ערך זה עוסק במונח פולחני. אם התכוונתם לסוג לטאה, ראו מולך קוצני.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
מֹלֶךְ הוא מונח המופיע במקרא בהקשר לפולחן פוליתאיסטי בשני הקשרים שונים. האחד, פולחן כלשהו הכרוך ב"העברת הבנים באש". על פי חלק מפירושי המקרא ביהדות, הכוונה לקרבן אדם. לפי גישה אחת במחקר, מולך הוא שמו או כינויו של האל שלכבודו נערך פולחן זה; ולדעה אחרת, זהו מונח המתייחס לאופן ביצוע הפולחן.[1]
בהקשר נוסף, נזכר השם מֹלֶךְ פעם יחידה במקרא כשמו של אלוהי העמונים, המכונה במקום אחר במקרא ובכתובות עמוניות גם מִלְכֹּם. הפרשנות המסורתית מזהה אל זה עם האל שלכבודו נערך פולחן המולך ולפיה שני ההקשרים מקורם אחד; אולם במחקר יש חילוקי דעות בנוגע לזיהוי זה. יש פרשני מקרא מודרניים שמייחסים את ההקרבה לה',[2] וסוברים שיש לקרוא מלך ולא מולך. שמות דומים לשם מולך, הגזורים כנראה מהשורש השמי-מערבי מל"ך, מתועדים כשמות של ישויות אלוהיות במזרח הקדום, וקיימות סברות שונות הקושרות אותן אל המולך. הקונצנזוס המחקרי בימינו הוא שהמולך הוא שמה של שיטת הפולחן ולא האל אליו יועדה.[3]
בירושלים וסביבתה לא נמצאו ראיות ארכיאולוגיות לפולחן של הקרבת ילדים.[4]
במקורות העת העתיקה
האל "מלך" באוגרית
בלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לאל "מלך" מוקדש הקטע השמיני מבין קטעים אלה, ומעונו הנזכר בלוח הוא "עתֿתרת", כלומר עשתרות.[5] בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו כאוספי ה"חמה" מוזכרים שוב "מלך ב עתֿתרת" (כלומר מלך מעשתרות), וזאת בניגוד לשאר האלים שמוזכרים רק בשמם הפרטי (ורובם מוזכרים בזוגות).[6]
העברה באש במקרא
המולך מוזכר כמה פעמים במקרא. בספר ויקרא קיים איסור מפורש על עבודתו, והעונש מנוסח באריכות יתרה (ויקרא כ, ב'-ה'; יח, כ"א). בספר דברים מוכפל האיסור ”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ” (דברים יח, י'). האיסור מוזכר במילים מאפיינות "לתת/להעביר מזרעו למולך". ייתכן שהדגש המיוחד במקרא על פולחןפוליתאיסטי זו מוסבר בפירוש בפסוק בדברים, כי זביחת הבנים בפרט הוא דבר שמתועב ושנוא לפני ה'.[7]
יש פרשני מקרא מודרניים שמייחסים את ההקרבה לה',[8] וסוברים שיש לקרוא מלך ולא מולך. ישנו מאמר מחקרי הטוען כי האל למענו ביצעו בני ישראל את פולחן המולך הוא ה' אלוהי ישראל, ורק שם העבודה הוא מולך.[9]
בספר ישעיהו מזכיר הנביא קורבן "לַמֶּלֶךְ", ששריפתו מתבצעת במקום הנקרא "תָּפְתֶּה".[10] ייתכן ששני שמות אלה מציינים את מקום הקורבן ומקבלו, לפני ששובשו לשמות גנאי לעגניים על משקל "בושת" בעת ניקוד הטקסט בידי בעלי המסורה: "תָּפְתֶּה" הפכה ל"תֹּפֶת" ו"מֶּלֶךְ" הפך ל"מֹּלֶךְ".[11]
בתנ"ך מוזכר שנעבד בין היתר גם בגיא בן הינום בירושלים ב"במות התופת": ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו, ז', ל"א). פסוק דומה מובא בהמשך הספר, וממנו ניתן להבין שיש קשר בין פולחן המולך לבין הבעל: ”וַיִּבְנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְהַעֲבִיר אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת לְמַעַן הַחֲטִיא אֶת יְהוּדָה” (ירמיהו פרק לב פסוק לה).
