לוטרת הים (שם מדעי: Enhydra lutris) היא יונק ימי קטן יחסית, שחי לחופיו הצפוניים והמזרחיים של האוקיינוס השקט. משקלן של לוטרות ים בוגרות נע בין 14 ל-45 קילוגרם, ולפיכך הן החברות הכבדות ביותר במשפחת הסמוריים. ההגנה מפני קור אצל לוטרת הים מבוססת על שכבה עבה של פרווה, שהיא מהצפופות בעולם החי, וזאת בשונה ממרבית היונקים הימיים הנסמכים על שכבת שומן. אף שהיא מסוגלת להלך על היבשה, מבלה לוטרת הים את מרבית זמנה באוקיינוס הפתוח.
לוטרת הים חיה, על פי רוב, סמוך לאזורים חופיים, שבהם היא יכולה לצלול במהירות לקרקעית הים ולמצוא את מזונה. מזונה מורכב בעיקר מחסרי חוליות ימיים, כגון קיפודי ים, רכיכות שונות, סרטנים, ולעיתים גם דגים. אופן לכידת המזון והרגלי אכילתו על ידי הלוטרה מיוחדים במינם. כך למשל, היא משתמשת באבנים ובסלעים על מנת לנפץ את שריון טרפה או את קונכייתו, ובכך היא נמנית עם בעלי החיים המעטים הידועים בשימוש ב"כלי עבודה" חיצוניים. במרבית אזורי מחייתה היא נחשבת למין מפתח (Keystone Species), וזאת בשל התפקיד החשוב שהיא ממלאת בבקרה על גודלן של אוכלוסיות קיפודי הים, שאילולא הלוטרות היו מזיקים ליערות הקלפ התת-ימיים.
בעבר נע מספרן של לוטרות הים בין 150,000 ל-300,000, אולם בין 1741 ל-1911 הן ניצודו בהמוניהן בשל פרוותן. בסוף תקופה זו נאמד מספרן בכ-1,000 עד 2,000 לוטרות בלבד, רק חלק קטן מאוכלוסייתן בעבר. בעקבות כך הושקעו מאמצים בינלאומיים רבים בשימור המין, ציד הלוטרות נאסר, והוצאו לפועל כמה תוכניות רבייה והשבה לטבע, במיוחד באזורים שמהם הוכחדו הלוטרות. בזכות מאמצים אלה התרחבה תפוצת הלוטרות, והיא הגיעה לכשני שלישים מתפוצתן ההיסטורית. להצלחת התהליך ישנה חשיבות רבה בקשר עם מאמצי שימור דומים הנוגעים למערכות חיים ימיות נוספות. עם זאת, בעשור הראשון של המאה ה-21 התכווצה אוכלוסיית הלוטרות שבאיים האלאוטיים ובקליפורניה או נותרה ברמה נמוכה, וטרם התאוששה. בשל סיבות אלו, וכן בשל רגישותן הרבה של הלוטרות לנפט הנפלט מהתבקעות מכליות, המין עודנו מסווג כמין הנתון בסכנת הכחדה.
מיון וטקסונומיה
התיאורים המדעיים הראשונים של לוטרת הים מצויים ברישומיהם של גאורג שטלר משנת 1751 ושל קארולוס ליניאוס בספרו Systema Naturae משנת 1758[2]. תחילה הוענק לה השם המדעי "Lutra marina", אולם בחלוף הזמן השתנה שמה המדעי עד שהתקבע בשמה הנוכחי "Enhydra lutris" בשנת 1922. שם הסוג (Enhydra) נגזר מהמילים היווניות en/εν ("בתוך") ו-ύδρα ("מים"). שמו הספציפי של המין (lutris) מקורו בלטינית ומשמעותו "לוטרה". בעבר כונתה לוטרת הים בשם "בונה הים", אף שהקשר למשפחת הבוניים רופף יחסית.
אבולוציה
אף שהלוטרה הסתגלה לחיים בים מאוחר יחסית, היא יכולה לחיות במי האוקיינוס במשך כל שלבי חייה.
לוטרת הים היא החברה הכבדה ביותר במשפחת הסמורים, משפחה מגוונת שכוללת שלושה עשר מיני לוטרות, וכן כמה בעלי חיים יבשתיים כמו חמוסים, גיריות וחורפנים. היא ייחודית בקרב משפחתה בכך שהיא אינה חופרת מאורות, ובכך שאין לה בלוטות אנאליות. יתר על כן, היא היחידה המסוגלת לבלות את כל חייה במים בלי לעלות ליבשה. היא היחידה בסוגה (Enhydra), והיא כה שונה ממיני סמורים אחרים עד כי ב-1982 מספר מדענים האמינו כי היא קרובה יותר לכלבי הים[3]. ניתוחים גנטיים מצביעים על כך שהיצורים הקרובים ביותר ללוטרת הים הם הלוטרה מנוקדת-הצוואר, הלוטרה חסרת-הטופר האפריקנית והלוטרה חסרת הטופר האסייתית. עוד נמצא, כי שושלות המינים הללו חלקו אב קדמון משותף לפני כחמישה מיליון שנה[4].
