המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית (1914–1917), (באנגלית: Imperial Trans-Antarctic Expedition) הידועה גם בשם "משלחת אנדיורנס", נחשבת למשלחת הגדולה האחרונה של העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה. תכלית המשלחת, פרי הגותו ותכנונו של סר ארנסט שקלטון, הייתה לחצות לראשונה ברגל את יבשת אנטארקטיקה. לאחר כיבוש הקוטב הדרומי בידי רואלד אמונדסן בשנת 1911, נשארה חצייה זו מים אל ים, במילותיו של שקלטון, "המסע הגדול האחרון לקוטב ... עכשיו עומד בפנינו האתגר הגדול מכולם - חציית היבשת".[1] המשלחת כשלה בניסיונה להשיג מטרה זו, אך הוכרה תחת זאת כמעלל אפי של כוח עמידה, התמדה ודבקות במטרה.
ההכנות למסע
מפת הנתיבים הימיים של "אנדיורנס", "ג'יימס קיירד" ו"אורורה", הנתיב היבשתי של מצבורי הצידה של קבוצת ים רוס, והנתיב היבשתי המתוכנן של קבוצת ים ודל, שהיה אמור להוביל ארנסט שקלטון במשלחת הטראנס-אנטארקטית שלו בשנים 1915-1914:
מסע ה"אנדיורנס"
היגרפות "אנדיורנס" בקרח הדחוס
סחף קרח אחרי שקיעת "אנדיורנס"
מסע ה"ג'יימס קיירד"
הנתיב הטראנס-קונטיננטלי המתוכנן
מסע "אורורה" לאנטארקטיקה
היסחפות ונסיגה של "אורורה"
נתיבי מצבורי הצידה
שקלטון שירת באנטארקטיקה במשלחת דיסקברי של קפטיין סקוט, 1904-1901, ועמד בראש המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה, 1909-1907. במשלחת חדשה זו התכוון להפליג אל ים ודל ולהנחית קבוצת חוף סמוך למפרץ ואסל, כהכנה לצעדה חוצה-היבשת דרך הקוטב הדרומי אל ים רוס. פלוגה מסייעת, המשלחת של ים רוס, תפליג במקביל אל צדה השני של היבשת, תקים מחנה במצר מקמרדו, ומשם תתקדם דרך שורה של מצבורי צידה על פני מדף הקרח רוס עד לרגלי קרחון בירדמור, מצבורי הצידה האלה יהיו חיוניים לשרידתה של המשלחת חוצה היבשת, כיוון שזו לא תוכל לשאת עמה כמות מספקת של מצרכים לכל החצייה. המשלחת הייתה זקוקה לשתי ספינות: אנדיורנס בפיקודו של שקלטון לקבוצה של ים ודל, ו"אורורה", בפיקודו של קפטיין אניאס מקינטוש, לקבוצת ים רוס.[2]
תלאות המסע
"אנדיורנס" הפליגה מפלימות' ב-6 באוגוסט 1914, כשפניה אל בואנוס איירס בארגנטינה. הייתה זו הפלגתה הארוכה הראשונה, וחציית האוקיינוס האטלנטי ארכה חודשיים ויותר. ב-26 באוקטובר 1914 הפליגה האונייה מבואנוס איירס אל מה שעתיד להיות הנמל האחרון אותו תפקוד בימי חייה, תחנת ציד הלווייתנים בגריטוויקן באי ג'ורג'יה הדרומית בדרום האוקיינוס האטלנטי, אליה הגיעה ב-5 בנובמבר. הספינה יצאה מגריטוויקן ב-5 בדצמבר 1914, כשיעדה חלקיו הדרומיים של ים ודל.
יומיים לאחר שיצאה מג'ורג'יה הדרומית נתקלה "אנדיורנס" בקרח קוטבי נטרד (polar pack ice) שהאט את התקדמותה. במשך שבועות אחדים פילסה הספינה את דרכה בעד הקרח, כשהיא גומאת פחות מ-30 מיל ימיים (56 קילומטרים) ביממה. ב-15 בינואר 1915 נמצאה "אנדיורנס" מרחק 200 מיל (320 ק"מ) מיעדה, מפרץ ואסל. למחרת בבוקר הבחינו אנשי הספינה כי הקרח הנטרד הולך ונעשה עבה יותר, ובשעות אחר הצהריים החלה מתפתחת סערה עזה. הספינה לא יכלה להוסיף ולהתקדם בתנאים אלה, ותפסה מחסה בצלו של הר קרח גדול. במהלך היומיים הבאים נותרה "אנדיורנס" על מקומה, כשהיא נעה לסירוגין קדימה ואחורה בצלו של ההר.