על אחז[12] ועל מנשה[13]מלכי יהודה כתוב בתנ"ך שהעבירו את בניהם באש; בהמשך נכתב שהמלכים שירשו אותם היו בניהם, כך שההעברה באש לא כללה את המתת הבנים. על יאשיהו המלך סופר כי השבית פולחן זה מגיא בן הינום, ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב', כ"ג, י').
על פי המתואר בתנ"ך, שמו של האל העמוני היה מֹלֶךְ (לפי ניקוד המסורה) או מִלְכֹּם. על שלמה המלך בערוב ימיו נאמר: ”אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן” (ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק ז').
לפי ההשלמה המקובלת, כתובת מצודת רבת עמון (שהיא כנראה שריד למצבה מלכותית במקדש מלכם) מזכירה את "[מ]לכם", המצווה על המלך לבנות "מבואות סובבות", מבטיח לו ניצחון על אויביו, מצווה סדרי מקדש ויראת האלים, ומסיים בברכה למלך ולביתו.[14] מספר קטן מהשמות התאופוריים בחותמים וכתובות עמוניות מזכירים את מלכם, למשל "מלכמית" (בדומה ל"כמשית" אבי מישע מלך מואב),[15] "בדמלכם" (בְיד מלכם[16]),[17] "מלכמגד"[17] ו"מלכמאור"[17], וכן כמה חותמים עליהם נכתב "חתם [שם בעל החותם] ברך למלכם", כלומר "החותם של [בעל החותם], ברוך לְמלכם", כאשר שמות בעלי החותמים האלה היו כנראה אשוריים.[17][18][19]
במחצית השנייה של המאה העשרים התגלו בשטח שדה התעופה של עמאן שרידי מבנה ובו מערך אבנים עם מספר רב של עצמות אדם שרופות. בין ארכיאולוגים יש מחלוקת האם מדובר בעדות לפולחן של קורבנות אדם (ושל ילדים בפרט) או במשרפה (קְרֶמָטוֹרְיוּם) של גופות נפטרים. [20]
עדויות להקרבת ילדים במושבות פניקיות
סופרים יוונים ורומים מספרים על מנהג של הרקבת ילדים בקרתגו. למשל ההיסטוריון היווניי דיודורוס סיקולוס כתב[21] כי כאשר איים צבא סירקוזה על קרתגו (בשנת 310 לפני הספירה)
"(תושבי העיר) סברו כי קרונוס זועף עליהם כיוון שהם, כיוון שהם, אשר בעבר הקריבו לו את מיטב בניהם, החלו בסתר לקנות ילדים זרים, להאכיל אותם ולעלותם לקורבן [במקום בניהם]. ... בחפצם לתקן את החטא הזה, בחרו מאתיים ילדים ממיטב המשפחות והקריבום מטעם העיר. אחרים, שכגדם היו שמועות [שנועדו לקורבן אך הוחלפו באחרים] מסרו את עצמם מרצונם. הם מנו לא פחות משלוש מאות. היה שם פסל ברונזה של קרונוס, ידיו פשוטות לפנים באגרופים כלפי מעלה ו[גופו] נטוי לארץ, כך שהילד שהונח עליו התגלגל ונפל לאש שבערה בבור שמתחתיו."
