מושבת הכף (בהולנדית: Kaapkolonie) הייתה מושבה הולנדית בדרומה של יבשת אפריקה. ברוב שנות קיומה הייתה תחת חסותה הישירה של חברת הודו המזרחית ההולנדית. בראשיתה הייתה המושבה תחנת אספקה לספינות בקייפטאון שבסמוך לכף התקווה הטובה, אך במהלך השנים הוקמו בה מאות משקים חקלאיים לצד יישובים חדשים. במקביל התיישבו בה מהגריםאירופאים רבים. הם התפזרו ברחבי הארץ, ועקב כך גדלה המושבה לכדי שליש משטח דרום אפריקה המודרנית. צביונה של החברה הלבנה שהתגבש בשטחי המושבה היה של חברת איכרים נוצרית ושמרנית. בדרך כלל הגיעו תושביה מהשכבות הנמוכות בחברה האירופית, וגם אם החיים במושבה שיפרו לעיתים את רמת חייהם, לרוב הם חיו בדלות.
התרחבות המושבה במרחבים שיהפכו לימים לדרום אפריקה, הביאה להתנגשויות רבות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה השחורה המקומית. ההתנגשויות הסתיימו תמיד בניצחון המתיישבים, ולרוב אף בניצחון מכריע. בתקופת קיומה של המושבה ההולנדית התגבשו גם כמה מהתהליכים החברתיים והתרבותיים החשובים ביותר בתולדות דרום אפריקה, לרבות התהוות החברה האפריקאנרית, החברה הצבעונית והחברה האסייתית במקום. לבסוף, לקראת סוף המאה ה-18, עקב קשייה המדיניים של הולנד במלחמות המהפכה הצרפתית ובמלחמות הנפוליאוניות, עברה המושבה לידי האימפריה הבריטית, אשר הקימה בה את מושבת הכף הבריטית.
שמה של המושבה נגזר משם כף התקווה הטובה, המצוק הסלעי שנמצא בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, שממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון הסמוכה לכף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.
מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה היו הפורטוגזים, בתקווה למצוא נתיב שיט ימי להודו ולאסיה, שיהווה חלופה לנתיבי המסחר היבשתיים היקרים העוברים דרך אסיה המרכזית. ב-1487 חלף מגלה הארצות הפורטוגזי בארתולומיאו דיאש על פני כף סלעי וסוער, כשהוא מלווה בקבוצה קטנה. הוא קרא למקום "כף הסערות" (Cabo das Tormentas), אך ז'ואאו השני, מלך פורטוגל שינה את שמו ל"כף התקווה הטובה" (Cabo da Boa Esperança), לציון כי ראה בו אות מבשר טובות לפתיחת נתיבי הסחר למזרח. לאחר שתים עשרה שנים, ב-1498, הגיע לאותו המקום ואסקו דה גאמה, מגלה ארצות פורטוגזי אף הוא. לאחר הגעתו המשיך דה גאמה הרחק יותר לכיוון צפון מזרח, במעלה האוקיינוס ההודי. בדרכו להודו נחת בחוף וחקר חלקים לא ידועים של מזרח אפריקה באזור שהוא היום מוזמביק.[2][3]
אף שהפורטוגזים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות בו. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהניסיונות שלהם לסחור עם הבושמנים המקומיים הסתיימו בעימותים. חוף מוזמביק היה אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיכלו לשמש כתחנות מעגן לספינות וכתחנות סחר לצורך ייצוא מאגרי הזהב המצויים בפנים הארץ.
