PROFILPELAJAR.COM

מנזר סנט אטיין
	האטריום (חצר קדמית), עם פסל סטפנוס הקדוש
מידע כללי
סוג	כנסייה, בזיליקה זוטרה
על שם	סטפנוס הקדוש
כתובת	מזרח ירושלים
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1900
תאריך פתיחה רשמי	1900
תאריך פירוק	1187
קואורדינטות	31°47′06″N 35°13′48″E / 31.78495556°N 35.23002222°E

מנזר סנט אטיין הוא שמו של מתחם נוצרי-קתולי סמוך לשער שכם בירושלים, המנציח את זכרו של המרטיר הראשון סטפנוס הקדוש ("סנט אטיין", בצרפתית: Saint Étienne).

היסטוריה

התקופה הביזנטית

מנזר סנט אטיין נבנה בתקופה הביזנטית על ידי יובנליס, הבישוף של ירושלים, במימונה של הקיסרית הביזנטית אאודוקיה. המקום נקרא על שם סטפנוס, המרטיר הראשון בנצרות, שעל פי המסורת הנוצרית נסקל ונהרג על ידי יהודים במקום זה, סמוך לשער שכם עקב ויכוח שפרץ בינו לבין יהודים שטענו כי במילותיו ביזה את בית המקדש ואת תורת ישראל (מעשי השליחים פרק ו', הברית החדשה). למרבית האירוניה, יש הטוענים שזהו אחד מהאתרים, בין אתרים אחרים, שייתכן שאליו הועברו כלי קודש שהיו במקדש, ואשר התגלגלו לפני כן מרומא לקרתגו - ולאחר מכן לקונסטנטינופול, בירת הקיסרות. העברת שרידים קדושים אלה, מתקשרת אולי לנסיעתה של אאודוקיה לירושלים, בין השנים 438–439.

הכנסייה הגדולה נחנכה בשנת 439 בנוכחותו של קיריליוס, הפטריארך של אלכסנדריה. במהלך הטקס העביר קריליוס לכנסייה באופן רשמי את שרידי עצמותיו של סטפנוס, שנשמרו מאז גילוין ב-415 בכנסיית ציון על הר ציון.

כעשרים שנה מאוחר יותר החליטה הקיסרית אאודוקיה להגדיל את הכנסייה, ולבנות בה מנזר המורכב ממספר בניינים. העבודה נמשכה לאורך שנים, ואאודוקיה, שחששה שלא תאריך ימים עד גמר המלאכה, ערכה טקס הקדשה רשמי ב-15 ביוני 460, בטרם הסתיימה המלאכה. היא מינתה את האח גבריאל, נזיר מלומד ששלט ביוונית, בלטינית ובארמית-סורית, לעמוד בראש המנזר. לאחר מותה של אאודוקיה באוקטובר אותה שנה, היא נקברה בקריפטה של הכנסייה.

בתקופה הפרסית והצלבנית

בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים והרסו את המקום. לאחר גירוש הפרסים בידי הביזנטים הקימו הנוצרים במתחם ההרוס קפלת תפילה קטנה, סמוך לאטריום (החצר הקדמית) המקורי, ששימשה מצורעים מקומיים.

מיד לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099 שופצה הכנסייה מן היסוד, אולם במהלך כיבוש ירושלים ב-1187 על ידי צלאח א-דין, נהרסה הכנסייה שוב בידי צבאו, שביקש להשתמש בשטח הקרוב כל כך לשער שכם למטרת כיבוש העיר.

במאה ה-19

המנזר נבנה מחדש בשלהי המאה ה-19 ביוזמה משותפת של האב אלפונס רטיסבון והרוזן דה פיילא עבור המסדר הדומיניקני. המקום נחנך ב-15 במאי 1900, במטרה לשמש גם את בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה (École Biblique et Archéologique Française), שהוקם על ידי הדומיניקנים ב-1890.

לבזיליקת סנט אטיין בנויה שלוש אפסידות קדמיות, בדומה לכנסייה רומנסקית קלאסית. עם זאת, שולבו בה מוטיבים אדריכליים מתקופות אחרות, מה שהופך אותה לאקלקטית בסגנונה: בגובה קירות אולם התווך קבועים חלונות עגולים הסוגרים על רוזטות ויטראז' בסגנון גותי; העמודים המפרידים בין אולם התווך והסטראות עשויים שיש אדום, ותומכים בקשתות המורכבות מתשליבי אבן אדומה ולבנה בסגנון אבלק מזרחי; הכותרות בראש העמודים הן בסגנון "העלים הנופלים" האופייני לאדריכלות הצלבנית; אלמנט צלבני נוסף הוא "קשתות החצי" בגובה אולם התווך, בו הקשת אינה מגיעה עד הרצפה, וכן "הקשתות הדואות" התומכות את המבנה מבחוץ, ואופייניות לקתדרלות צלבניות גותיות.