ב-18 בינואר נחלשה הסערה, ו"אנדיורנס" פרשה את מפרשה הקדמי העילי והפעילה את מנועה בסיבובים נמוכים. טריד הקרח נישא עם הרוח והתרחק והספינה החלה מתקדמת באיטיות, אך שעות אחדות אחר כך נתקלה בו שוב. שקלטון ואנשיו החליטו לנוע דרך טריד הקרח עצמו, ובשעה 5 אחר הצהריים החלה הספינה מפלסת לה דרך בעדו. עד מהרה נתברר כי מדובר בקרח מסוג שונה מזה בו נתקלו קודם לכן. לא חלף אלא זמן קצר בלבד והאונייה כותרה בקרח עבה אך פתיתי ורך. "אנדיורנס" נלכדה מבלי יכולת לנוע. הסערה הלכה והתחזקה, והרוחות העזות הוסיפו לנשוב עוד כשישה ימים מכיוון צפון לעבר היבשה.
"אנדיורנס" נלכדה בקרח של ים ודל ב-24 בינואר 1915, לפני שהגיעה אל מפרץ ואסל, ועל אף מאמצים חוזרים ונשנים לחלצה, נסחפה צפונה בתוך הקרח הדחוס, במשך כל החורף האנטארקטי של 1915. במשך חודשים עמדה הספינה בלחצי מצופי הקרח שהתנגשו בה והעיקו עליה מכל צדדיה, עד שלבסוף, ב-24 באוקטובר, ריסק לחץ הקרח את דפנות האוניה ואילץ את 28 חברי המשלחת להימלט ממנה אל מצופי הקרח שהקיפו אותה.
במשך חמישה חודשים התקיימו חברי המשלחת בתנאים קשים ביותר על מצוף קרח, שהתבקע והצטמצם יותר ויותר, אך ללא נתיב מים פתוח שיאפשר להם לממש את תוכניתם להיחלץ ממנו בסירות הצלה אל אחד האיים. ב-25 במרץ הם חלפו על פני הר הדינגטון שבאי ג'יימס רוס, מבלי יכולת להגיע אליו. ב-9 באפריל, כשכל אנשי המשלחת מלבד שני השומרים ישנו באוהליהם, נבקע בבת אחת מצוף הקרח במקום שבו ניצב אחד האוהלים. שני חלקי האוהל נמשכו לכאן ולכאן על בקיעי המצוף עד שנקרעו, ואחד מן הימאים שישן באוהל נפל עם שק השינה שלו המיימה. שקלטון, בהפגנת תושייה וכוח פיזי יוצאים מגדר הרגיל, הסתער מיד על הבקע בקרח ועל אף החשיכה, הצליח למשות את הימאי בתוך שק השינה שלו ולהרימו אל פני המצוף. שניות לאחר מכן התנגשו שני חלקי המצוף שנבקע זה בזה בעוצמה.[3] התבקעות המצוף חייבה את האנשים לנוס ממנו על נפשותיהם ולהתחיל במסע ימי רב-תלאות, נתונים לחסדי רוחות סערה וזרמי ים, בשלוש סירות הצלה, שאותן הצליחו להשאיר יחד ולא להיסחף אל הים הפתוח. ארנסט שקלטון, טום קרין ופרנק וורסלי הנהיגו את שלוש הסירות ולאחר שישה ימים הצליחו לנווט אותן בקשיים רבים אל מפרצון מוקף סלעים בחופו של אי הפיל השומם.[4]
שקלטון, קרין, וורסלי, הארי מקניש, וינסנט ומקארתי הפליגו מרחק של 1,300 ק"מ בסירה הגדולה והחזקה מבין שלוש הסירות, "ג'יימס קיירד", אל ג'ורג'יה הדרומית, להזעיק עזרה. לפני צאתם להפלגה, מינה שקלטון את פרנק ויילד למפקד בהיעדרו והפקיד בידיו מכתב, שבו הטיל עליו לעשות כמיטב יכולתו לחילוץ המשלחת מן האי.[5] יתר האנשים נשארו על אי הפיל, בתנאים קשים מכל שידעו עד אז, בעיקר משום שלא הייתה להם שום ודאות ששקלטון ואנשיו יצליחו להתגבר על קשיי הדרך ולהגיע לג'ורג'יה הדרומית. אמצע אוגוסט נקבע כמועד האחרון הסביר לחילוץ, שאחריו לא תישאר להם ברירה אלא לצאת בעצמם להפלגה בסירה שנשארה להם - קטנה, משוללת תרנים ומפרשים, עם צוות שחלקו חולה ונכה וכולו חלש ומורעב.[6]
במרץ 2022 האנדיורנס נמצאה במצב שימור טוב תחת מעטה הקרח, על ידי משלחת חיפוש endurance22[7][8].
