משלחת שקלטון-רוֹוֶט (באנגלית: Shackleton–Rowett Expedition;‏ 1922-1921) הייתה המיזם האנטארקטי האחרון של סר ארנסט שקלטון והפרק האחרון בעידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. המעלל, במימון איש העסקים ג'ון קווילר רווט, מכונה לפעמים "משלחת קווסט", על שם האונייה "קווסט", ספינה נורווגית ששימשה לציד -כלבי-ים והותאמה ליעדה החדש. התוכנית המקורית של שקלטון הייתה לחקור את גזרת ים בופור של האוקיינוס הארקטי, אך הוא ויתר עליה כשממשלת קנדה לא נתנה לה תמיכה כספית. "קווסט", שהייתה קטנה מכל אונייה אחרת ששימשה לחקר אנטארקטיקה, התגלתה עד מהרה כלא נאותה למשימתה, והתקדמותה דרומה הואטה עקב הביצוע הירוד של מפרשיה והבעיות התדירות שהתגלעו במנוע. עוד לפני שעבודת המשלחת יכלה להתחיל לפי התכנון, מת שקלטון בתאו בספינה, מיד לאחר שהגיעה אל האי התת-אנטארקטי ג'ורג'יה הדרומית.

לאחר מות שקלטון התבטא חלקה העיקרי של המשלחת המוחלשת בשייט בן שלושה חודשים אל מזרח אנטארקטיקה, בהנהגת המשנה למפקד פרנק ויילד. במימי האוקיינוס הזה באו תוך זמן קצר חסרונותיה של "קווסט" לידי ביטוי: מהירות איטית, צריכת דלק כבדה, נטייה להתנודד מצד לצד בים סוער ודליפה מתמדת. הספינה לא יכלה להגיע אל מעבר לקו אורך 20° מזרח, הרבה מתחת ליעד המזרחי ששמה לה, וכוח המנוע הדל שלה לא עמד לה בניסיון להבקיע הרחק אל תוך הקרח האנטארקטי. לאחר כמה ניסיונות כושלים לחתור דרומה דרך הקרח הדחוס, החזיר ויילד את הספינה אל ג'ורג'יה הדרומית, לאחר ביקור נוסטלגי באי הפיל, שם המתינו הוא ו-21 חבריו בתנאים קשים, במשך למעלה מארבעה חודשים, לחילוץ לאחר טביעתה של האונייה "אנדיורנס" במסע המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית שש שנים קודם לכן.

ויילד הרהר באפשרות של עונה שנייה, מועילה יותר, בקרח, ולקח את הספינה אל קייפטאון לתיקון ושיפוץ. כאן קיבל הודעה מרווט, שהורה לספינה לשוב הביתה לאנגליה, ובכך הסתיימה המשלחת. אף כי מסעה של "קווסט" איננו תופס מקום נכבד בתולדות חקר הקטבים, חשיבותו היא בציון סופו של העידן ההרואי וראשיתו של "העידן המכני" שבא אחריו. מכל מקום, האירוע שהגדיר אותה בסופו של דבר בזיכרון הקיבוצי והעיב על כל פעולותיה, היה מותו הפתאומי של שקלטון.

אחרי שעזר בחילוץ שתי קבוצות האנשים שנשארו תקועות (הקבוצה הגדולה באי הפיל והקבוצה השנייה של אנשי הסירה " ג'יימס קיירד", שנשארו באתר הנחיתה בג'ורג'יה הדרומית במשלחת אנדיורנס), חזר שקלטון הביתה לבריטניה בשלהי מאי 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. מבוגר מכדי להתגייס, ביקש לו שקלטון תפקיד פעיל במאמץ המלחמתי ובסופו של דבר יצא למורמנסק בדרגת רב-סרן זמנית, כחלק ממשלחת צבאית לצפון רוסיה. תפקיד זה לא סיפק את שקלטון, והוא נתן ביטוי לאכזבתו במכתבים הביתה: "אני מרגיש שאין בי כל תועלת לאיש אלא כשאני יוצא חוצץ נגד סערה בארצות נידחות." הוא חזר לאנגליה בפברואר 1919 והחל לתכנן הקמת חברה, שתפתח, בשיתוף פעולה עם ממשלת צפון רוסיה, את המשאבים הטבעיים של האזור. תוכנית זו התבטלה, משום שהצבא האדום השתלט על חלק זה של רוסיה במלחמת האזרחים ברוסיה, ושקלטון נאלץ לסמוך על מסע הרצאות כמקור הכנסה. באולם הפילהרמונית בלונדון הרצה במהלך חורף 1920-1919 פעמיים ביום, שישה ימים בשבוע, במשך חמישה חודשים. בו בזמן, על אף החובות הגדולים שעמדו בעינם ממשלחת "אנדיורנס", החל לתכנן מסע חקר חדש. אשתו, ליידי אמילי, לא ניסתה להניאו מן התוכנית, על אף מצבו הבריאותי המעורער. "אי אפשר להחזיק נשר קשור בשרשרת בחצר האחורית", אמרה לחברה.^[1]