לא היו לפורטוגזים מתחרים רבים באזור עד לסוף המאה ה-16, אז החלו האנגלים וההולנדים להתחרות על נתיבי הסחר למזרח. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית בשם "הארלם החדשה" (Nieuwe Haarlem) בחופי כף התקווה טובה. ניצולי הצוות, האירופאים הראשונים שניסו להתיישב באזור, בנו מבצר קטן בשם "מבצר החול של כף התקווה הטובה" (Sand Fort van die Kaap die Goeie Hoop) והתגוררו בו במשך כשנה עד שחולצו. זמן קצר לאחר מכן החליטה חברת הודו המזרחית ההולנדית לייסד שם התיישבות קבועה. לחברה, שהייתה אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם הודו והמזרח באותה התקופה, לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור. בחזונה ראתה החברה בכף התקווה הטובה מקום אידיאלי להקמת בסיס בטוח, בו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טרייה של מזון. למטרה זו יצאה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק, שהגיעה למפרץ טייבל (מפרץ השולחן) ב-6 באפריל1652.[2]
משלחתו של יאן ואן ריבק כללה חמש ספינות שעל סיפונן היה ציוד רב, כמו גם 90 הולנדים קלוויניסטים, רובם ככולם גברים. מתיישבים אלו נועדו להוות את הגרעין המייסד של המושבה. עם ירידתם ליבשה הם החלו לשקם את שרידי המבצר אותו בנו נוסעי הספינה "הארלם החדשה" כשלוש שנים קודם לכן. בסמוך הם הקימו שורה של בתים עשויי עץ וחימר. יאן ואן ריבק כיהן כמפקד המושבה בכל העשור הראשון לקיומה, עד לשנת 1662.
תקופת ואן דר סטל האב
בתחילה נהגה חברת הודו המזרחית ההולנדית, אשר היוותה את הכוח ההגמוני במושבה, להגביל את תחומי ההתיישבות האירופית בדרום אפריקה. הגבלה זו יצרה חיכוכים מתמשכים בין שלטונות החברה למתיישבים, אשר רבים מהם רצו לקנות לעצמם קרקעות משלהם, מחוץ לקייפטאון. איסור זה היה בתוקף עד לשנת 1679, אז מונה סימון ואן דר סטל (van der Stel) למפקד המושבה. ואן דר סטל, אשר עתיד להפוך לאחד ממפקדי המושבה החשובים בתולדותיה, היה למעשה מפקד המושבה הראשון אשר דגל בנקיטת פעולות אקטיביות למען הרחבתה. עם כניסתו לתפקיד ביטל את האיסור על הקמת כפרים חדשים מחוץ לקייפטאון, וכבר באותה השנה הניחו המתיישבים האירופים את אבן הפינה של סטלנבוש (Stellenbosch, על שמו של ואן דר סטל). כפר זה היה נקודת ההתיישבות האירופית החשובה הראשונה בדרום אפריקה שהוקמה מחוץ לסביבתה הקרובה של קייפטאון. עם זאת, גם סטלנבוש הייתה סמוכה יחסית והיא מוקמה כ-45 קילומטרים בלבד מזרחה מקייפטאון, כאשר בין שני היישובים משתרע מרחק של יום רכיבה אחד. בנוסף, למרות שהחל מכהונתו של ואן דר סטל כמפקד המושבה הותר להקים כפרים חדשים, עדיין נשארו בתוקף הגבלות שונות באשר למרחבים בהם היה מותר לעשות זאת.[3]
בעוד שבראשית ההתיישבות בכף הגיעו המתיישבים על פי רוב מהמעמדות הנמוכים של החברה ההולנדית, החלו עם הזמן להגיע קבוצות נוספות למושבה, אשר גיוונו במידה מסוימת את אופייה. על רקע החורבן הרב שהשאירה מלחמת שלושים השנים על אדמת אירופה הגיעו למושבה כמה עשרות רווקים גרמנים שמשפחותיהם וקרוביהם מצאו במלחמה את מותם. אוכלוסייה חשובה נוספת שפקדה את המושבה היו ההוגנוטים הצרפתים הפרוטסטנטים, אשר נמלטו מרדיפות דתיות בצרפת הקתולית תחת לואי הארבעה עשר ומצאו מקלט במושבת הכף בשנת 1688, כעשור לאחר מינויו של סימון ואן דר סטל למפקד המושבה. בשנה זו ובזו שלאחר מכן הגיעו למושבה כ-180 הוגנוטים מצרפת וכ-18 מוולוניה. להוגנוטים הייתה תרומה מכרעת להתפתחותה של המושבה, מאחר שהגירתם אליה הייתה הפעם הראשונה בה הגיעה למושבה כמות גדולה של משפחות, לרבות נשים. הגעתן של נשים למושבה שיפרה את מצבה הדמוגרפי, ועל ידי כך לראשונה החל להירשם במושבה גידול אוכלוסין ממשי כתוצאה מילודה.[4] צעד חשוב נוסף של ואן דר סטל, היה הנחת היסודות לתעשיית היין של המושבה, אשר התבררה כאפקטיבית במיוחד ולימים תהפוך לרכיב משמעותי בכלכלה המקומית.[5]
תקופת ואן דר סטל הבן
בשנת 1699, כעשרים שנים לאחר תחילת כהונתו כמפקד המושבה וכמושלה, פרש סימון ואן דר סטל מתפקידו. במקומו מונה לתפקיד בנו הבכור, וילם אדריאן ואן דר סטל. ואן דר סטל הבן המשיך את אביו במלאכת הרחבת המושבה, ובשנת 1705 היו בה כבר 258 חוות חקלאיות עצמאיות. ואן דר סטל הבן כיהן בתפקיד כשש שנים, עד לשנת 1707.