ראיות בדמות מאובנים מצביעות על כך ששושלת ה-Enhydra הפכה למבודדת בצפון האוקיינוס השקט לפני כשני מיליון שנה. באופן זה התפתחו שני מינים תחת הסוג Enhydra: הראשון - "Enhydra macrodonta" הנכחד, והשני הוא לוטרת הים המודרנית. לוטרת הים החלה את התפתחותה בצפון האי הוקאידו וברוסיה, או אז החלו זלהתפשט מזרחה לאיים האלאוטיים, לאלסקה ואף דרומה יותר לחופיה של אמריקה. בהשוואה ללווייתנאים, לתחשאים ולטורפים הימיים, שנכנסו למים לפני כ-50, 40 ו-20 מיליון שנה, בהתאמה, לוטרות הים הן אורחות חדשות יחסית במציאות המימית. עם זאת, בכמה מובנים לוטרות הים מתאימות יותר לחיים במים מן הטורפים הימיים, שחייבים להגיח ליבשה (או לקרח) על מנת להמליט.
תת-מינים
קיימים שלושה תת-מינים מוכרים תחת המין "לוטרת הים", והם שונים זה מזה בגודל הגוף ובמאפייני הגולגולת והשיניים:
לוטרת הים המצויה (E. l. lutris; ליניאוס, 1758) - תפוצתה משתרעת מהאיים הקוריליים ועד איי קומנדור שבמערב האוקיינוס השקט. היא ידועה בשם "לוטרת הים האסייתית". היא הגדולה מבין תת-המינים, גולגולתה רחבה ועצמות האף שלה קצרות יחסית.
לוטרת הים הדרומית (E. l. nereis; מריאם, 1904) - חיה לחופי מדינת קליפורניה. גולגולתה צרה יחסית, חוטמה מוארך ושיניה קטנות.
לוטרת הים הצפונית (E. l. kenyoni; וילסון, 1991) - חיה באלסקה ובין האיים האלאוטיים לקולומביה הבריטית, וושינגטון וצפון אורגון. לאחר שנכחדה מאזורים נרחבים באזור קולומביה הבריטית בשל ציד-יתר, היא הושבה מחדש ליד האי ונקובר וחצי האי האולימפי.
מאמצי ההשבה לטבע בסמוך לאורגון לא עלו יפה, ולעומתם מאמצים דומים שנוהלו לחופיה של מדינת וושינגטון בשנים 1969–1970 היו מוצלחים מאוד, ומאז אף התרחבה תפוצת הלוטרות באזור.
מבנה גוף וממדים
פרוותה העבה של לוטרת הים משווה לה מראה שמנמן על היבשה.
לוטרת הים היא מהקטנים שביונקים הימיים. משקלם של הזכרים נע בין 22 ל-45 קילוגרם, ואורכם נע בין 120 ל-150 סנטימטר. הנקבות קטנות יותר - משקלן נע בין 14 ל-33 קילוגרם, ואורכן נע בין 100 ל-140 סנטימטר.
בשונה מיונקים ימיים אחרים, ללוטרת הים אין שכבת שומן, ובמקום זאת היא נסמכת על שכבת פרווה עבה במיוחד להגנה בפני קור. על סנטימטר רבוע של גוף הלוטרה גדלות למעלה מ-150,000 שערות - ובשל כך פרוות הלוטרה היא הפרווה הצפופה ביותר מבין כל בעלי החיים. היא מורכבת מכמה שכבות, והשכבה העליונה מכילה שערות ארוכות ואטומות למים, שמונעות מהשכבות הפנימיות להירטב. בשל כך, המים הקרים אינם זורמים סביב גוף הלוטרה ממש, וכך מתאפשרת רגולציה של איבוד החום. הפרווה עבה במשך כל עונות השנה, והשערות המרכיבות אותה מתחלפות תדיר. מכיוון שאטימות הפרווה למים מותנית בניקיונה המוחלט, לוטרת הים מסוגלת להגיע בלשונה לכל חלק בפרוותה, וזאת הודות לעורה הרפוי ולשלדה הגמיש. צבע הפרווה הוא באופן כללי חום כהה (הוא עשוי לנוע מצהבהב חום-אפרפר ועד שחור), והיא מכוסה בכתמים כסופים-אפורים. אצל הפרטים הבוגרים, הראש, הצוואר והחזה בהירים יותר משאר חלקי הגוף.
גופה של הלוטרה מציג מספר התאמות לחיים בסביבה מימית. נחיריה ואוזניה יכולים להיסגר; כפות רגליה האחוריות, שהן המדחף העיקרי של הלוטרה במים, ארוכות, רחבות ושטוחות; בין אצבעות רגליה מצויים קרומי שחייה מלאים; האצבע החמישית בכל אחת מכפות הרגליים האחוריות היא הארוכה ביותר, מה שמסייע לשחייה, אך מקשה על ההליכה; זנבה קצר, עבה ושרירי; בכפות רגליה הקדמיות טפרים הניתנים לשליפה ולהסגה; וכריות כפות ידיה קשיחות, מה שמאפשר לה ללכוד טרף חלקלק.
