מפרה (בפורטוגזית: Mafra האזנהⓘⒾ) היא עיר ורשות מקומית במחוז ליסבון, בחוף המערבי של פורטוגל, כ-40 קילומטרים צפונית-מערבית לליסבון. בשנת 2011 התגוררו ברשות 76,685 תושבים, בשטח של 291.66 קילומטרים רבועים. מבחינה מנהלית מחולקת הרשות המקומית ל-11 קהילות אזרחיות (פרגזיה).
החזית האדירה של ארמון מאפרה מגמדת את הכפריים שחיו בצלו
השרידים הארכאולוגיים הקדומים ביותר שהתגלו במפרה מתוארכים ליישוב מוקדם של אזור זה בתקופה הנאוליתית.[2] בסיישוסה (Seixosa), בפרגזיה אנקרנאסאו (Encarnação), באזור שהיה פעם חוף, התגלו שרידים ארכאולוגיים מהתקופה הפלאוליתית, המעידים על נוכחות אנושית בין העתיקות ביותר שהתגלו באירופה.[2] שרידים אנושיים דומים התגלו לאורך החוף של סאו ז'וליאו (São Julião), כולל תלוליות צדפים שנוצרו על ידי קהילות בתקופה המזוליתית בפרגזיה קארבויירה (Carvoeira).[2] אף על פי שרבים מהשרידים הללו התגלו שקועים לאורך החוף, הם תוארכו לשנת 7,000 לפני הספירה. בתקופת הנאוליתית (5,000 לפני הספירה), החלו להופיע הקהילות הראשונות של חקלאים-רועים, שהתיישבו בקבוצות קטנות במקומות הניתנים להגנה אסטרטגית.[2] בין המקומות אתרים באיגרז'יה נובה (Igreja Nova), כגון פנדו דו לשים' (Penedo do Lexim, נחשב לנקודה חשובה בהבנת היישובים האיבריים בתקופה הנאוליתית והכלקוליתית), שהיו מיושבים במהלך החלק האחרון של התקופות הנאוליתית, הכלקוליתית והברונזה.[2] מבנים נוספים באזור מהתקופה הנאוליתית, שכבר לא קיימים היום, כוללים את טירת שליירוש (Castelo de Cheleiros) או דולמנים, ששמם נותר ההוכחה היחידה לקיומם, כמו אנטאש-אזואיירה (Antas-Azueira) ואנטאש-גרדיל (Antas-Gradil). בנוסף לפנדו דו לשים', גם בסחה דו סוקוחו (Serra do Socorro) ובטיטואריה (Tituaria), יש קברים מהתקופה הכלקוליתית.[2]
כמעט בכל הפרגזיות נמצאו מצבות, מזבחות, קברים, מטבעות, כדים, קרמיקה וזכוכית מהתקופה הרומית.[3] אלה מתוארכים למאה הראשונה והרביעית, כולל הדרך הרומית המחברת את סינטרה לפניש, שחוצה את מפרה, דרך שליירוש, מפרה, אריסיירה, פאסו דה איליאש (Paço de Ilhas) וסנטו דומינגוש דה פאנגה דה פה (S. Domingos da Fanga da Fé, שם השתמרו חלקים מהדרך).[3] בשליירוש ובקארבויירה יש שני גשרים שנבנו על ידי הרומאים. אחד מהם, הגשר בסנטו איזידורו (Santo Isidoro, כמו גם חלק בן 100 מטרים של הדרך) שהיה חלק מהדרך סינטרה-פניש, הוא השתקפות של האזורים שעברו רומניזציה. מפרה הייתה מרכז חקלאי חשוב בתקופת הכיבוש הרומי. אנתרופולוגים גילו מטבעות רומיים מתקופת אוגוסטוס קיסר (27 - 14 לפנה"ס), קלאודיוס (41 - 54) ומגנוס מקסימוס (383 - 388).[3] אף על פי שלא ברורה חשיבותו של האזור בתוך אוליסיפו, ייתכן שהגידולים החקלאיים תרמו ליישובה במהלך התקופה.[3] שיווק יין, שמן וירקות התאפשר לאורך הדרך ולאורך נהרות שליירוש, איליאש וספארוז'ו, שאפשר היה לשיט בהם עד ימי הביניים.[3]
האזור היה תחת שלטונם של הוויזיגותים המאה ה-5 עד הגעתם של המורים המוסלמים בשנת 711, אבל נותרו שרידים מועטים מתקופה זו.[3] כתובת שנחשפה בכנסיית הקהילה של שלירוש, אפריז באלקאינסה (Alcainça) וקבר פאלו-נוצרי, המותאם כדרגש בתוך קינטה דה קוחדורה (Quinta da Corredoura) במפרה הם העדויות היחידות של עם זה.[2]