מאפייניה הדמוגרפיים של המושבה בתחילת המאה ה-18
בשני העשורים הבאים המשיך הגידול האיטי במספר יושבי המושבה, ובשנת 1731 היו בה כבר כ-435 חוות חקלאיות. רבים מבני המושבה חיו בעוני ובדלות, ולנוכח זאת באותה התקופה התרחבו הפערים הכלכליים בה. כך למשל 7% מאוכלוסיית המתיישבים החזיקו בכמחצית מהרכוש הפרטי בשנת 1731. ראשי המושבה הנהיגו מדיניות של הטמעה תרבותית ולשונית. לפיכך, הגעתם של אירופאים לא-הולנדים למושבה באותה התקופה לא הפרה את הצביון המקומי והמהגרים החדשים נקלטו בחברה דוברת ההולנדית שהתפתחה במקום. בפרט השפיעה בנושא זה מדיניותה של חברת הודו המזרחית ההולנדית, אשר חייבה את נתיני המושבות שלה החל משנת 1701 לקבל חינוך יסודי באופן בלעדי בשפה ההולנדית.[5][2]
כלכלת המושבה במאות ה-17 וה-18
בכל ימי המושבה היא הסתמכה על שני עמודי תווך כלכליים: חקלאות ושירותי ספנות. בשנים הראשונות להקמת מושבת הכף היא הייתה הלכה למעשה העיירה קייפטאון בלבד. באותו הזמן התבססה תשתיתה הכלכלית בעיקר על מיקומה הגאוגרפי. עד לחניכת תעלת סואץ בשנת 1869 כלל נתיב השיט הרציף היחיד שקישר בין אירופה לדרום ומזרח אסיה הקפה כמעט מלאה של יבשת אפריקה. לפיכך, הקצה הדרומי של אפריקה הפך למקום אידיאלי למנוחה בעבור ספינות ששטו למזרח וממנו. אי לכך, ספינות ביקשו לעגון בקייפטאון על מנת להשלים ציוד חסר ולהעמיס אספקה ומזון להמשך הדרך, וכן על מנת לקבל בעיירה אפשרות נוחה ללינה ומנוחה על היבשה, כמו גם קבלת טיפול רפואי למלחים החולים. לקיום המושבה תרמה העלייה בהיקף הסחר בין אירופה לאסיה במהלך המאה ה-17, אשר הזרימה כסף רב למושבה וסייעה לקייפטאון לגדול ולקלוט מהגרים נוספים מאירופה. עד לשלהי המאה ה-18 התגאתה מושבת הכף בהיותה הקולוניה האירופאית המפותחת ביותר מחוץ ליבשת אמריקה.[6] במהלך השנים הבאות הוקמו בסביבתה של קייפטאון עוד ועוד משקים חקלאיים, לצורך תחזוק הצבא ההולנדי בה, וכן על מנת לספק מזון לספינות שעגנו בעיירה. כשתנאי האקלים הים-תיכוני השוררים במקום תומכים בכך, משקים אלו ייצרו שלל מוצרי מזון, ובפרט פירות, ירקות, חיטה ויינות.[2]
מרכזה הכלכלי של המושבה לכל אורך קיומה נשאר בקייפטאון, והקמה של נקודות יישוב חדשות בשלהי המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18 לא שינתה עובדה זו. באותן השנים התגוררו בקייפטאון כמה אלפי תושבים, אשר הגיעו לקראת סוף המאה ה-17 לכעשרת אלפים. את החיים הכלכליים של המושבה ניהלה ביד רמה חברת הודו המזרחית ההולנדית מבסיסה שבאמסטרדם. החברה החזיקה במונופול על הנעשה במושבה, אותו החליטה מדי פעם להגביל בתחומים שונים. לכל אורך ימי המושבה החזיקה החברה במונופול על ייצוא