לוטרת הים מניעה עצמה מתחת למים באמצעות הנעת החלק האחורי של גופה, ובכלל זה הזנב והרגליים האחוריות. היא מסוגלת להגיע בשחייה למהירויות של תשעה קילומטרים בשעה. כאשר היא מתחת למים גופה נמתח, והגפיים הקדמיות נצמדות לחזה על-מנת לאפשר תנועה מהירה יותר במים. כאשר היא שוחה על פני-המים, היא עושה זאת על גבה, תוך שהיא מניעה עצמה על ידי הזזת הזנב והרגליים מצד לצד. בזמן המנוחה, ארבע הגפיים מוצמדות לגוף על-מנת לשמור על חום הגוף. כושר הציפה של הלוטרה גבוה בשל האוויר שלכוד בפרוותה ובשל קיבולת ריאותיה - שעשויות להכיל כמות אוויר הגדולה פי שניים וחצי מיונקים יבשתיים בגודל דומה[5]. דרך הילוכה על הקרקע מגושמת במידת מה, וכך גם ריצתה דמוית-הניתורים.
שפמה של הלוטרה ארוך ורגיש. כשהמים עכורים היא משתמשת בכפות ידיה על מנת לאתר את טרפה. לצד חוש הראייה, גם חוש הריח שלה מסייע לה בהבחנה בסכנות, ולעיתים אף עולה בחשיבותו על זה הראשון. חוש הראייה שלה טוב מעל פני המים ומתחתם גם יחד, אך הוא נופל באיכותו מזה של טורפים ימיים אחרים. חוש השמיעה שלה אינו חד במיוחד אך אינו גרוע.
לוטרת ים בוגרת שוחה על גבה.
בפיה של לוטרה בוגרת 32 שיניים, שמעוצבות למטרות מחיצה וריסוק, ופחות למטרות חיתוך מזון. לוטרות הים והטורפים הימיים הם הטורפים היחידים שלהם שני זוגות של שיניים חותכות בלסת התחתונה (במקום שלושה). נוסחת השיניים של פרט בוגר היא: 3.1.3.1 בלסת העליונה, ו-2.1.3.2 בלסת התחתונה.
קצב חילוף החומרים של הלוטרה מהיר פי שניים עד שלושה מזה של יונקים יבשתיים בגודל דומה. בכל יום היא אוכלת כמות מזון שמשקלה נע בין 25 ל-38 אחוז ממשקל גופה, וזאת על מנת לפצות על האנרגיה המתבזבזת בשל איבוד החום במים[6]. יעילות מערכת העיכול שלה נאמדת בכ-80 עד 85 אחוז. אורך מחזור העיכול קטן יחסית, ועומד על שלוש שעות בלבד. את מרבית הנוזלים להם היא זקוקה היא מקבלת דרך המזון, ואולם, בניגוד ליונקים ימיים אחרים, היא גם שותה מי ים. כליותיה הגדולות מסלקות את עודפי המלחים דרך שתן מרוכז.
התנהגות
לוטרת ים מחזיקה קיפוד ים.
לוטרת הים היא פעילת יום. בבוקר, כשעה לפני זריחת השמש, היא יוצאת לתור אחר מזונה. בצוהרי היום היא נוהגת לנוח או לישון. בשעות אחר-הצהריים היא שוב מחפשת טרף, ולפני שקיעת השמש היא חדלה מפעילות. נקבות שמטפלות בגורים ידחו את שעות האכילה עד כמה שניתן, ולעיתים יעשו זאת בלילה. הלוטרה משקיעה זמן רב בטיפוח פרוותה, כלומר בניקויה, התרת קשרים, הסרת שיער רפה, שפשוף הפרווה על מנת להוציא את המים שבתוכה וכן אוורור הפרווה. לצופה מן הצד ייראו חלק מפעולות אלו כגירוד, אולם עד כמה שידוע, ללוטרות הים אין כינים או טפילים אחרים בפרוותן היוצרים גירוי לגירוד.
חיפוש מזון
לוטרת הים נוהגת לצוד את טרפה בצלילות קצרות, בהן היא מגיעה אפילו עד קרקעית הים. אף שהיא יכולה להחזיק את נשימתה במשך כחמש דקות, צלילה טיפוסית אורכת כדקה עד שתי דקות, אך לא יותר מארבע. היא בעל החיים הימי היחיד שמרים והופך סלעים שנמצאים על הקרקעית. לעיתים היא אף תולשת חלזונות מצמחים תת-מימיים, או חופרת בבוץ התת-מימי על-מנת למצוא צדפות. יתר על כן, היא היונק הימי היחיד שלוכד דגים בעזרת גפיו הקדמיות ולא בעזרת שיניו.