סביר מאוד להניח שהאזור העירוני הבנוי של מפרה היה פעם קהילה מבוצרת, כאשר אזור רואה דאש טסדייראש (Rua das Tecedeiras) הוא הדוגמה הטובה ביותר לחומות שעדיין קיימות. גבולות הטירה, שנבנתה על היישוב הנאוליתי, שיושב מחדש ברציפות עד תקופת הברזל, והשתרע על כל אזור "וילה וליה" (Vila Velha). יער צפוף שהתקיים עד המאה ה-20 באזור זה, הגן על היישוב מפני רוחות.[4]
ממלכה
אף על פי שמפרה הייתה כבושה בידי המורים עד 1147, אז נכבש האזור על ידי אפונסו אנריקש, שרידים מהכיבוש המורי הם נדירים.[3] יש השערה שרבות מהכנסיות היו פעם מסגדים, כמו כנסיית מאטריס (Matriz) של שליירוש, כנסיית סנטו אנדרה (Santo André) וכנסיית סחה דו סוקוחו. מקור שם המקום (מפרה) אינו ברור, אך התפתח מווריאציות של מפרה (Mafara, 1189), מלפורה (Malfora, 1201) ומאוחר יותר מפורה (Mafora, 1288). יש טוענים שהשם התפתח מהמילה הערבית חופרה (حفرة), שפירושה בור, טענה שהופרכה על ידי הערביסט דייוויד לופס. העיירה, למעשה, ממוקמת על גבעה, עם שני נקיקים (ריו גורדו וריו דוש קורוש) המגבילים את השטח סביבה.
ב-1189/1190 נתרם הכפר על ידי המלך סנשו הראשון לבישוף של סילבש, דון ניקולאו. היישוב קיבל את הפוראל (אנ')[א] (Foral, כתב אמנה מלכותי) הראשון שנה לאחר מכן.[5] פוראלים ניתנו לשליירוש ב-1195, לאריסיירה ב-1229 ולווילה או גרדיל (Vila ao Gradil) ב-1327.[6]
בתקופת המנואלינית רבים מהפוראלים הוענקו מחדש, במיוחד לאחר המאה ה-11 וה-15. בין השנים 1513 ל-1516, המלך מנואל הראשון העניק פוראל חדשים למפרה, אריסיירה ושליירוש, ובשנת 1519, העניק פוראל לאנשרה דוש קאבלירוש (Enxara dos Cavaleiros), תוך אישור פוראל לגרדיל.[5] במהלך הרפורמות המנואליניות, העיריות שקיבלו פוראלים אלה בנו עמודי קלון או נדרשו לשפץ את הסמנים המנהליים שלהם.[5] במפקד האוכלוסין של 18 בספטמבר 1527, היו כ-191 תושבים, מתוכם רק ארבעה זוגות התגוררו בתוך הכפר. תקופת שלטונו של מנואל הראשון הייתה מכרעת בהשפעה על האדריכלות הדתית של האזור; היא קיימות ברבות מהכנסיות.[5] הפרטים האדריכליים הללו ניכרים בפתחים, בתקרות מקומרות ובמזרקות הטבילה. סמלים של כוח שיפוטי, סמנים אלה הפכו ללוחות להודעות, פקודות, ולאחר מכן שופצו, הוצבו מחדש או אבדו עם הזמן.[5]
גן סרקו
כאשר בשנת 1717 החל המלך ז'ואאו החמישי בבניית ארמון מפרה, שתוכנן על ידי האדריכל הראשי של הממלכה ז'ואאו פרדריקו לודוביס (אנ') הייתה מפרה בקושי כמה כפרים שהצטופפו סביב המונומנט. התקופה התאפיינה גם בבניית גן (בפורטוגזית: Jardim do Cerco) והקמת פארק הציד המלכותי (בפורטוגזית: Tapada de Mafra). פרויקטי בנייה נמשכו לאורך תקופת שלטונם של המלכים ז'וזה הראשון (בנייתו והשלמתו של ארמון מפרה), ז'ואאו השישי (פנים הארמון) ופרננדו השני (העיצוב מחדש של הגן Jardim do Cerco).[5] עם זאת, ויליאם בקפורד (William Beckford), שכתב באוגוסט 1787, ציין שמפרה לא מעוררת עניין, והיא לא יותר מאשר נוף של כמה גגות בתים בינות ההרים.
במהלך המאה ה-19 החלה האוכלוסייה לגדול סביב הארמון, אך זו נותרה בדרך כלל קהילה כפרית (היבט שיימשך עד המאה ה-20). לז'וזה מאנז'נש (José Mangens) הייתה דעה דומה על מפרה ב-1936 בכתבה על רואה דוש ארסיפשטרש (Rua dos Arcipestres) הישנה הוא ציין: "...מפרה לא מציעה שום דבר מעניין ונראית יותר כמו כפר עם בקתותיו והשערים ההרוסים שלו, חצר אחורית טיפוסית, מוגנת בפחים ישנים... ".
