מנואל הראשון קומננוס (ביוונית: Μανουήλ Κομνηνός - מנואיל קומנינוס ; 28 בנובמבר 1118 - 24 בספטמבר 1180), היה קיסר האימפריה הביזנטית מבית קומננוס ששלט באמצע המאה ה-12 בתקופה של פרשת דרכים בהיסטוריה של האימפריה הביזנטית, הים התיכון ואירופה. במהלך שלטונו הארוך הוא ניהל מדיניות חוץ שונה מזו של הקיסרים הביזנטיים שלפניו תוך כדי יצירת בריתות עם מעצמות שונות באירופה. הוא היה הקיסר הביזנטי ששלט בזמן מסע הצלב השני ובשלב מסוים הפך למגינם של הצלבנים באזור. בין היתר הוא פלש לאיטליה וניסה לתקוף את מצרים ביחד עם ממלכת ירושלים הצלבנית. לאחר מותו התדרדרה האימפריה הביזנטית במהירות עד שנפלה לידי הצלבנים במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204.
עלייתו לשלטון
מנואל היה בנו הרביעי של הקיסר הביזנטי הקודם יוחנן קומננוס ושל הקיסרית פירושקה-אירנה, נסיכה הונגרית לשעבר. לפני מות אביו, בחר יוחנן את מנואל ליורשו על פני אחיו הגדול יותר. לאחר מות אביו, זכה מנואל לתמיכת הצבא הביזנטי, אשר שהה באותו הזמן בקיליקיה. משם, שלח מנואל שליחים ומיהר בעצמו לקונסטנטינופול כדי לתפוס את השלטון ולמנוע מאחיו הגדול, ששהה שם, לעשות זאת.
תחילת שלטונו של מנואל ומסע הצלב השני
ב-1144 פלש ריימונד נסיך אנטיוכיה (אנ') לשטחיה של האימפריה בקיליקיה. מנואל הגיב בתקיפות ושלח כוח ימי ויבשתי משולב כדי לתקוף את ריימונד. במקביל לכך, נפלה רוזנות אדסה הצלבנית לידי המוסלמים. ריימונד, אשר נחשף כך להתקפות המוסלמים, בחר להיכנע והגיע בעצמו לקונסטנטינופול לשם כך. מנואל קיבל את כניעתו רק לאחר שנשכב על הרצפה למשך זמן ממושך תוך כדי השפלה עצמית.
נפילתה של אדסה גרמה לקריאתו של האפיפיור, אאוגניוס השלישי, למסע צלב גדול נוסף הידוע כמסע הצלב השני, אליו הצטרפו המלך הצרפתי לואי השביעי, והמלך הגרמני קונרד השלישי. שני המלכים הגיעו לגבולות האימפריה הביזנטית ב-1147 ולאחר חיכוכים ולחימה בין הצדדים הועברו על ידי מנואל לאסיה הקטנה, משם המשיכו במסע הצלב שנכשל בסופו של דבר. לאחר שקונרד חלה, הזמין אותו מנואל לקונסטנטינופול, שם טיפל בו בעצמו וסייע לו לחזור מאוחר יותר למסע הצלב. פעולה זו, יחד עם העובדה שמנואל היה נשוי לאחייניתו של קונרד אשר אומצה מוקדם יותר לבתו, תרמה ליחסים הטובים בין שני השליטים עד למותו של קונרד ב-1152, וליצירה של ברית צבאית נגד רוג'ר השני, מלך סיציליה, אשר שלט בדרום איטליה, אזור אותו רצו שני השליטים לעצמם.
התבוסה במירקופלון
עד שנת 1175 שרר "שלום קר" בין האימפריה הביזנטית ובין הסלג'וקים של סולטנות רום, אשר הונהגו על ידי קיליצ' ארסלן השני. הסלג'וקים היו מעוניינים להאריך את חוזה השלום, אך מנואל סירב, מתוך הנחה שיוכל להשיב לעצמו את השטחים אשר אבדו לאימפריה באנטליה כמאה שנים לפני כן בקרב מנזיקרט. מנואל גם ביקש לנצל את מותו באותה העת של נור א-דין להשיב לעצמו את השליטה בנסיכויות הצלבניות בקיליקיה אשר באופן פורמלי היו כפופות לו. סיבה נוספת הייתה מחלוקת על שטחים שכבשו הסלג'וקים מידי נסיכות דאנשמד, אשר הביזנטים טענו לבעלות עליהם. סיבות אלו גרמו למנואל לדחות את הצעת השלום של הסלג'וקים ולצאת נגדם לקרב.
ב-17 בספטמבר 1176 הביס קיליצ' ארסלן השני את צבאו של מנואל בקרב מירקפלון תבוסה ניצחת (אם כי רוב צבאו לא הושמד, אך רוב הפיקוד הבכיר נהרג בקרב). ולפי חלק מן המקורות מנואל איבד את עשתונותיו עד כדי ניסיון בריחה לבדו משדה הקרב. קיליצ' ארסלן שלא בטח בכוחו להשמיד את שארית צבאו של מנואל, הציע כמוצא של כבוד להתיר לצבא הביזנטי לסגת מאנטליה תמורת ויתור על תביעותיו מהסלג'וקים, והשבת שטחים לידיהם.
תוצאות הקרב הביאו להתפרקות עיקר הצבא הביזנטי, וממילא להתפוררות מואצת של האימפריה הביזנטית, התפוררות שהגיעה לשיאה בנפילתה של הבירה קונסטנטינופול לידי הצלבנים בשנת 1204. מכאן ואילך, שוב לא תהיה לביזנטים דריסת רגל באנטליה ובקליקיה, דבר שהשפיע מאוד על ממלכות הצלבנים בארץ ישראל ובסוריה, אשר עמדו בפני מערכות מכריעות כנגד צלאח א דין כשהם חסרות את התמיכה החשובה מצפון.
קישורים חיצוניים