הסחורות ממנה, ונאסר על המתיישבים לייצא סחורות באופן עצמאי. ההשלכה העיקרית של מדיניות זו הייתה הצורך של המתיישבים לשלם מיסים ועמלות גבוהים לחברה, אם היה ברצונם לייצא את מרכולתם. בנוסף לעניין הייצוא, תושבי המושבה נאלצו לשלם מיסים גבוהים נוספים, אשר נועדו לכסות את הוצאות התפעול הגבוהות של המושבה. בניגוד לתחום הייצוא אשר נשלט באופן מוחלט על ידי חברת הודו המזרחית, תחום הייצור נהנה דווקא מחופש יחסי. בניגוד לרוב מקביליהם באירופה באותה התקופה, בדרך כלל החזיקו המתיישבים בבעלות עצמאית על האדמה אותה עיבדו.[3]
עבדות
לרוב, המתיישבים האירופאים נמנעו מעיסוק ישיר בעבודת הכפיים החקלאית ולצורך קיום משקיהם נעזרו בעבדים. לפיכך, העבדות הייתה אחד מהעוגנים הכלכליים החשובים ביותר של המושבה. משלוח ראשון של כמאתיים עבדים ראשונים הגיע למושבה בשנת 1658, כשש שנים לאחר היווסדה. עבדים אלו יובאו על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית בעיקר ממרכז אפריקה ודרום-מזרח אסיה. בכמאה וחמישים שנות קיומה של המושבה יובאו אליה למעלה מ-65,000 עבדים.[7][2]
מסחר
למרות ניסיונות שונים לעשות זאת, המתיישבים ההולנדים התקשו לפתח קשרי מסחר עם האוכלוסייה הילידית של המרחבים הסובבים את קייפטאון – הבושמנים. ברם, קשרי הסחר של המושבה היו בעיקר עם הולנד – מדינת האם של המושבה, עם מדינות אחרות באירופה, וכן עם המושבות הפורטוגזיות לאורך חופי אפריקה שהיו למעשה נקודות הנוכחות האירופית הקרובות ביותר למושבת כף.
מתחים פנימיים והתגבשות האפריקאנרים והצבעוניים
בית הולנדי טיפוסי בודד כשמונה קילומטרים מדרום לקייפטאון, ברקע הר השולחן. איור משנת 1801 של האומן האנגלי ויליאם ווסטאל (William Westall).
לאורך המאה ה-18, ככל שהמושבה התפתחה והתרחבה, הורכבה כבר רוב אוכלוסיית המתיישבים מילידי המקום ולא ממהגרים ילידי אירופה. באותן השנים סיגלו לעצמם אנשים אלו אורחות חיים ייחודיים ותרבות משותפת, אשר בעיניהם הייתה שונה באופן מהותי מזו של אבות אבותיהם באירופה הרחוקה. מנקודת מבטם, הם היו איכרים חופשיים המקיימים חברה מתוקנת ואדוקה, שלא בדומה למתרחש בחברה המסואבת והמושחתת של היבשת ממנה הגיעו. עקב כך, לאורך שלהי המאה ה-18 החלו להתפתח מגמות בדלניות מסוימות בקרב האוכלוסייה. רבים מבני המתיישבים כבר לא ראו עצמם כחלוצים הולנדים ההולכים לפני המחנה למען מולדתם באירופה, אלא כבני קבוצה לאומית נפרדת שמוצאה באפריקה – מקום לידתם. על כן, הם כינו עצמם אפריקאנרים.[8] תהליך דומה אירע באותה התקופה במושבות הבריטיות באמריקה, כאשר המתיישבים הבריטיים החלו להתגבש כאמריקנים תוך הזדהות עם היבשת החדשה על פני מדינת המקור.