בגפיה הקדמיות של הלוטרה נמצאים שקי-עור רפויים בהם מאחסנת הלוטרה מזון שתפסה מתחת למים. היא נוהגת לאכול את מזונה על פני המים, תוך שהיא שוחה על גבה, ומשתמשת בידיה על-מנת לבתר את המזון ולהביאו לפיה. דרך האכילה מותאמת לסוג המזון: כשמדובר בצדפות קטנות, הלוטרה תלעס אותן יחד עם קליפתן ותבלע אותן, וכשמדובר בצדפות גדולות, היא תפצחן ותשליך אותן לפני אכילתן; כשמדובר בקיפודים, למשל, הלוטרה תנגוס בבטן הקיפוד, שם קוציו הם הקצרים ביותר, ואז תשאב את תוכנו.
הלוטרה שייכת לשורה מצומצמת של יונקים המשתמשים בכלים. היא נוהגת להשתמש באבנים על מנת לצוד את טרפה ולאכול אותו[7]. כשמדובר בקליפות קשות היא תיקח אבן בידיה ותלחץ אותה על הקליפה בעזרת החזה. לעיתים היא תדפוק שוב ושוב על קליפות שבלולים, בקצב שמגיע ל-45 דפיקות ב-15 שניות[8]. שבלולים מסוימים הנמצאים בתפריטה של הלוטרה נדבקים לסלעים בכוח היכול להגיע עד לפי 4,000 ממשקל גופם. במקרים כאלו תצלול הלוטרה כמה פעמים ותהלום בשבלול עד הסרתו ופיצוחו.
מבנה חברתי
שתי לוטרות אוחזות בידיהן על מנת שלא להיסחף.
באופן עקרוני, הלוטרות מעדיפות לצוד את מזונן לבדן. הפעילות החברתית העיקרית שלהן היא מנוחה משותפת בקבוצות נקביות או זכריות (אך לא מעורבות). קבוצה שכזו מונה בין 10 ל-100 פרטים, והקבוצות הזכריות לרוב גדולות יותר מאלו הנקביות. הקבוצה הגדולה שנצפתה אי פעם הכילה למעלה מ-2,000 לוטרות. כדי לא להיסחף במים בזמן המנוחה, הלוטרות אוחזות זו בזו או שהן עוטפות את עצמן בקלפ (סוג של אצת ים).
שיאה של עונת הרבייה חל בחודשי הסתיו, ומשכך הזכרים מתחילים לתפוס טריטוריה ולהגן עליה כבר מחודשי האביב. עם זאת, קרבות בין זכרי לוטרות הם נדירים למדי. עד האביב, הזכרים יפטרלו בגבולות הטריטוריה שלהם על מנת לוודא שאין בה זכרים אחרים. הנקבות בינתיים תעבורנה בחופשיות בין טריטוריות של זכרים רבים. זכרים ללא טריטוריה יתקבצו בדרך-כלל בקבוצות שמכילות זכרים בלבד, ויחד הם ישחו לאזורי הנקבות בחיפוש אחר נקבה איתה יוכלו להזדווג.
לוטרות הים אינן נחשבות לבעל חיים חברותי, שכן את מרבית זמנן הן מבלות לבדן - כל לוטרה מסוגלת לספק את צרכיה בכל הקשור לציד, ניקיון והגנה עצמית.
רבייה ומחזור חיים
לוטרה שאפה נפצע בשל נשיכת זכר.
לוטרות הים הן בעלי חיים פוליגמיים - זכרים מזדווגים עם מספר נקבות ולא עם נקבה יחידה. עם זאת, יחסי זוגיות זמניים נוצרים למשך מספר ימים בין הזכר לנקבה כאשר זו מיוחמת. ההזדווגות מתרחשת במים, והיא לרוב "פרועה" - הזכר עלול לנשוך את הנקבה באפה, מה שעלול להותיר צלקות, ולעיתים אף יחזיק את ראשה מתחת למים.
הלוטרות עשויות להמליט במשך כל השנה, אולם תקופות השיא הן בין החודשים מאי ויוני אצל האוכלוסיות הצפוניות, ובין החודשים ינואר ומרץ אצל האוכלוסיות הדרומיות. משך תקופת ההיריון - בין ארבעה לתריסר שבועות (בשל דיאפאוזה אפשרית). בקליפורניה לוטרות הים מתרבות כל שנה, כלומר בתכיפות גדולה כמעט פי שניים מהתכיפות המקובלת באוכלוסיית הלוטרות שבאלסקה.
ההמלטה מתרחשת בדרך-כלל במים. בכל המלטה נולד באופן טיפוסי גור אחד שמשקלו בין 1.4 ל-2.3 קילוגרמים[9]. לידת תאומים מתרחשת בשני אחוזים מהלידות; אך לרוב רק גור אחד שורד. מיד לאחר הלידה עיני הגורים פקוחות, בפיהם עשר שיניים, ופרוותם עבה למדי. לאחר ההמלטה האם מלקקת את צאצאה במשך שעות. לאחר מכן פרוותו של הגור מכילה אוויר כה רב עד כי הוא צף על המים בלא אפשרות לצלול. פרוותו של הגור מוחלפת בפרוות בוגר לאחר כשלושה עשר שבועות.
אם צפה על פני המים יחד עם גורה.