שקלטון החליט לפנות עורף לאנטארקטיקה, לצאת צפונה ו"למלא את החלל הגדול הזה הקרוי כיום ים בופור". אזור זה של האוקיינוס הארקטי, מצפון לאלסקה ומערבית לארכיפלג הארקטי הקנדי, לא נחקר ברובו; שקלטון סבר, על יסוד רישומי גאות, שהים טומן בחובו גושי יבשה גדולים שלא נתגלו עדיין ואשר יהיו "בעלי עניין מדעי רב ביותר לעולם, מלבד הערך הכלכלי האפשרי". כמו כן קיווה שקלטון להגיע אל הקוטב הצפוני הלא-נגיש, הנקודה הרחוקה והנידחת ביותר באזורים הארקטיים. תוכניותיו זכו לאישור כללי מן החברה הגאוגרפית המלכותית ולתמיכת ממשלת קנדה. על בסיס זה החל שקלטון לאסוף את המימון הדרוש, שאותו העריך ב-50,000 ליש"ט (בסביבות מיליון לירות שטרלינג במונחי 2008. בהמשך אותה שנה, פגש שקלטון דרך מקרה חבר ותיק מימי בית הספר, ג'ון קווילר רווט, שהסכים להשקיע גרעין מזומנים, שיאפשר לשקלטון להתחיל בתוכניות למשלחת. בכסף הזה יכול היה שקלטון לרכוש, בינואר 1921, את הלווייתנית "פוקה I", אוניית עץ נורווגית, שאת שמה שינה, לפי הצעת אשתו, ל"קווסט", ולהתקדם ברכישת ציוד נוסף ושכירת צוות.^[2]

במאי 1921 בא הקץ על התוכניות הקנדיות. מדיניות ממשלת קנדה בנושא מימון המשלחת השתנתה עם עלייתו של ראש ממשלה חדש, ארתור מיין, שביטל את תמיכת ממשלתו ביוזמה של שקלטון. תגובתו של שקלטון הייתה שלא לבטל את המשלחת אלא לשנות את מגמתה. באמצע מאי קיבל עמיתו אלכסנדר מקלין, שניהל בקנדה משא ומתן לרכישת כלבים, מברק שהודיע לו, כי יעד המשלחת הוא מעתה אנטארקטיקה; תוכנית מגוונת של סיורים, מיפוי חופים, חיפוש מחצבים ומחקר אוקיינוגרפי במימי הדרום החליפה את תוכנית ים בופור.

האונייה יצאה לדרכה ב-17 בספטמבר 1921, מלווה תרועות ונפנופי ידיים מקהל גדול, שהתאסף על רציף סנט קתרין תחת גשר טאוור. לצד שקלטון ניצבו על סיפון ה"קווסט" חבריו הוותיקים, פרנק ויילד, פרנק וורסלי, אלכסנדר מקלין, ג'יימס מק אילרוי, לאונרד האסי, אלכסנדר קר, צ'ארלס גרין והסקוטי השטוף באמונות תפלות, מקלאוד, מוכנים ומזומנים כולם להתייצב אל מול הבאות. חלקם לא קיבלו עדיין את השכר שהגיע להם על שירותם במשלחת אנדיורנס, וידעו כי אפשר שלעולם לא יקבלו אותו, ובכל זאת נענו לקריאת שקלטון והצטרפו להפלגה.