מול האפסיס המרכזי ישנה במה מוגבהת, תחתיה קבור האב מארי-ז'וזף לגראנז' (Marie-Joseph Lagrange), מייסד בית הספר הצרפתי למקרא וארכאולוגיה, שעבד במתחם במשך שנים רבות. בחזית האפסיס המרכזי מופיע טריפטיכון שנעשה בשנת 1997 ובו במרכז דמותו של ישו, משמאל - יוחנן המטביל ומימין - סטפנוס הקדוש. בראש האפסיס הימני ניצב פסל של המדונה והילד, ובראש האפסיס השמאלי ניצב פסלו של אב הבזיליקה הירונימוס.

בחזית הבזיליקה מבחוץ ישנו אטריום - חצר קדמית, המשמשת את הקהל בהיכנסו ובצאתו מן הבזיליקה. במרכז האטריום ניצב על עמוד גבוה פסלו של סטפנוס הכורע על ברכיו בעת סקילתו, כמתואר בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז':

"וַיִּתְנַפְּלוּ עָלָיו כֻּלָּם יָחַד, וַיִּדְחָפֻהוּ חוּצָה לָעִיר וַיִּסְקְלוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים, וְהָעֵדִים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם... וַיִּסְקְלוּ אֶת סְטֵפָנוֹס וְהוּא מְשַׁוֵּעַ. וְיאֹמֵר: אֲדֹנִי יֵשׁוּעַ, קַבֵּל אֶת רוּחִי! וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּזְעַק בקוֹל גָּדוֹל: ה', אַל תִּשְׁמֹר לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה! וַיְהִי אַחֲרֵי דַבְּרוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּישָׁן (וימות)."

ממצאים ארכאולוגיים

המתחם החדש מן המאה ה-19 משלב בתוכו כמה פריטים ארכאולוגיים, בעיקר מן המאה ה-5, שנמצאו באתרם: האטריום החדש מכסה על בור מים ענק, שהשתמר כמעט במלואו, כולל הקשתות התומכות. בור זה, שחלק מריצופו המקורי מן התקופה הביזנטית עוד קיים, מתמלא עדיין במים, דבר המוכיח כי מערכת הניקוז שלו לא נפגעה, אף על פי שחלפו כ-1,500 שנה מאז נבנתה.

בתוך הבזיליקה, ברצפת האכסדרה הימנית (הדרומית) השתמר קטע פסיפס ביזנטי, המציג דגמים גאומטריים. קטע פסיפס זה מכוסה בשטיחים, אותם ניתן להרים כדי לראות את הפסיפס.

בחלק הצפוני של הבזיליקה השתמרה מצבת אבן הנושאת את הכיתוב היווני: "זהו קברו הפרטי של הדיאקון נונוס אונסימוס (Nonnus Onesimus), של כנסיית עליית אדוננו ושל מנזר זה."

מערות הקבורה

בשנת 1885, במהלך הכשרת השטח לבנייתו המחודשת של המתחם, נחשפה במקום מערכת קבורה קדומה, המיוחסת לתקופת הברזל II על פי סגנון הקבורה. מדובר במערכת חללים רבועים תת-קרקעיים, שנחצבו כולם בסלע האם. סגנון החציבה המוקפד, תוך יצירת חדרים מסודרים וכוכי קבורה מפוארים, מעיד על עושרם הרב של הנקברים, אולם לא נתגלו כל כתובות המעידות על זהותם. המאפיינים האדריכליים של חדרי הקבורה כוללים אלמנטים שיובאו לארץ ישראל מאשור, דבר המסייע לתארך את מערכת הקבורה לסוף המאה ה-8 לפנה"ס. מערות הקבורה אלו הן מהגדולות ביותר הידועות לנו מתקופת הברזל II (תקופת המלוכה בארץ ישראל). שטחה של מערה מס' 1 הוא כ 78 מ"ר, וניתן היה לקבור בה 23 נפטרים בעת ובעונה אחת ואילו שטחה של מערה מס' 2 הוא כ-94 מ"ר, ובה מקום ל-28 נפטרים. מערות אלה כה מפוארות, עד כי חוקרים אחדים חשבו אותן למערות הקברים של מלכי יהודה המאוחרים^[1].

עם גילוייה של מערכת הקבורה, היא הפכה לחלק בלתי נפרד ממתחם סנט אטיין. חללים חדשים נחצבו לצדה, ובתוכם נקברו רבים מחבריו של המסדר הדומיניקני.

ראו גם

לקריאה נוספת

ג' ברקאי, "בתי קברות בירושלים בימי בית ראשון", בתוך עידן כרך 15, הוצ' יד בן צבי, ירושלים 1993

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מנזר סנט אטיין בוויקישיתוף

אודות המקום באתר הרשמי של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה
מיכאל סטון ודוד עמית, ‏הכתובות הארמניות החדשות בירושלים, קתדרה 83, אפריל 1997, עמ' 44-27
ברוך גיאן, על מנזרים וספרים (א): בית הספר הצרפתי למקרא, בבלוג "עונג שבת", אוקטובר 2012

הערות שוליים

^ גבריאל ברקאי, "בתי הקברות של ירושלים בימי בית ראשון", בתוך: ירושלים בימי בית ראשון : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עורכים: דוד עמית ורבקה גונן, יד יצחק בן-צבי, 2001, עמוד: 115