תקופת ההנקה נמשכת בין שישה לשמונה חודשים בקליפורניה, ובין ארבעה לשנים-עשר שבועות באלסקה. לאחר חודש עד חודשיים האם תתחיל לשלב חתיכות בשר בתזונת צאצאה. החלב שיונק הגור עשיר בשומן, ודומה יותר לחלב של יונקים ימיים אחרים מאשר לזה של סמורים אחרים. הגור, בליווי אמו, מתאמן בשחייה ובצלילה במשך מספר שבועות בטרם הוא מצליח להגיע לקרקעית הים. בתחילה, הוא יצליח ללכוד טרף בעל ערך תזונתי נמוך אם בכלל, כמו כוכבי ים בהירים וחלוקי נחל. הגורים הופכים עצמאיים בגיל שישה עד שמונה חודשים - כתלות בהיצע המזון באזור. תמותת הגורים גבוהה מאוד - רק 25 אחוזים שורדים את שנתם הראשונה.
מסירות האם לגורה רבה - היא מבצעת את כל המשימות הקשורות בגידולו (ולעיתים גם בגידול גורים יתומים), מרחיקה אותו ממים קרים ומנקה את פרוותו. כשהיא תצא לחפש אחר מזון, היא תשאיר אותו צף על המים, או שתעטוף אותו בקלפ על מנת שלא יאבד. אם ימות, היא תישא אותו על גבה במשך כמה ימים.
הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל שלוש עד ארבע שנים, בעוד שהזכרים מגיעים לכך בגיל חמש שנים לערך; עם זאת, במקרים רבים הזכרים לא מתרבים בהצלחה גם מספר שנים אחרי כן. משך חייהן של לוטרות הים מגיע בממוצע ל-10 עד 15 שנים עבור הזכרים, ו-15 עד 20 שנים עבור הנקבות. הלוטרה המבוגרת ביותר שנצפתה בטבע מתה בגיל 23 שנים. בשבי הם עשויים להאריך חיים אף מעבר לכך.
תפוצה ובתי גידול
לוטרות הים חיות בסמוך לחופים, ולרוב מרחקן מהם לא עולה על קילומטר. הן נוטות להימצא במקומות מוגנים מרוחות קשות, כמו רצועות סלעיות, יערות קלפ גדולים ושוניות אלמוגים (ובייחוד שוניות מחסום). הן מעדיפות כאמור אזורים סלעיים, אך הן עשויות לחיות גם במקומות בהם רצפת הים היא בוצית או חולית. תפוצתם מוגבלת מצפון על ידי שטחי קרח, ואכן הלוטרות יכולות לשרוד בסביבת קרח שנישא עם זרמי הים. לוטרה מסוימת לרוב מחזיקה בשטח מחיה שאורכו כמה קילומטרים, ובו היא נשארת במשך רוב השנה או כולה.
אוכלוסייתן ההיסטורית של לוטרות הים נאמדת בכ-150,000 עד 300,000 לוטרות, שתפוצתן החלה באזור צפון יפן ונמתחה כקשת דרך צפון האוקיינוס השקט עד לאזור מקסיקו. בשנות ה-40 של המאה ה-18 החלו לצוד את הלוטרות עבור פרוותן, וכך מספרן קטן עד לכדי 1,000 עד 2,000 לוטרות בלבד, שחיו בכ-13 קולוניות. מעריכים כי בכשני שלישים מאזור תפוצתן אוכלוסיות הלוטרות משתקמות. כך, אוכלוסיותיהן יציבות בחופה המזרחי של רוסיה, באלסקה, בקולומביה הבריטית, בוושינגטון ובקליפורניה, וכן דווח על התיישבות מחדש של לוטרות במקסיקו וביפן. אומדנים שונים שנערכו בין 2004 ל-2007 אומדים את מספר הלוטרות העולמי בכ-107,000 פרטים[10].
אקולוגיה
תזונה
לוטרת הים ניזונה מיותר מ-100 מיני טרף שונים. במרבית תפוצתה, תזונתה מורכבת כמעט לחלוטין מחסרי חוליות ימיים, כמו קפודי ים, חלזונות, צדפות, רכיכות אחרות וסרטנים. גודלו של הטרף משתנה, ונע בין צלחיות קטנות ועד תמנוני ענק. באזורים הצפוניים, הלוטרה ניזונה גם מדגים. בניגוד לאמונה העממית הרווחת, לוטרות הים אוכלות כוכבי ים רק לעיתים נדירות, והקלפ שאותו היא בולעת כלל לא מעוכל בבטנה.
דרכי הציד של הלוטרות משתנות מפרט לפרט, שכן הלוטרות נוהגות לצוד את טרפן בדרך שאמותיהן צדו אותו. תזונתן של אוכלוסיות מקומיות משתנה גם היא במשך הזמן, שכן הלוטרות עשויות לדלדל משמעותית אוכלוסיות של טרף מועדף, כמו קיפודי ים גדולים, וכן בשל העובדה שזמינות סוג מזון מסוים תלויה גם בגורמים אחרים כמו דיג אנושי.