יעד מסעם נשאר עלום גם לאחר היציאה לדרך. שקלטון עצמו לא קבע לעצמו בבירור את מטרותיו במשלחת הזאת. ביסודו של דבר, שאיפתו העיקרית הייתה להתייצב שוב עם אנשיו מול איתני הטבע בקוי הרוחב העליונים, להסתכן ולהיחלץ, לגלות מקומות לא נודעו ולדרוך במקום שכף רגל אדם לא דרכה בו. גאולוג המשלחת, ויברט דאגלס, שיער ששקלטון מבקש למצוא אוצר של מחצבים אנטארקטיים. להפלגה הצטרף כחניך גם צופה בן 17, ג'יימס מאר, שנבחר מבין 1,700 שהציגו את מועמדותם. כדי לסייע לו במימון לימודיו הגבוהים, העלה שקלטו את שכרו בלירה שטרלינג אחת בשבוע.^[3]

בריו דה ז'ניירו עבר שקלטון התקף לב, אך סירב להיבדק. לא רק רופאי המשלחת, מקלין ומקאילרוי, אלא כל ותיקי משלחת אנדיורנס, ראו עתה בבירור ששקלטון איננו כמימים ימימה, אך הוא התמיד במסעו דרומה. ה"קווסט" צוידה במיטב הציוד האלקטרוני החדיש של אותם ימים, אך כאשר חצתה את נתיבם ספינת מפרשים ישנה, שנישאה עם הרוח, קלה ומרחפת על פני הגלים, התחוור לנוסעי ה"קווסט", שתשוקתם האמיתית הייתה אל העבר הרחוק, אל הספנים הפיניקים שהפליגו בימים אלפי שנים לפניהם לגלות ארצות ונתיבי ימים חדשים, כשרק תושייתם ואומץ לבם עשויים להצילם מצרה.^[4]

ב-4 בינואר 1922 הופיעו במרחק פסגות ההרים של ג'ורג'יה הדרומית. וורסלי ושקלטון התרוצצו על הסיפון כ"ילדים נרגשים", כפי שתיאר זאת וורסלי, והצביעו על המפרצים ועל מדרון השלג התלול שעליו החליקו עם טום קרין חמש שנים וחצי קודם לכן, במסע הרה הסכנות ורצוף התלאות להצלת הלכודים על אי הפיל. לאור המסע ההרואי ההוא, נראה כל מה שיבוא אחריו כנספח, פרק סיום, ואכן שקלטון לא ערך שום תוכניות ברורות להמשך המסע מעבר לג'ורג'יה הדרומית. אותו ערב ירד אל החוף לפגוש ידידים נורווגיים משכבר הימים ולדברי הנווט, לייטננט ד. ג. ג'פרי, נראה מאושש והזכיר במנהגו את שקלטון של 1914. אך בשובו אל האונייה מאוחר יותר אותו לילה נראה עייף, ובשעה 3:00 לפנות בוקר הזעיק אל תאו את מקלין. הרופא טיפל בו כמיטב יכולתו, הטיף לו לשנות את אורחות חייו, אך על כך ענה לו שקלטון, "תמיד רצית שאוותר על דברים. על מה אני אמור לוותר?" דקות ספורות לאחר מכן, נפח את נשמתו, מעט לפני שמלאו לו 48.^[5]

ידיד של שקלטון זכר, כי שאיפתו הייתה למות באחד ממסעותיו. "אני אמשיך לנסוע, שוב ושוב," אמר, "עד שיום אחד לא אחזור." אנשיו תכננו להעביר את גופתו לקבורה באנגליה, אבל במונטווידאו קיבלו מברק מאשתו, שאמרה כי הדרום הרחוק היה מאז ומתמיד אהבתו הראשונה של בעלה, ושם יש להביאו למנוחת עולמים. על כן, לאחר טקס זיכרון גדול בכנסיית השילוש הקדוש, בנוכחות נשיא אורוגוואי ודיפלומטים רבים, הפליג שקלטון במסעו האחרון דרומה. רק לאונרד האסי נלווה אליו אל מקום קבורתו בגורג'יה הדרומית. יתר אנשי הצוות המשיכו בדרכם אל קרח הדרום, בהנחה שגופתו של שקלטון נמצאת בדרכה לאנגליה. ב-5 במרץ 1922 הובא ארנסט שקלטון למנוחות בגריטוויקן, על מדרון הר ממש מעל מושבות של פינגווין קיסרי ופילי-ים. בדרכו האחרונה ליוו אותו לא גדולי מדינה אלא ימאים מנוסים, מיובלי כפיים, ועל קברו הונח זר שקלעה מרת ארברג, האישה היחידה באי.^[6]

לאונרד האסי כתב, "במותו הותיר שקלטון חלל, שדבר לא יוכל למלאו,"

מדיה וקבצים בנושא משלחת שקלטון-רווט בוויקישיתוף