עם התפשטות החוואים האירופאים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נוודי למחצה, במידה מסוימת הדומה לזו של הבושמנים אותם החליפו. כאשר נדדו במרחבים האינסופיים, בנוסף לעדרים ולמשפחה היו עמם בדרך כלל גם עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעיתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבורים" (trekboer – איכרים נוודים) הראשונים – מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי ובעלי שאיפה לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. הם התגאו בהיותם בעלי אורח חיים אמיץ וקשוח, רוח של אינדיבידואליזם ויכולת הכרה של הטבע באופן נרחב. בעיני רוחם לפחות הם ביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך, כיאה לחברות פרוטסטנטיות רבות. הטרקבור היווה את התגשמות האידיאל האפריקאנרי הלאומי באותן השנים, הגם שרוב בני מושבת הכף אשר זיהו עצמם כאפריקאנרים לא ניהלו אורח חיים שכזה.[9]
להתפתחות הבדלנות האפריקאנרית סייע במידה רבה הניכור שחשו רבים מבני המושבה כלפי השלטון ההולנדי, ובפרט כלפי חברת הודו המזרחית. שלטונות המושבה הרבו בהגבלות על תושביה, שכללו כאמור מיסוי כבד ותחזוק מונופול על תחומים כלכליים רבים. בנוסף, כפי שהוזכר לעיל, חברת הודו המזרחית הקפידה להגביל כל העת את גבולות ההתיישבות, במטרה לצמצם למינימום את ההתנגשויות בין המתיישבים לבין האוכלוסייה הילידית. מעבר לכל זה, אט אט החלו המתיישבים לערער על סמכותם של נציבים, פקידי ממשל ואנשי צבא שנולדו באירופה, להחליט החלטות שונות בעבור המתיישבים שנולדו באפריקה. רבים מנתיני המושבה סברו שמעמדם של שלטונות המושבה אינו לגיטימי, זאת גם בהתחשב בכך שבדרך כלל בהחלטות על המדיניות במקום לא ניתן מעמד של ממש לדעתם. על רקע זה, וכחלק ממחאתם על הדיכוי של שלטונות המושבה, בראשית שנת 1795 הקימו מתיישבים אפריקאנרים שתי רפובליקות זעירות עצמאיות לכאורה, בשתיים מעיירות המושבה – סוולנדאם (Swellendam) וגראף-ריינט (Graaff-Reinet) המרוחקות יחסית מבירת המושבה, קייפטאון. דגלן של הרפובליקות היה דגל הולנד. היו אלו שנותיה האחרונות של המושבה, ועקב כך הרפובליקות הקטנות לא האריכו ימים. בשנה הבאה, עם הכיבוש הבריטי הראשון של המושבה, חדלו הרפובליקות מקיומן העצמאי ואלו הפכו ככל שטחי המושבה ההולנדית לחלק משטחי המושבה הבריטית החדשה.[3][8]
עד מהרה החלו האפריקאנרים לסגל לעצמם ניב הולנדי מקומי, אשר למרות קרבתו הרבה להולנדית התעקשו מתיישבים רבים לראות בו שפה עצמאית, שפתו של העם האפריקאנרי, היא שפת האפריקאנס. האפריקאנס הייתה למעשה הולנדית, עם שינויים קלים בחוקי התחביר ועירוב ביטויים רבים משפות העבדים שהחזיקו האפריקאנרים בחוותיהם. הייתה זו למעשה השפה בה הם תקשרו עם עבדיהם, שפה אותה החלו לטפח עם השנים כאשר לא ראו עוד ערך בשימור השפה ההולנדית התקינה. במהלך המאה ה-19 הפכה שפת האפריקאנס ללשונה הלאומית של הלאומיות האפריקאנרית, אף על פי שעוד שנים רבות קדימה תשמור ההולנדית על בכורתה כשפת האליטה התרבותית.[2]
