PROFILPELAJAR.COM

מרדכי בן-עמי
Мордехай Бен-Амми
Марк Яковлевич Рабинович
לידה	3 באוגוסט 1854; ט' באב תרי"ד; פלך פודוליה, האימפריה הרוסית
פטירה	8 בפברואר 1932 (בגיל 77); ג' באדר ב' תרצ"ב; תל-אביב, פלשתינה (א"י)
לאום	יהודים
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
תאריך עלייה	1923
שם עט	ריש גלותא, Мордехай Бен-Ами
שפות היצירה	יידיש, גרמנית, רוסית, צרפתית
צאצאים	שרה בן-עמי סולודר, מיכה בן עמי

מרדכי בן-עמי, במקור חיים מרדכי (מארק) רבינוביץ' (ברוסית: Марк Яковлевич Рабинович; ט' באב תרי"ד/ 1854, וֶרְחוֹבְקַה, פלך פודוליה, רוסיה (אוקראינה) – ג' באדר ב' תרצ"ב/ 8 בפברואר 1932, תל אביב, ארץ ישראל) היה סופר, עיתונאי ובעל טור ציוני יהודי-רוסי, שכתב בעיקר ברוסית ומעט ביידיש. תחילה חתם על פרסומיו בשם העט "ריש גלותא" ('ראש הגולה'), אך בסופו של דבר אימץ את השם מ. בן-עמי, וכך גם הוא ידוע בקרב הציבור.^[1]^[2]^[3]

קורות חייו

מרדכי בן עמי (רבינוביץ), בנם של יעקב אליעזר ואסתר שרה רבינוביץ, נולד בתשעה באב, תרי"ד (1854) בעיירה ורחובקה, פלך פודוליה, אשר ברוסיה.

בגיל 4 מת עליו אביו, ובן עמי החל לנדוד מביתו של קרוב אחד למשנהו, ואף שהה בבתי יתומים בארצות שונות.^[3]

בגיל 10 הגיע לאודיסה, לשם הגיעה גם אמו, שהתאכסנה בבתי קרובים. הוא החל ללמוד ב"תלמוד תורה" שנוהל בידי משכילים, ובראשם חתנו של עורך "המליץ".^[2] לאחר סיום לימודיו בתלמוד תורה החל ללמוד בגימנסיה, ולצורך מימון לימודיו נאלץ גם לתת שיעורים פרטיים לתלמידים האחרים. הוראתו עשתה לעצמו שם בקרב בני העיירה, ומצבו החומרי הוטב, אלא שמזגו החם היה בעוכריו והוא גורש מהגימנסיה לאחר שפגע באחד המורים.

שוב הוכרח לנדוד ממקום למקום, ובסופו של דבר סיים את לימודיו באחת הגימנסיות בבריאנסק. שם כתב חיבור סיום לשם קבלת תעודת גמר על הנושא: "מלחמת היהודים ברומאים". בהיותו בן 23 החל בן עמי ללמוד בפקולטה לרפואה באוניברסיטה של קייב, אך לאחר כשנתיים נטש את מקצוע הרפואה והמשיך ללמוד בפקולטה להיסטוריה פילולוגית באוניברסיטה של אודיסה. בשנת 1881 פרסם ברוסית את מאמרו הראשון בעיתון "ראזסוויט" האודיסאי: "על הצורך בספרי לימוד מיוחדים ללשון הרוסית לבתי הספר ליהודים". כבר במאמרו הראשון בלטה נטייתו החזקה של בן-עמי לטיפוח הרעיון הלאומי.

באותה שנה, 1881, פרצו הפרעות בדרום רוסיה ובן-עמי ארגן, יחד עם קבוצת סטודנטים את ההגנה העצמית הראשונה ברוסיה. הקבוצה התפלגה לשתיים: קבוצת "עם עולם", שתמכה ביציאה לארצות הברית, וקבוצת ביל"ו, שנשאה את עיניה לציון. בן-עמי נסע לווינה לפגוש את קרל נטר, נפגש עם פרץ סמולנסקין ונכבש לרעיון חיבת ציון. הוא החל לכתוב ברוסית בעיתון הרוסי "ווסחוד" והתגלה כפובליציסט בעל השפעה. לאחר שהות בפריז הגיע לז'נבה והשתקע שם עד שנת 1886.^[2] כאן גם החל לכתוב סיפורים על נושאים יהודים מהעיירה היהודית, וחיבב את הנושא הלאומי על קוראיו.

בן-עמי חזר לאודסה בשנת 1886 והחל להשקיע רבות באגודת "חובבי ציון". הוא התקרב מאוד לפינסקר והיה לידיד נפשו של אחד העם, אך כאשר הופיעה הציונות המדינית של הרצל על במת ההיסטוריה הפך לציוני נלהב. בשנת 1897 השתתף בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל, כציר מטעם אודסה. כשעלה הרצל לנאום בטקס הפתיחה, נתקף בן-עמי "בתשוקה עזה" וקרא בקול: "יחי המלך!".^[4] מותו של הרצל בשנת 1904 הכה אותו בצער ובתדהמה. הוא עזב את רוסיה בשנת 1905 והשתקע שוב בשווייץ לתקופה ארוכה של 17 שנים. משם המשיך לשלוח מאמרים ונובלות. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל והתיישב בחיפה, ולאחר מכן עבר לתל אביב.