לוטרות הים הן הדוגמה הקלאסית להדגמת המושג מין מפתח: נוכחותן משפיעה על המערכת האקולוגית בה הן נמצאות במידה רבה מזו המצופה מיצורים בגודלן ובמספריהן. הן מבקרות את גודל האוכלוסיות של כמה יצורים אוכלי-צמחים בינתיים (Benthic; סמוך לקרקעית הים), ובפרט קיפודי ים. קיפודי הים, בתורם, ניזונים מהקלפ, וגורמים לו להיסוג או למות. אובדן בית הגידול והמזון בדמות יערות הקלפ מוביל בתורו לשרשרת שינויים עמוקים בסביבה הימית. כך למשל, אזורים בצפון האוקיינוס השקט בהם לוטרות אינן חיות הופכים לעיתים למיושבים בצפיפות בקיפודים ונעדרים מקלפ[11].
הבאתן של לוטרות הים לאזור קולומביה הבריטית הביא לשיפור משמעתי בבריאותן של המערכות האקולוגיות החופיות[12], ושינויים דומים נצפו כאשר אוכלוסיות הלוטרות השתקמו באיים האלאוטיים, באיי קומנדר ובחופי ביג סור שבקליפורניה. עם זאת, אין לתלות את קיומם של יערות הקלפ במצב הלוטרות באזור בלבד: אוכלוסיות הקיפודים עשויות להיות מבוקרות על ידי גורמים אחרים מלבד הלוטרות.
נוסף על כך, תפקיד נוסף שממלאות לוטרות הים הוא בהסרת שכבות צדפים שחורות (Mussels) מאזורים סלעיים, ובכך הן מאפשרות למינים אחרים לנסות להתחרות ולהתקיים באזור. כך למעשה מסייעות הלוטרות להגברת המגוון הביולוגי באזור חיותן.
הלוטרות והאדם
סחר בפרוות
ציידים אלאוטים באנאלסקה, אלסקה, ב-1896פרוות הלוטרות (באלפים) בשוק הפרוות בלונדון. הירידה החדה בשנות ה-80 משקפת הידלדלות אדירה באוכלוסיות.
ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שלוטרות ניצודו כבר לפני אלפי שנים לניצול בשרן ופרוותן. ציד הלוטרות התרחב לכדי קנה מידה משמעותי בתחילת המאה ה-18, כאשר ציידים וסוחרים מכל העולם ביקשו לספק את הביקוש לפרוות לוטרות, שהיו מן הפרוות האיכותיות ביותר. ציד זה הביא בסופו של דבר להריגתן של מיליון לוטרות לערך.
בתחילת המאה ה-18, ציידים רוסים החלו לצוד לוטרות באיים הקוריליים ולמוכרן לסין. באותה תקופה הרוסים גם חקרו את צפון האוקיינוס השקט, ושלחו את ויטוס ברינג על מנת למפות את החוף הארקטי ולמצוא נתיבי שיט מסיביר לצפון אמריקה. ב-1741, במסעו השני לצפון האוקיינוס, ספינתו של ברינג נהרסה בסמוך לאי ברינג ולאיי קומאנדר. רבים מאנשי הצוות של ברינג, וברינג עצמו, מצאו שם את מותם. חברי הצוות ששרדו, ובהם חוקר הטבע גאורג שטלר, מצאו לוטרות ים על חופי האי, ובילו את החורף בציד לוטרות ובהימורים על פרוותיהן. הם חזרו לסיביר לאחר שהרגו כ-1,000 לוטרות, וגבו עבור פרוותיהן מחיר גבוה. זו הייתה תחילתו של מסע ציד שכונה "הציד הגדול", ושהסתיים רק מאה שנים מאוחר יותר.
משלחות הציד הרוסיות דלדלו במהירות את אוכלוסיות הלוטרות באיי קומאנדר, ועד 1745 הם כבר החלו לעבור לאיים האלאוטיים. תחילה הם סחרו בפרוות עם הילידים האלאוטיים שהתגוררו באיים, אולם מאוחר יותר הם שיעבדו אותם: את נשותיהם וילדיהם לקחו כבני ערובה, ואת הגברים הכריחו לצוד עבורם לוטרות; את הסרבנים עינו והרגו. ילידים רבים נרצחו או שמתו ממחלות שהביאו עימם הרוסים. כך, אוכלוסיית האלאוטיים הצטמצמה, לפי הערכות הרוסים עצמם, מכ-20,000 ל-2,000 תושבים בלבד[13]. עד שנות ה-60 של המאה ה-18 כבר הגיעו הרוסים לאלסקה. בד בבד, הצטרפו מדינות נוספות לציד בדרום. מגלי ארצותספרדים קנו פרוות מאינדיאנים ששכנו לחופי מקסיקו וקליפורניה של ימינו, ומכרו אותן באסיה. ב-1778, מגלה הארצות הבריטי ג'יימס קוק הגיע לאי ונקובר, ושם רכש פרוות לוטרות מאנשי האומות הראשונות. כאשר עגנה ספינתו של קוק בנמל סיני, נמכרו הפרוות במהירות ובמחירים גבוהים, והן כונו בשם "זהב רך". השמועה פשטה, ותושבים מכל רחבי אירופה וצפון אמריקה הגיעו לצפון-מערב יבשת אמריקה על מנת לסחור בפרוות הלוטרות.