שפת האפריקאנס הפכה לימים גם לאחת השפות הבלעדיות של אוכלוסייה חשובה אחרת בדרום אפריקה שהתעצבה בשנות השלטון ההולנדי – הצבעוניים. האוכלוסייה הצבעונית בראשיתה התפתחה בעיקר על רקע המחסור בנשים בשנותיה הראשונות של המושבה. על רקע זה, מתיישבים לבנים לקחו לא פעם לאישה נשים שחורות מהאוכלוסייה הבושמנית. בנוסף, הייתה גם בנמצא שכיחות מסוימת של מקרי אונס של צעירות שחורות על ידי מתיישבים אירופאים. שתי תופעות אלו התעצמו עם התבססות המושבה וריבוי העבדים אצל לבנים רבים. הצאצאים פרי תופעות אלו היו למעשה בני תערובת קריאולים, אשר כונו לימים "צבעוניים", בשל עורם אשר היה בדרך כלל לא שחור דיו אך גם לא מספיק לבן. לימים, החלו אנשים אלו לטפח במקומות רבים קהילות נפרדת, בעיקר עקב הדחייה שספגו הן מהאוכלוסייה הלבנה והן מזו השחורה.[10][11]
גל ההגירה הראשון של אוכלוסייה אסייתית למושבת הכף החל בשנת 1654, עוד בראשית ימי המושבה, אז גירשה חברת הודו המזרחית ההולנדית כמה מנתיניה בג'קרטה למושבה. אסייתים אלו תרמו ליצירתה של הקהילה האסייתית בדרום אפריקה, שבדומה לאפריקאנרים ולצבעוניים, התהוותה באותן השנים. בעוד חלק מהאסייתים הקימו קהילות נפרדות, מצאו עצמם אחרים לאורך השנים משתלבים בקהילה הצבעונית.
התרחבות ועימותים עם האוכלוסייה הילידית
אף על פי שאזור מושבת הכף היה בלתי מאוכלס יחסית עם ראשית ההתיישבות ההולנדית, הייתה בו נוכחות בולטת יחסית של בושמנים בני חוי חוי וסאן. מעריכים שבאותן השנים חיו בכל אפריקה הדרומית כמאה אלף כאלו, ובאזורי מושבת הכף בין 13,000 ל-15,000. כל עוד הייתה המושבה מוגבלת לסביבתה הקרובה של קייפטאון, בדרך כלל נעדרו מהנוף התנגשויות בין המתיישבים האירופאים לבין האוכלוסייה הבושמנית הילידית.
לקראת סוף המאה ה-17, כאשר התרחבות המושבה הפכה ניכרת, הפכו התנגשויות לתופעה בלתי נמנעת. העימות עם האוכלוסייה הילידית בתחומי המושבה היה בדרך כלל מינימלי יחסית, בעיקר בשל כך שההתנגדות הבושמנית נשברה לרוב במהירות על ידי המתיישבים האירופאים המצוידים בנשק חם. בנוסף, הפיצול הפוליטי בקרב הבושמנים סייע גם הוא לקריסת חברותיהם בפני האדם הלבן, אשר דחק את רובם בקלות יחסית צפונה ומזרחה. עיקר העימותים בין האוכלוסיות פרצו על רקע סכסוכים באשר לבעלות על אדמה ומקנה. עימותים אלה גרמו להתקפות אלימות ולהתקפות-נגד של שני הצדדים, הידועים כמלחמות ההולנדים והחויחוי (Khoikhoi-Dutch Wars). המלחמה הראשונה אירעה ב-1659, השנייה ב-1673 והשלישית בשנים 1674 עד 1677.[12]
עם זאת, היחס לאוכלוסייה הבושמנית לא היה זהה בכל מקום: בעוד בדרך כלל בני "החוי חוי" הרועים והחקלאים למחצה חיו ביחסי שכנות עם המתיישבים והמשיכו לרעות את עדריהם בחופשיות בשטחי החוות של הלבנים, עם בני הסאן הציידים-לקטים נרשמו בדרך כלל תגרות אלימות רבות.[13][2][14] לקריסתן של החברות הבושמניות סייעו גם שתי התפרצויות של מגפות אבעבועות שחורות בשנים 1713 ו-1755, אשר הביאו לתמותה המונית בקרב שבטים אלו.[3]
