מרים ברטוב

מרים ברטוב
לידה 25 ביולי 1914
המבורג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 ביוני 2012 (בגיל 97)
נְתַנְיָה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלית
תחום יצירה ציור, איור, ספרות ילדים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק (1986) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מַרְיָם[1] ברטוב (גוטמן) (25 ביולי 1914 – 30 ביוני 2012) הייתה סופרת ילדים, ציירת ומאיירת ישראלית.

ביוגרפיה

ברטוב נולדה בקיץ 1914 בעיר המבורג שבצפון גרמניה.[2] בילדותה מתה עליה אמה, והיא התחנכה בבית סביה בבירה בברלין. ברטוב הצטיינה בציור מגיל צעיר, ולמדה בגימנסיה ריאלית ולאחר מכן באקדמיה לאמנות.[3] עוד בילדותה הגיעה להכרה ציונית והייתה פעילה בתנועת "החלוץ". בשנת 1935, על רקע עליית הנאצים לשלטון, היגרה משפחתה לארגנטינה, אך היא החליטה לעלות לארץ ישראל, ועלתה בשנת 1936. בארץ הצטרפה לגרעין של הקיבוץ המאוחד בשם "קיבוץ מחר" ששכן ברמתיים, ובשנת 1942 התיישב בגברעם. ברטוב הייתה חברת הקיבוץ במשך עשרות שנים. בהמשך עברה לבאר שבע, ולבסוף התיישבה בנתניה. בקיבוץ עסקה, בין היתר, בייצור צעצועים שעיצבה בעצמה.

בשנת 1949 החליטה לכתוב סיפור לילדים, על פי סיפור שסיפרה לילדיה, לאחר שעיצבה בובות בד בדמויות הסיפור. היא פנתה אל שחקן תיאטרון "האהל" יהודה גבאי, שכתב על פי הנחייתה את הסיפור "עֲליקָמָא הקטן", העוסק בכושי באפריקה.[3] את הסיפור איירה ברטוב במגזרות נייר בצבעים אדום, לבן ושחור. הצלחת הספר הביאה לכתיבת ספרים רבים נוספים, ולאיור ספרים של כותבים אחרים. כן איירה לעיתונים "דבר" ו"משמר לילדים". גם בספרים שאיירה, כתבה לעיתים קרובות את הסיפורים, והגישה אותם כשהם מאוירים למספרים ולחורזי החרוזים, כך שחלקה ביצירה היה גדול מאיור גרידא. בשנת 1986 זכתה מידי נשיא המדינה חיים הרצוג על מפעל חייה באיור ספרי ילדים בפרס בן-יצחק, המוענק על ידי מוזיאון ישראל למאייר המצטיין לספרי ילדים.[4]

ברטוב עבדה בקיבוץ במשך שישה ימים, וציירה, כתחביב, ביום השביעי.[5] ציוריה הוצגו בתערוכות, וזכו להכרה אמנותית. ברטוב ציירה בטכניקות שונות, לרבות ציור על זכוכית וחיתוך עץ. בשנת 1949 הציגה ציור זכוכית בתערוכה "הקיבוץ במאבק ובמערכה" של הקיבוץ המאוחד בבית סרני שבגבעת ברנר,[6] וב-1951 הציגה ב"תערוכת אמני ישראל" במוזיאון תל אביב.[7] בשנת 1955 הציגה בתערוכת אמני ההתיישבות העובדת במשכן לאמנות בעין חרוד,[8] ב-1958 בתערוכת אמני הקיבוץ בנען,[9] וב-1960 הציגה בבית האמנים בירושלים תערוכה שזכתה לביקורות מחמיאות.[10] בשנת 1961 הציגה בגלריה "אטליי" בתל אביב תערוכה מציוריה, שכללה גם ציורים על זכוכית, וגם איורי מגזרות נייר לספרי ילדים.[11] בשנת 1968 זכתה בפרס ראשון ב"תערוכת יום העצמאות של ציירי הנגב".[12] ב-1970 הציגה בגלריה "אנגל" תערוכת ציורי שמן.[13] ב-1972 הציגה במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.[14]

ברטוב הייתה אם לשלושה:[15] פרופ' אלישע ברטוב (אופתלמולוג, מנהל מחלקת עיניים במרכז הרפואי וולפסון ופרופסור חבר קליני לאופתלמולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, חבר נשיאות המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל[16]), חנה כץ ושולי כץ (מוותיקי קיבוץ גברעם; נהרגה מפגיעת קסאם ב-2008[17]), וסבתא לנכדים.