הציידים הרוסים הרחיבו את תחומי הציד דרומה, לאזורים שהם המדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה של ימינו. כחלק מכך, הקימו הרוסים מושבה, "פורט רוס". ב-29 השנים שלאחר מכן הרגו הרוסים כ-50,000 לוטרות ים בקליפורניה.
בסופו של דבר הידלדלו אוכלוסיות הלוטרות לרמה שבה הציד שלהן הפך לא כדאי. באיים האלאוטיים נפסק הציד ב-1808. באלסקה התאוששה אוכלוסיית הלוטרות והגיעה ללמעלה מ-100,000 פרטים, אולם ב-1867 אלסקה נמכרה לארצות הברית, והאמריקאים, ששבו לצוד את הלוטרות, דיללו את האוכלוסיות פעם נוספת. מחירי הפרוות עלו ככל שהלוטרות הפכו נדירות יותר: בשנות ה-80 של המאה ה-19, נע מחירה של פרווה אחת בין 105 ל-165 דולרים בשוק לונדוני; ב-1903 לעומת זאת, עשוי היה מחירה של פרווה להאמיר לכדי 1,125 דולרים[9]. ב-1911, חתמו רוסיה, יפן, בריטניה הגדולה וארצות הברית על אמנה, שבה נאסר באופן מוחלט ציד הלוטרות.
במהלך המאה ה-20, השתקמו אוכלוסיות לוטרות הים בכ-60% מאזורי תפוצתם ההיסטוריים - שיקום שנחשב לאחת ההצלחות הגדולות בשימור היונקים הימיים. עם זאת, ארגון השימור העולמי (IUCN) עדיין מכליל את לוטרת הים ברשימת בעלי החיים הנתונים בסכנת הכחדה (Endangered Species), ומפרט את מגוון האיומים המסכנים את לוטרות הים: התבקעות מכליות נפט, טריפה על ידי קטלנים, ציד בלתי חוקי וחנק בשל הסתבכות ברשתות דיג. ציד הלוטרות איננו חוקי יותר בכל העולם, למעט מספר אזורים מצומצמים בארצות הברית בהם הציד מותר לאינדיאנים. הציד הבלתי חוקי היה מקור דאגה רציני במזרח הרחוק הרוסי לאחר קריסת ברית המועצות ב-1991, אולם ממדיו קטנו מאוד עם הגברת האכיפה והשתפרות המצב הכלכלי.
האיום המרכזי הניצב בפני לוטרת הים הוא התבקעות מכליות נפט[14], בשל הרגישות הרבה של פרוותה: הלוטרות משתמשות בפרוותן על מנת לשמור על חום גופן, וכשזו ספוגה בנפט, היא מאבדת את יכולתה לכלוא אוויר ולחמם את גוף הלוטרה. כך, חום גופה של הלוטרה צונח במהירות עד למותה מהיפותרמיה. הכבד, הכליות והריאות של הלוטרות נפגעים גם הם כשהלוטרה שואפת נפט או מעכלת אותו (בעת ניקוי גופה). אסון הנפט של אקסון ואלדז ב-24 במרץ1989 הביא למותן של אלפי לוטרות ים במפרץ הנסיך ויליאם שבאלסקה, וגם ב-2007, למעלה מעשור ומחצית לאחר האסון, השפעת הנפט עדיין מורגשת באזור[15]. דובר שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית תיאר את האהדה הציבורית ללוטרות הים שצמחה מהכיסוי התקשרותי של האירוע כשכתב:
כצופה פוטוגנית מהצד, שובבה וחפה מפשע, ייצגה לוטרת הים את תפקיד הקורבן... לוטרות הים החמודות והעליזות היו לפתע במצוקה, מכוסות בנפט, מפוחדות וגוססות, במאבק חסר סיכוי עם הנפט.
— דובר שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית
דליפת נפט גדולה אחת באזורי המחיה הגאוגרפיים המצומצמים של אוכלוסיות לוטרת הים בקליפורניה, וושינגטון וקולומביה הבריטית יכולה להיות הרת אסון למדינות או למחוזות אלו. מניעת דליפות נפט והכנות להצלת לוטרות הים, במקרה שדליפה כזו תתחולל, הם במוקד מאמצי השימור. גם הגדלת אזור המחיה של אוכלוסיות הלוטרות יכולה להקטין את הסכנה שדליפת נפט אחת תחסל את האוכלוסייה בשלמותה. עם זאת, בשל המוניטין של המין כמצמצם את אוכלוסיית הצדפות בצורה משמעותית, מתנגדים גופים העוסקים בדיג צדפות מסיבות מסחריות, לשם קיום, או לתיירות לעיתים קרובות להגדלת אזורי המחיה של הלוטרה, ואף היו מקרים שדייגים ואחרים הרגו לוטרות ים בניגוד לחוק.