בעוד שלאורך המאה ה-18 היה נראה שההתנגדות הבושמנית כבר דוכאה, עם השנים החלו להתרבות ההתנגשויות עם אוכלוסייה שחורה אחרת ומשמעותית יותר – בני הבנטו. בניגוד לבושמנים, הבנטו אכלסו בעיקר אזורים מרוחקים יותר מבסיס המושבה, בדרך כלל לפחות כמה מאות קילומטרים מזרחה מקייפטאון. שבט הבנטו הסמוך ביותר למושבה היה הקוסה, אשר התגורר בשטחי פרובינציית הכף המזרחי המודרנית. לפיכך, עם התפשטות המושבה באותן השנים מזרחה הפכו עימותים עם בני הקוסה לנפוצים. מלחמות הקוסה (Xhosa Wars), היו סדרת מלחמות בין חלקים מבני הקוסה לבין מתיישבים אירופאים ובעלי בריתם מקרב הקוסה, החל משנת 1779. בדומה לגורלם המר של הבושמנים, המלחמות הסתיימו בתבוסת בני הקוסה, אשר איבדו את רוב אדמותיהם ושועבדו לשלטון האירופאי.[15][16]
היריבות ההולנדית-בריטית וסופה של המושבה
איור של קרב בלאוברג, הכיבוש הבריטי של מושבת הכף ההולנדית, ינואר 1806
עם השקיעה האיטית של ספרד ופורטוגל כשליטות האוקיינוסים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17, הפכו הולנד ובריטניה למעצמות המובילות את הקולוניאליזם האירופאי מעבר לים. עד מהרה התגלעה יריבות מרה בין ההולנדים לאנגלים, שהתבטאה במתיחות מתמשכת בין הולנד לבריטניה, מתיחות אשר עמדה ברקע כל ימי המושבה. במהלך 1664 הסלימה המתיחות בין בריטניה לבין הולנד עקב שמועות על מלחמה קרבה ובאה. באותה שנה החלה בניית מבצר בצורת מחומש על חופה של קייפטאון וב-1679 נבנו חמישה ביצורים בצורת קודקודים מסביב למחומש כך שהוא הפך למצד כוכב. המצודה נבנתה בין השנים 1666 ל-1679 על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, וכיום היא הבניין העתיק ביותר בדרום אפריקה.[17]
עבור הבריטים, להשתלטות על מושבת הכף ההולנדית הייתה חשיבות מזווית נוספת. השתלטות מהירה על המקום תמנע התבססות צרפתית במושבה, אשר עשויות להיות לה השלכות מרות על שליטתה של בריטניה בימים. עקב כך, במרץ 1795 נשלח כוח ימי בריטי למושבה. הכוח תחת פיקודו של האדמירלג'ורג' אלפינסטון (Elphinstone), כלל שבע ספינות של הצי המלכותי הבריטי, לצד 350 אנשי חיל הנחתים המלכותי ו-450 חיילי רגלים. מולם עמד במושבה צבא משולב שהורכב מ-1,000 חיילים הולנדים, וכן מיליציה אפריקאנרית מקומית וכוח בושמני קטן ששיתף פעולה עם ההולנדים.[20]
הכוח הגיע לחופי סימונסטאט ב-10 ביוני אותה השנה, אז החל לנהל משא ומתן לכניעה עם השלטונות המקומיים. ארבעה ימים לאחר מכן, מייד לאחר שהמשא ומתן עלה על שרטון, ירדו הכוחות הבריטים אל החוף וכבשו את סימונסטאט במהירות. הכוחות המשיכו לכיוון קייפטאון, שם פרץ קרב מויזנברג (Muizenberg), הקרב העיקרי במלחמה במושבה. הקרב הסתיים בניצחון בריטי מכריע. אף על פי שההולנדים ניסו לכבוש את המושבה מחדש, תגבורות שהגיעו מבריטניה גרמו להם לסגת. עם הגעתן של תגבורות נוספות המשיכו הבריטים להתקדם אל תוככי המושבה וזו נכבשה כולה עד לסוף שנת 1795.[21][22][23][3]