בשנותיה האחרונות המשיכה להתגורר בביתה בנתניה עד לאשפוז בו נפטרה. נפטרה בקיץ 2012 בסמוך למלאת לה 98 , והובאה למנוחות בבית העלמין שיכון ותיקים בנתניה.

ספרים שכתבה

  • איפה רותי?: ספור קטן לילדים קטנים, תל אביב: סיני, 1956.
  • מוקי הקוף: ספור עם ציורים לגיל הרך, תל אביב: סיני, תשי"ז.
  • גמד הצבעונים: ספור קטן לילדי הגן, תל אביב: סיני, 1958.
  • מעשה בצמר-פלא, מרחביה: ספרית פועלים ('ספרית חלון'), תשי"ט 1959. (מהדורה נוספת: קריית גת: דני ספרים, 1997)
    • מעשה בצמר פלא; סִפרה מרים ברטוב; ציְרה נורית צרפתי; עִבד לעברית קלה משה מנור, ירושלים: המחלקה לחנוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית ('גשר לילדים'), 1980.
  • טפות הגשם, תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('ספרית דרור'), תש"ך 1959.
  • ילד המאדים בתל אביב, תל אביב: סיני, 1962.
  • צִפור קטנה סִפרה לי: לבנית ושחורית, תל אביב: סיני, 1962.
  • עשרה סיפורים לקטנים, ביחד עם : נחום גוטמן, משה טבנקין, דליה רביקוביץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית דרור 1964.
  • קפיץ וקפיצה, מרחביה – תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ג 1973.[18]
  • חנן מביט בענן, גבעתיים – רמת גן: מסדה, 1977.

עליקמא הקטן

עטיפת הספר "עליקמא הקטן", בהוצאה המחודשת של מוזיאון ישראל משנת 1999

אחד האהובים שבספריה של ברטוב הוא הספר "עֲליקָמָא הקטן". הספר מספר את סיפורו של הילד עליקמא שהוא כושי מאפריקה, ואמו שמה סמבינה. הספר פותח במילים: "ראו ילדים כאן עומד עליקמא / עליז ושמח יודעים אתם למה? / ראשית הוא כושון / ושנית שחרחרון / ושלישית הוא יודע לרכב על פילון."

כאשר פורסם הספר בשנת 1949 לא נראה היה כי למילים אלו משמעות שלילית מיוחדת, אך עם חלוף השנים הפכה המילה "כושון" לטעונה במשמעויות שליליות, וחרוזים אלו לא נראו תמימים כפי שנכתבו.[19] בשנת 2007 פסק בית משפט השלום בירושלים בתביעת לשון הרע של מאבטח ממוצא אתיופי, שבשעת מריבה קרא לו נהג אגד "כושי", והביא את הספר "עליקמא" כדוגמה לשינוי השלילי שחל במשמעות המילה "כושי" משנות הארבעים, בהן נחשב הכינוי לחיובי, ועד לשנת 2007.[20]

בשנת 1999 החליט אגף הנוער במוזיאון ישראל להוציא מהדורה מחודשת לספר, וברטוב החליטה לשנות את מילות הפתיחה של הספר כך שלא יכללו את המילים "כושון" ו"שחרחרון", וכתבה כי "ראשית, יש לו אבא / שנית, יש לו אמא / ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא".[21] ברטוב עצמה הסבירה כי לדעתה ספרה אך קירב את הילדים לדמותו של עליקמא השחרחר, ולא הייתה לה כל כוונה גזענית.[3]

ספרים שאיירה

  • יהודה גבאי, עליקמא הקטן: ספור בחרוזים לגיל הרך, תל אביב: סיני, 1949.
  • אביגדור המאירי, ילדים וחגים בישראל, תל אביב: סיני, 1949.
  • אביגדור המאירי, בואו לאכול!: ספור קטן לילדי הגן, תל אביב: סיני, 1957.
  • רנה שני, שלושה ידידים קטנים, מרחביה: ספרית פועלים, תשכ"ב 1962.
  • רנה שני, כושיה עם שמשיה, תל אביב: עם עובד ('ספרית שפן הסופר'), תשכ"ד 1963.
  • עודד בורלא, רכבת החלומות תל אביב: עם עובד ('ספרית שפן הסופר'), תשל"ג 1972.[22]
  • אוריאל אופק, סִפור ומשחק האצבעות; צִלומים: נתן סדן, תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ה 1975.
  • רנה ק' אבני (כתבה על-פי אגדת עם), דיסה מתוקה, פתח תקווה: לילך, 1995.