בינתיים, שקלטון, וורסלי, קרין, הארי מקניש, ג'ון וינסנט וטים מקארתי, היטלטלו במשך שבועיים בגלי ענק שאיימו להטביעם, בתנאים שסיכנו את עצם קיומם והכבידו יותר ויותר על חייהם. לבסוף, ב-10 במאי 1916 בשעה 5 אחר הצהריים, הצליחו להידחק במעבר צר כל כך שחייב אותם להרים ברגע האחרון את המשוטים אל תוך הסירה, ונחתו על היבשה. הדבר הראשון שעשו היה להסתער על פלג מי-קרחון שפיכה על החוף ולהרוות את צמאונם הנורא, לאחר שהמים שלקחו עמם אזלו לחלוטין.[9][10]
ב-19 במאי, אחרי שנחו והשיבו לעצמם משהו מכוחותיהם שתשו במסע הימי המפרך, יצאו שלושה מחברי המשלחת - שקלטון, וורסלי וקרין - לטיפוס על ההרים, ללא אוהלים או שקי שינה, עם קרדום, חבל, מצפן, פתילייה ומזון לשלושה ימים. בטיפוס, ירידה וגלישה במדרון ארוך ותלול, שלא ידעו מה בסופו, הגיעו לבסוף ב-21 במאי אל תחנת ציידי הלווייתנים במפרץ סטורמנס וזכו, לראשונה לאחר חצי שנה, לרחצה, גילוח ובגדים שלמים ונקיים. למחרת הפליג וורסלי בספינת התחנה אל צדו השני של האי, שם השאירו את שלושת חבריהם. עוד למעלה משלושה חודשים של ניסיונות חוזרים ונשנים נדרשו עד שהצליחו לבסוף, ב-30 באוגוסט, להגיע אל אי הפיל ולחלץ משם את עשרים ושניים חברי המשלחת הנותרים, שכמעט נואשו משובם. החילוץ הושלם.[11]
"אורורה" הפליגה מהובארט ב-24 בדצמבר 1914, לאחר עיכוב עקב בעיות מימון וארגון. הגעת הספינה אל מצר מקמרדו ב-15 בינואר 1915 הייתה מאוחרת בעונה מכפי שתוכנן, אבל מפקד המשלחת אניאס מקינטוש ערך תוכניות מיידיות למסעות הנחת מצבורים על מדף הקרח רוס, מתוך הנחה ששקלטון עשוי לנסות חצייה מים ודל במשך העונה הראשונה. האנשים והכלבים לא הורגלו באקלים והקבוצה הייתה, בכללה, חסרת ניסיון בתנאי הקרח. המסע הראשון המזורז על פני הקרח הסתיים באובדנם של עשרה מ-18 כלבי המשלחת, שני מצבורי אספקה לא מלאים, וקבוצת חוף נגועה בכוויות כפור ומדוכדכת באופן כללי.
מפת הסחף של "אורורה"
ב-7 במאי נעקרה "אורורה" ממעגנה במטה המשלחת בכף אוונס במהלך סופה עזה וסחף הקרח שנשא אותה הרחק אל מרחבי הים מנע את שיבתה. היא נשארה כלואה בקרח עד 12 בפברואר 1916, לאחר ששייטה למרחק של 1600 ק"מ לפני שנחלצה ונמלטה כל עוד נפשה בה אל ניו זילנד. על הספינה הייתה רוב אספקת הדלק, מנות המזון, הביגוד והמכשירים, אם כי מנות המגררות שנועדו למצבורים נפרקו אל החוף. כדי להמשיך במשימתה נאלצה קבוצת החוף לחדש את ציודה משיירי משלחות קודמות, בעיקר של משלחת טרה נובה של קפטיין סקוט, שישבה בכף אוונס כמה שנים קודם. הודות לאלתורי הקבוצה החלו מסעות הנחת המצבורים של העונה השנייה במועדם, ספטמבר 1915.
בחודשים הבאים צוידו המצבורים הדרושים, ברווחים של מעלה אחת לרוחב מדף הקרח רוס אל מרגלות קרחון בירדמור. במסע חזרה מן הקרחון נפלה הקבוצה קורבן לצפדינה; ארנולד ספנסר-סמית', הכומר וצלם המשלחת, התמוטט ומת על הקרח. שאר חברי הקבוצה הגיעו למחסה הזמני של האט פוינט ושם התאוששו. ב-8 במאי 1916 החליטו מקינטוש וויקטור הייוורד לחצות ברגל את ים הקרח הלא-יציב אל כף אוונס, נלכדו בסופת שלג ולא נראו שוב. שבעת הנותרים נאלצו לחכות בתנאים קשים עוד שמונה חודשים, עד שב-10 בינואר 1917 הגיעה "אורורה" המתוקנת והמצוידת מחדש להשיבם לציוויליזציה.
שקלטון ליווה את ה"אורורה" כקצין נוסף, לאחר שבקשתו לפקד על הספינה נדחתה על ידי ממשלות ניו זילנד, אוסטרליה ובריטניה, שארגנו במשותף את חילוצה של משלחת ים רוס.