במסגרת הסכם אמיין אשר סיים את מלחמות המהפכה הצרפתית בשנת 1802, חזרה המושבה לשלטון הולנדי.[18] עם זאת, היה זה שלטון קצר מועד. כשלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1805, לאחר פרוץ מלחמות נפוליאון באירופה ואחרי שצבאות צרפת כבשו שוב את הולנד, עלה בבריטניה מחדש החשש שמושבת הכף תשמש את הצי הצרפתי לפגיעה במעמדה של בריטניה. לכן, באופן דומה למה שאירע 13 שנה קודם לכן, שוב שלחה בריטניה כוח צבאי לקצה הדרומי של אפריקה. הכוח הבריטי הגיע לחופי המושבה בינואר 1806, ועם הגעתו פרץ קרב בלאוברג (Blaauwberg), אשר התנהל כעשרה ימים, בין 8 ל-18 באותו החודש. הקרב התנהל מעט צפונה מקייפטאון, ואל מול כוח גדול ואיכותי של כ-5,000 לוחמים בריטים, עמד כוח הולנדי של כאלפיים לוחמים. לאחר שבימי הקרב נספרו בקרב הצדדים הניצים למעלה מחמש מאות הרוגים נכנע הצבא ההולנדי. הניצחון הבריטי בקרב בלאוברג הביא באופן סופי לקיצה של מושבת הכף ההולנדית, אשר במקומה הקימו הבריטים מושבה בעלת שם זהה.[3]
אוכלוסייה
דגם של אזור קייפטאון, בירת המושבה ומרכזה הכלכלי, בשנת 1800, בשלהי תקופת השלטון ההולנדי. בתמונה אפשר לראות את הר השולחן, מצודת התקווה הטובה, בתי העיר קייפטאון והחוות החקלאיות שמחוצה לה.
נתוני 1690, 1733 ו-1790 אינם מתייחסים למספר לא ידוע של שחורים חופשיים שהתגוררו בתחומי המושבה באותן השנים. נתוני 1807 מתייחסים למפקד הבריטי שנערך כשנה לאחר סוף השלטון ההולנדי במושבה.
התפלגות אתנית
קבוצות אתניות בקרב האוכלוסייה הלבנה של מושבת הכף ההולנדית
לאחר שורה של שינויים טריטוריאליים בשטחי המושבה לאורך תולדותיה ובמקביל אליהם, במהלך המאה ה-18 חולק שטח מושבת הכף לארבעה מחוזות מנהליים. נתוני האוכלוסייה נכונים לשנת 1797 והם כוללים הן את אוכלוסיית המתיישבים האירופים והן את אוכלוסיית העבדים.
יאן ואן ריבק, מקים מושבת הכף, מונה למפקדה הראשון, תפקיד בו החזיק כעשור משנת 1652 עד 1662. השלטון הצבאי במושבה נמשך כשלושים שנה עד לשנותיו של סימון ואן דר סטל (1679–1699), אז קודמה המושבה לרמת נפה באימפריה, והחל מאז באופן קבוע היו שליטיה מושלים.
^ 12Smith, Adam (1776), Wealth of Nations, Penn State Electronic Classics edition, republished 2005, p.516
^Smith, Adam (1776), Wealth of Nations, Penn State Electronic Classics edition, republished 2005, p. 516
^Penn, Nigel (1989). The Angry Divide-Labour, land and livestock in the Western Cape during the 18th century: The Khoisan and the colonists. Cape Town: David Philip. p. 2. ISBN 0-86486-116-8.
^ 12L'Ange, Gerald (2005). The White Africans: From Colonisation to Liberation. Cape Town: Jonathan Ball Publishers. p. 524. ISBN 1-86842-219-4.9-4.
^ 12Chandler, David (1999) [1993]. Dictionary of the Napoleonic Wars. Ware, Hertfordshire: Wordsworth Military Library. ISBN 1-84022-203-4.
^Parkinson, C. Northcote (1954). War in the Eastern Seas, 1793 - 1815. London: George Allen & Unwin Ltd.
^Potgieter, Thean & Grundlingh, Arthur (2007). "Admiral Elphinstone and the Conquest and Defence of the Cape of Good Hope, 1795-96". Scientia Militaria, South African Journal of Military Studies35 (2): 39–67. doi:10.5787/35-2-37.
.png)
.png)
.png)
.png)
._Gouverneur_van_de_Kaapkolonie_en_gouverneur-generaal_van_Nederlands_Oost_Indi%C3%AB_Rijksmuseum_SK-A-2219.jpeg)