בשנת 1921 התגלה באזור הנמל של תוניס בית קברות ובו מספר רב של כדי קבורה ומצבות. חלק גדול מן הנקברים היו ילדים, אולם נמצאו גם כדים עם עצמות בעלי חיים. על מרבית השרידים נכרו סימני שריפה, ועל חלק מן המצבות התגלו הקדשות לאלה תנית או לבעל-המון.[22]
המקום זכה מיד לכינוי "תופת" וקושר להתבטאויות של סופרים קלסיים (ראה להלן) ומסרים בתנ"ך על פולחן הקרבת ילדים. אתרים דומים נתגלו במקומות בהן התקיימו מושבות פיניקיות כגון סרדיניה, סיציליה ומלטה (אבל לא בערים הפניקיות המקוריות שבחוף הלבנון, וגם לא במושבות פניקיות בספרד ומאוריטניה).[23]
החל משנות השמונים של המאה העשרים מתקיים בין חוקרים ויכוח[24][25] האם באתרים אלו אכן נקברו ילדים שהוקרבו לאלים, או שאינם אלא בתי קברות (אתרי נקרופוליס) שרוב הנקברים בהם היו ילדים. הוויכוח נסב על הצורה בה יש להבין את המקורות הקלאסיים המייחסים לתושבי קרתגו מנהג כזה (האם יש לראות בהם דיווח עובדתי, או השמצה של הקרתגיים בידי אויביהם[26]) ועל הפירוש של הממצאים הארכיאולוגיים (האם התפלגות הגילים של הנפטרים משקפת שיעור גבוה של תמותת תינוקות האופיינית לעולם העתיק[27][28], או שהיא מוטה לגילים של נמוכים של עד חודש-חודשיים [29][30]ולכן מתאימה לפרקטיקה של פולחן ומעידה עליו).
הפרסומים המאוחרים יותר[31] נוטים לגישה השנייה, דהיינו שפולחן הקרבת ילדים אכן התקיים בקרתגו ומושבות פניקיות אחרות, אף כי לא בכולן. ההיסטוריון פאולו קסלה [23] משער שמקורו של המנהג בצור, והוא התקיים ואף התחזק במושבות הפניקיות של יוצאי צור גם לאחר שבטל ונשכח במולדתו. הוא מצטט את ההיסטוריון הרומאי קורטיוס רופוס אשר מספר כי כאשר אלכסנדר מוקדון מצור על צור (332 לפני הספירה) היו בין תושביה מי שהציעו לחדש מנהג קדום של הקרבת ילדים, אך מועצת העיר דחתה זאת. מנהג פניקי זה הוא, לדעתו, מה שעומד ביסוד ההתייחסויות המקראיות לפולחן המולך.
איור דמיוני המתאר את עבודת המולך - הקרבת בן לפסל של המולך; צ'ארלס פוסטר, 1897
האם הייתה הקרבת אדם?
פרשני המקרא נחלקו בשאלה האם הבנים רק הועברו באש, מבלי שקרה להם כל דבר רע, או שמא הם נשרפו חיים במדורות הפולחן. הקושי טמון בתיאורי המקרא: האם האב רק ”הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”, או שמא ”וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ”? על המלך מנשה נכתב שהעביר את בנו באש, ולאחר מכן בנו אמון ירש אותו ומלך על יהודה.[32] לעומת זאת, בתיאור המופיע בספר ירמיהו עולה כי מדובר בשריפה: ”וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו, ז', ל"א), וכך מפרשים הרמב"ן[33] והרד"ק[34] אף שלא נאמר דבר במפורש על מוות. לעומת דעות אלו, רש"י[35] והרמב"ם, בהסתמכו על הפסוק "לא יימצא בך, מעביר בנו ובתו באש", סובר כי הבן היה רק מועבר מעל להבות המדורה, אך לא נשרף למוות.[36] עוד כותב בהקשר לזה הרמב"ם (מורה הנבוכים), כי כהני המולך היו מאיימים על מי שלא יעבוד באופן הזה את המולך כי בניו ימותו, ולכן התורה הזהירה באזהרה נגדית שמי שיעבוד למולך יוכרת זרעו.