מרדכי בן-עמי נפטר בתל אביב בשנת 1932.

היה נשוי לחיה, אחותו הבכורה של הלל יפה, ואב לארבעה: ירמיהו; ד"ר מיכה בן עמי (רבינוביץ), מראשוני הרנטגנולוגים בארץ;^[5] ד"ר שרה בן-עמי סולודר, רופאה, אשתו של המשורר, המחנך והמתרגם העברי אברהם סולודר; ותמר, אשתו של ד"ר ירמיהו יפה (בן-דודה הלל), כימאי ועסקן ציבור.^[6]

על שמו קרוי רחוב בן עמי בתל אביב.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.^[7]

עבודתו

בהקדמה לספרו של בן-עמי, החתומה בידי ההוצאה, יש אפיון לעבודתו ודמותו של הסופר: "בניגוד לסגנון שבסיפורים, המלא עדנה וסנטימנטליות, הסגנון שבמאמריו הוא האיש בן-עמי כמות שהוא: חריף ושנון, רותח ומוכיח, לוחם נמרצות למען הלאומיות המקורית, וכנגד כל סימן של התבוללות. טעמו זה שעמד בו עד יומו האחרון".^[2]

היה כוח ועוצמה בדבריו, הספיד אותו ביאליק במלאת שנה למותו, שהשפיעו ישירות והטביעו את חותמם, גם אם לא תמיד נאמרו בצורה מנומסת.^[8] יצירתו הפובליציסטית והספרותית כאחת אמנם לא הצטיינה, לדברי ביאליק, מבחינה אמנותית, אך דבריו יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. הוא נלחם בהתבוללות, נלחם בממשלה הצאריסטית, דגל בהתלהבות בלאומיות, אהב את הטבע, והעלה על רף גבוה את העממיות בסיפוריו.

כך תיאר בן-עמי את הופעתו של הרצל בקונגרס הראשון בבזל

על הבמה עולה בנחת הרצל [...] לפנינו דמותו המופלאה של בן מלכים, עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו הרצל ההדור מווינה, אלא אחד מבית דוד שקם לפתע פתאום מקברו בכל תפארתו האגדית. האולם כולו מלא רטט כזה, כאילו התרחש לעינינו פלא הסטורי. וכלום לא היה זה פלא? [...] במשך רגעים אחדים רעד העולם מזעקות ששון, מחיאות כפיים, קולות קוראים ורקיעה ברגל. נדמה היה כאילו החלום של עמנו במשך אלפיים שנה נפתר עתה ולפנינו עומד משיח בן דוד.

— מ. בן-עמי, בתוך: יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה מראשיתה ועד ימינו, עמ' 142

לדעת יוסף קלאוזנר לסיפוריו של בן-עמי ראוי יותר התיאור: ציורים או אידיליות. אין אירועים בסיפוריו, אלא דמויות יהודיות קיבוציות, עממיות.^[9] גם הוא מצביע על ההבדל הגדול שבין מאמריו המתפלמסים, בהם הוא "רותח ומתרגז, מתווכח ומתרעם, קובל ומתנפל", לבין סיפוריו, בהם הוא שקט, זך, ומלא אהבה. בן-עמי אהב מאוד את היהדות הישנה, הטבעית, שאינה מעמידה פנים, ושנא את המשכילים למחצה. אהב את העממיות ושנא את המתבוללים. לא לחינם סיפוריו מתעסקים רובם ככולם בשבתות, בחגים, ביפה ובשקט של התרבות היהודית. מכיוון שנאלץ להתרחק מהחינוך היהודי בנדודיו, הוא הרבה לכתוב בשפה הרוסית, וזו אחת הסיבות, טוען קלוזנר, שהוא לא תפס בציבוריות היהודית את המקום הראוי לו.

רק חלק מיצירותיו נקבצו בספרים. הופיע קובץ אחד של ספוריו ברוסית. בתרגום עברי הופיעו:"כתבי בן עמי", 1914; "קובץ ספורים" על ידי "מוריה", 1914; "סיפורים לילדי ישראל", 1932; "סיפורים לנערי ישראל" 1932; "אנשי דורנו", 1932 בהוצאת שטיבל. כן הופיעו ספריו בתרגום ליידיש.^[10]

בין סיפוריו הידועים: "תשעה באב בביתו של חוכר"; "חנוכה"; "ל"ג בעומר"; "בליל הושענא רבה"; "בן יחיד"; "נעלי הראשונות"; "אושר פתאומי", ועוד.^[9]