסקונטי
- רומא עיר פרזות (Roma città aperta, 1945) לרוברטו רוסליני
- פאיזה (Paisà, 1946) לרוברטו רוסליני
- מצחצחי הנעליים (Sciuscià, 1946) לויטוריו דה סיקה (זוכה פרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר)
- גרמניה שנת אפס (Germania anno zero, 1947) לרוברטו רוסליני
- גנבי האופניים (Ladri di biciclette, 1948) לויטוריו דה סיקה
- האדמה רועדת (La terra trema, 1948) ללוקינו ויסקונטי
- סטרומבולי (Stromboli, 1949) לרוברטו רוסליני
- אורות הוואריטה (1950) לפדריקו פליני
- נס במילאנו (Miracolo a Milano, 1951) לויטוריו דה סיקה
- אומברטו דה (Umberto D., 1952) לויטוריו דה סיקה
- הבטלנים (1953) לפדריקו פליני
- בליסימה (1954) ללוקינו ויסקונטי
- לה סטרדה (1954) לפדריקו פליני
- לילות כביריה (1956) לפדריקו פליני
- אנשי הפו (1947) למיכלאנג'לו אנטוניוני
- שודדים מאורגוזולו (Banditi a Orgosolo, 1960) לויטוריו דה סטה
- רוקו ואחיו (1960) ללוקינו ויסקונטי
- אקטונה (1961) לפייר פאולו פאזוליני
- מַאמא רומא (1962) פייר פאולו פאזוליני
שאר העולם
בישראל
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Bondanella, Peter. La Strada, Rutgers Films in Print Series. Rutgers University Press: 1987, page 3-4. ISBN 0-8135-1236-0.