צורת הפולחן
יש הסוברים כי היו מעבירים את הקורבן בשַׁלְהֶבֶת המדורה עד שנשרף (מלבי"ם), יש הסוברים כי בפולחנו נהגו להניח את הקרבן בכפות ידיו של פסל ברזל מלובן בדמות אדם יושב,[37] ואילו רלב"ג בדומה לרמב"ם, סובר כי כהני המולך היו מעבירים את האנשים בין שתי מדורות.[38]
פולחנו, לפרשנות חז"ל מתואר במדרג של שבעה קרבנות אפשריים: הפשוט ביותר היה עוף, לאחריו עז וכן הלאה: השישי – שור, והשביעי – הבן, שנחשב למובחר ביותר.
על פי מדרש ילקוט שמעוני[39] כלל מבנה במות התופת שבע מחיצות סורגים, שביניהן פסלו של האליל, שהיה חלול ומוסק מבפנים באש. לפסל היו פני עגל, וידיו היו פשוטות לקבלת הקרבנות. לבמה היו שבעה תחומים אחד לפנים מהשני, להקרבת קרבנות העבודה הזרה. הראשון – להקרבת עופות; השני – להקרבת צאן; השלישי – להקרבת שה; הרביעי – להקרבת עגל; החמישי – להקרבת פר; השישי – להקרבת שור; השביעי – להקרבת קרבנות אדם. לפני שהאב היה מכניס את בנו לתחום השביעי הפנימי מכולם, הוא היה מנשקו, ולאחר מכן המולך (האדם שעבד בעבודה הזו) היה נותן את הבן על כפות ידיו המלובנות של המולך ושורפו באש. עוד על פי ילקוט שמעוני נקרא גיא 'בן הינום' בשמו, מפני שקולו של התינוק המוקרב היה 'נוהם מכח האש', בזמן שהיו מתופפים בתופים (גי התופת) כדי להחריש את קולו, או לפי פירוש נוסף מפני שהנאספים היה נוהמים ואומרים לאב המקריב "ינהם לך, יערב לך".
על פי פרשנים שונים כמצודות (שם) הרמב"ן[40] והמלבי"ם, העברת בני אחז ומנשה באש הייתה עבודת המולך, בשל הטכניקה והדמיון המילולי, אף שהיא אינה מוזכרת בפירוש בשמה.
אזכורים נוספים
לדעת אחדים מהמפרשים, כשנאמר ”וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ” (שמואל ב', י"ב, ל') לאחר מלחמת דוד בחנון בן נחש מלך עמון, אין הכוונה לעטרתו של המלך חנון אלא לעטרת שהייתה שייכת לאל העמוני מלכם.[41]
לדעת פרשני המקרא היהודים, מקור השם "תופת" היה בכך שכהני המולך היו מקישים בתופים כדי להחריש את זעקותיו של הבן הנשרף.[42]
^George C. Heider, "Molech", in Karel van der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (eds.), Dictionary of Deities and Demons in the Bible, 2nd ed., Leiden: Brill, 1999, pp. 581-582
^Stavrakopoulou, Francesca, The Jerusalem Tophet Ideological Dispute and Religious Transformation, Studi Epigrafici e Linguistici 29-30, 2013, עמ' 137-158
^צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 682-690 – לוח UT 607
^צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 699, 703 – לוח UT 608
^Schwartz, J. H., Houghton, F., Macchiarelli, R. ,Bondioli, L, Skeletal remains from Punic Carthage do not support systematic sacrifice of infants, PloS one (5)2, 2010, עמ' e9177
^Schwartz, J. H., Houghton, F. D., Bondioli, L., Macchiarelli, R, Two tales of one city: data, inference and Carthaginian infant sacrifice, Antiquity (356)9, 2017, עמ' 442-454
^Patricia Smith1, Lawrence E. Stager, Joseph A. Greene and Gal Avishai, , Age estimations attest to infant sacrifice at the Carthage Tophet, Antiquity 87, 2013, עמ' 1191-1207
^רש"י לירמיהו ז, ל"א, ורד"ק למלכים ב' כג, י': "והיו פניו של עגל וידיו פשוטות כאדם שפותח ידיו לקבל מחבירו והיו מסיקין אותו באש והכומרים נוטלין את התינוק ונותנין תוך ידיו של מלך והתינוק מוציא נפשו".