לקריאה נוספת

  • ספר המאיירים הגדול, הוצאת מוזיאון ישראל, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בלקסיקון אופק לספרות ילדים (1985) מנוקד השם "מַרְיָם" ולא "מִרְיָם", וזאת לאחר שנוקד כ"מִרים" בספר "עולם צעיר" שכתב אופק בשנת 1970. הניקוד הנכון הוא "מַרְיָם".
  2. ^ אוריאל אופק, "עולם צעיר": אנציקלופדיה לספרות ילדים, מסדה, 1970, עמ' 147.
  3. ^ 1 2 3 ספר המאיירים הגדול, הוצאת אגף הנוער, מוזיאון ישראל, 2005, עמ' 110.
  4. ^ פרסים למאיירי ספרי-ילדים, מעריב, 20 ביוני 1986; עדה כהן, פרס למאיירת ספרי ילדים, מעריב, 24 ביוני 1986.
  5. ^ א. מן, מרים ברטוב – ציורי-זכוכית: האמנית המחוננת, שאין דעתה נתונה ל"קריירה", מעריב, 10 בינואר 1958.
  6. ^ א. קולב, יצירה אמנותית בקיבוץ: תערוכת הקיבוץ המאוחד, על המשמר, טור 4, 1 בנובמבר 1949.
  7. ^ א. קולב, הלקח של "תערוכת אמני ישראל", על המשמר, טור 4, 25 במרץ 1951.
  8. ^ אלה בינשטוק, בין המעדר והמכחול: תערוכת אמני ההתישבות העובדת במשכן-לאמנות בעין-חרוד, דבר, 13 במאי 1955, המשך; פסל פרידברג, תערוכת אמני ההתיישבות העובדת, על המשמר, 13 במאי 1955.
  9. ^ שלמה שבא, היכן משיגים "ימים"? (בשולי תערוכת אמני הקיבוץ בנען), דבר, 10 באפריל 1958.
  10. ^ תערוכות: בירושלים, דבר, 19 בפברואר 1960; רחל אנגל, תערוכות ירושלמיות: שלשה אמנים – בבית האמנים, מעריב, טור 2, 26 בפברואר 1960.
  11. ^ רחל אנגל, בצבע, במספרים, בעיטור...: תערוכת מרים ברטוב – "אטליי 97" תל-אביב, מעריב, 20 בינואר 1961.
  12. ^ מרים ברטוב, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל.
  13. ^ נעמי בנצור, מאולמי התערוכות: מרים ברטוב בגלריה "אנגל", מעריב, טור 2, 26 ביוני 1970.
  14. ^ רחל אנגל, תערוכות: ציוריה של מרים ברטוב בבאר-שבע, מעריב, טור 3, 31 במרץ 1972.
  15. ^ מרים ברטוב באתר "אבלים".
  16. ^ פרופ' אלישע ברטוב, באתר המרכז הרפואי ע"ש אדית וולפסון.
  17. ^ ירון ששון ואורי בינדר, שולי התרחקה מאשקלון בגלל הקסאמים - ונהרגה במושב ישע, nrg מעריב, 12 במאי 2008.
  18. ^ קפיץ וקפיצה, דבר, 13 ביולי 1973.
  19. ^ רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית: אל תקרא לי שחור, באתר nrg‏, 22 בספטמבר 2005.
  20. ^ ת.א. (ירושלים) 7878/05 אבי צגאי נ. איגנה אבי אבשלום.
  21. ^ ראשית, הוא כושון, ושנית, שחרחרון, ושלישית הוא יודע לרכב על פילון, בבלוג "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות של ילדים בקיבוצים", ינואר 2011.
  22. ^ פעמיים עודד בורלא, דבר, 2 במרץ 1973.