כפי שכתב מאוחר יותר גילירמה ז'וזה פריירה דה אסונסאו (Guilherme José Ferreira de Assunção), לאחר כמה ביקורים, הבינה המלכה מריה את היתרונות של הצבת נציגות צבאית במנזר מפרה, שאותו יזמה. שינוי זה שינה את האזור ואת תושביו, שחיו בתנאי קיום קשים. לאחר 1840, היה המנזר שייך לצבא. עד 1859, התגייסו 4,000 חיילים למחנה הטירונות הצבאי הרשמי (בפורטוגזית: Depósito Geral de Recrutas), שהוקם על ידי המלך פדרו החמישי. המוסד בוטל בשנה שלאחר מכן, כאשר 94 טירונים מתו ממחלה זיהומית. אבל בין השנים 1848–1859 ו-1870–1873 המשיך המנזר לשכן את המכללה הצבאית המלכותית (בפורטוגזית: Real Colégio Militar).
בשנת 1887 נוסד בית הספר לחיל רגלים ולפרשים (בפורטוגזית: Escola Prática de Infantaria e Cavalaria) ושנה לאחר מכן, הוקם מטווח ירי בשמורת הציד, שלימים פקד אותו המלך קרלוש חובב הירי.
במהלך הפלישה הצרפתית לפורטוגל ב-1807, קבע נפוליאון בונפרטה מפקדה וחיל מצב בארמון מאפרה. חלק מהצבא פנה אל פניש וטוחש ודרש (אנ') בהוראת הגנרל לואיסון, שאר הכוחות שהו בארמון ובמנזר, בזמן ששדרת הפיקוד החרימה בתים בכפר. מצב זה נמשך תשעה חודשים, עד 2 בספטמבר 1807, כאשר הכוחות הבריטיים הצליחו לסלק את הצרפתים מעמדותיהם. בינתיים, מהנדסים פורטוגלים, בעלי ברית לכוחות הבריטים, הקימו מערכת מבצרים מצפון לליסבון, כדי להבטיח את הגנת הבירה ולגרש את הצרפתים. קו הביצורים שהוקמו בהוראת המצביא הבריטי הדוכס מוולינגטון וכונו קווי טוחש ודרש (אנ'), עבר דרך מפרה, ונבנו ב-1809 וב-1810.[6] מתוך 156 המצודות, 48 היו ממוקמים בתוך שטח הרשות של מפרה, וייצגו את קו ההגנה השני. נותרו בעיקר רק שרידים של המבצרים והאזורים הללו, אבל כמה עדיין במצב טוב או ששוקמו. גם בתוך שמורת הציד היו מבצרים, בעוד שקבוצת מבצרים עקבו אחר הגדה השמאלית של הספארוז'ו עד לריבמאר. בדרום, קו ההגנה האחרון, אם הצרפתים יפרצו את ההגנות, היו המבצרים נוספים.
רפובליקה
ב-5 באוקטובר 1910, ארמון מפרה היה גם הזירה לפרק של המהפכה הרפובליקנית שהתרחשה בליסבון. המלך מנואל השני, מלך פורטוגל נמלט מההפיכה בליסבון, מצא מקלט ולן לילה אחד בארמון מפרה. למחרת הוא נטש את הארמון, ונסע עם אימו וסבתו במכונית לחוף פראיה דוס פשקדורש באריסיירה, שם חיכתה להם היאכטה המלכותית דונה אמליה שהובילה אותם לגיברלטר ולגלות. מאוחר יותר באותו החודש, ב-20 באוקטובר, התאספה קבוצת מלוכנים חמושים בכלי נשק בכיכר דון ז'ואאו החמישי, משם הלכו לבית הספר לחי"ר (בפורטוגזית: Escola Prática de Infantaria), התבצרו במנזר, וחתכו את חוטי הטלפון וכבלי טלגרף. המרד דוכא בקלות על ידי הצבא וגרם לכליאתם של מאות אנשים בבתי הכלא המקומיים.
ב-1911 הוקם בית הספר לרכיבה Depósito de Remonta e Garanhões שהוחלף מאוחר יותר בבית הספר הצבאי לרכיבה על סוסים (בפורטוגזית: Escola Militar de Equitação) ב-1950, ושבע שנים מאוחר יותר, המרכז הצבאי לחינוך גופני, רכיבה על סוסים וספורט (פורטוגזית: Centro Militar de Educação Física, Equitação e Desportos). כיום, הוא ממשיך לתפקד כמרכז הצבאי לחינוך גופני וספורט (בפורטוגזית: Centro Militar de Educação Física e Desportos), מאז 1993, ב-Largo General Conde Januário ובבית הספר לחי"ר (בפורטוגזית: Escola Prática de Infantaria) במנזר מפרה.
הגידול באוכלוסיית מפרה בשנים 1801–2011
1801
1849
1900
1930
1960
1981
1991
2001
2011
4,200
10,734
25,021
29,750
35,739
43,899
43,731
54,358
76,685
גאוגרפיה ואקלים
מפת הפרגזיות ברשות המקומית מפרה
שטח הרשות הררי מאוד, מגובה פני הים (לאורך החוף) עד ל-430 מטר ב-Cabeço de Manique (רכס הרי מונטמורו). השטח מכוסה גבעות וחרוטים געשיים, שרידי התפרצויות עתיקות, מחורצים ברשת צפופה של נתיבי מים שיצרו עמקים. העמקים הגדולים ביותר הם אלה התואמים את הנהרות הגדולים ביותר, ומציגים מדרונות נמוכים מאוד כמעט בכל הרחבה שלהם. עם זאת, מרבית הנהרות והנחלים ברשות יצרו מדרונות תלולים בשיפוע של יותר מ-30%. אזורי המדרונות הללו הם בעיקרם מיוערים.
השטחים שבהם מצויות היישובים העירוניים העיקריים הם אזורים נרחבים ולא תלולים במיוחד. החוף תלול כמעט לחלוטין והמצוקים מגיעים לגובה מקסימלי של 25 מטר, שלמרגלותיהם שטחי חולות. יש שמונה חופי רחצה כשטמפרטורת המים בעונת הרחצה בממוצע היא 15 עד 17 מעלות.
האקלים מושפע מהאוקיינוס והוא גשום כשבממוצע יורדים 500 ל-700 מילימטרים משקעים בשנה מתפרסים על 75 עד 100 ימי גשם בשנה, המשתנים בהתאם לקרבה לחוף ולגובה. התפלגות החודשים ביחס למשטר הגשמים חושפת 7 חודשים גשומים (אוקטובר עד מרץ) וחמישה חודשים יבשים יחסית (אפריל עד ספטמבר). הטמפרטורה הממוצעת של האזור היא 15 מעלות צלזיוס. לחות האוויר נשארת גבוהה לאורך כל השנה, אך במיוחד במהלך הקיץ ולאורך החוף. הערך השנתי של הלחות היחסית בעירייה הוא בסביבות 80%. ערפילי בוקר הם תופעה נפוצה לאורך החוף בקיץ.[4]
כלכלה
הכביש המהיר A8 בסמוך לפרגזיה מאלוויירה
האזור הוא כפרי בעיקרו עם פעילות תיירותית מסוימת שמרכזה בעיירה מפרה ובמיוחד בעיירת החוף אריסיירה, שהפכה ליעד מרכזי עבור גולשי גלים מקומיים וזרים. לאחר השלמת הכביש המהיר A8, המקשר את החלק המזרחי של הרשות המקומית למרכז ליסבון, גדלה אוכלוסיית היוממים באופן משמעותי.
תחבורה
את הרשות המקומית מפרה משרתת רשת כבישים הכוללת כבישים ארציים (EN8, EN9, EN116 ו-EN247) וכבישים עירוניים משניים, המאפשרים גישה לעיריות טוחש ודרש, סינטרה, לורש, סובראל דה מונטה אגראסו וליסבון. בנוסף, משרתים את הרשות הכביש המהיר A8 (ליסבון-ליריה), והכביש המהיר A21, ששיפרו את תנועת הנוסעים והמסחר, וכתוצאה מכך, את התפתחות האזור.
תחבורה ציבורית מופעלת על יד כמה חברות עם שירותים ברחבי הרשות.
רשת הרכבות, המשרתת את Linha do Oeste (הקו המערבי), עם תחנות במפרה (Mafra-Gare) ובמלוויירה, המספקות שירותי נוסעים ומטען בין עירוניים ואזוריים (המטענים מטופלים בעיקר ממלווירה).
^ה-Carta de Foral, או פשוט Foral, היה מסמך מלכותי בפורטוגל ובאימפריה לשעבר שלה, שמטרתו הייתה להקים קונסליו (concelho, מועצה) ולהסדיר את הממשל, הגבולות והפריבילגיות שלה. גם עיירה שזה עתה נוסדה הייתה חייבת את אישור המלך באמצעות פוראל, כדי להיחשב כזו. במקרה זה, המנהל והזכויות של העיר הוגדרו במסמך זה. פוראלים הוענקו בין המאה ה-12 למאה ה-16.
.JPG)
_(cropped).jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