בעשרות השנים האחרונות חלה ירידה דרסטית ובלתי צפויה במספרן של לוטרות הים באיים האלאוטיים. בשנות ה-80 של המאה ה-20 שימש האזור בית ל-55,000 עד 100,000 לוטרות ים, אבל עד שנת 2000 הצטמצמה האוכלוסייה לכ-6,000 חיות[16]. ההשערה המקובלת ביותר, אך השנויה עדיין במחלוקת, היא שלווייתנים מסוג קטלן הניזונים מלוטרות הים אחראים לירידה הגדולה במספרן. התופעה של היעלמות לוטרות הים חופפת לעלייה בטריפות על ידי קטלנים. עם זאת, אין עדות ישירה שקטלנים נוהגים לארוב ללוטרות הים באופן משמעותי[17].
אזור מחיה נוסף המעורר חשש הוא קליפורניה, שבה ההתאוששות של אוכלוסיית הלוטרות החלה להראות סימנים של תנודתיות ואפילו נסיגה בסוף שנות ה-90. מאזור זה התקבלו דיווחים על אחוזי תמותה גבוהים בצורה יוצאת דופן בין לוטרות בוגרות, או בגיל הבגרות, בייחוד אצל נקבות[18]. נתיחה שלאחר המוות שנערכה בגופות של לוטרות גילתה שמחלות, בייחוד הדבקות בטפילטוקסופלזמה גונדי (Toxoplasma gondii) ובטפיל ממערכת תולעים קוצניות ראש (acanthocephala) היא הסיבה העיקרית לתמותה של לוטרות הים בקליפורניה[19]. הפונקדאים של טפיל הטוקסופלזמה גונדי, שהוא ברוב המקרים קטלני עבור לוטרות הים, הם חתולי בית, חתולי פרא ואופוסומים, ומשערים כי הוא נישא לים בגללים של חתולי בית הנסחפים לאוקיינוס דרך מערכת הביוב[20]. אף על פי שברור שמחלות תרמו למותם של רבות מלוטרות הים של קליפורניה, לא ברור מדוע האוכלוסייה בקליפורניה מושפעת לכאורה מהמחלה יותר מאוכלוסיות באזורים אחרים.
בתי הגידול של לוטרת הים נשמרים במספר אזורי ים מוגנים בארצות הברית, רוסיה וקנדה. בדרך כלל אסורה באזורי ים מוגנים פעילות מזהמת כגון השלכת פסולת וקידוחי נפט[21]. מעריכים כי אוכלוסיית לוטרות הים ב"שמורה הימית הלאומית של מפרץ מונטריי" מונה כ-1,200 פרטים, ויותר מ-500 בתוך "השמורה הימית הלאומית אולימפיק"[22][23].
השפעה כלכלית
מיני בעלי החיים שהם הטרף העיקרי של לוטרות הים: צדפות אוזן הים (סוג של חלזון הקרוי גם אָבָּלוֹן), צדפות וסרטנים הם גם מקורות מזון לבני האדם. בחלק מהמקומות מואשמות לוטרות הים בקיטון הדרמטי של כמויות שנידוגו של בעלי החיים המשמשים כמאכלי ים, דוגמת חסילונים וצדפות. ויכוח ציבורי ער ניטש כיצד לנהל את התחרות שבין בני האדם ללוטרות על מזון מן הים.
הוויכוח הוא מורכב בשל העובדה שבמקרים מסוימים בהם מאשימים את לוטרות הים בקיטון באוכלוסיות בעלי החיים הימיים הסיבות העיקריות הן דיג יתר, מחלות, זיהום ופעילות סייסמית. הקיטון באוכלוסיות של בעלי חיים אלו התחולל גם באזורים רבים בחופה הצפוני של יבשת אמריקה הצפונית עם האוקיינוס השקט שבהם אין לוטרות ים. מצד שני מציינים שומרי איכות הסביבה כי קיום של ריכוזים גדולים של רכיכות בחוף הוא התפתחות של השנים האחרונות ותופעה זו נובעת מהשמדת לוטרות הים בשל המסחר בפרוות. אף על פי שעל גודל אוכלוסיית הרכיכות משפיעים גורמים רבים, טריפה על ידי לוטרות ים יכולה לצמצם את הדיג עד לנקודה שהוא הופך לבלתי כלכלי. בין המדענים יש הסכמה כי לא תיתכן חפיפה בין שטחי הדיג של צדפת אוזן הים ואזורי המחיה של לוטרות הים. והסכמה זו מן הסתם נכונה גם לסוגים אחרים של רכיכות.
ליחסי הגומלין בין הכלכלה האנושית ללוטרות הים יש פנים רבות שאין חשים בהן באורח כה מידי. ללוטרות הים מייחסים את התרומה הגדולה ביותר לתעשיית איסוף הקלפ (סוג של אצות ים גדולות) בשל תפקידן המתועד היטב בריסון הגידול באוכלוסיות קיפודי הים. בקלפ נעשה שימוש בייצור מוצרי מזון ותרופות מגוונים. אומנם גם צוללים נוהגים לאסוף קיפודי ים אדומים, הן כמזון, והן במטרה להגן על הקלפ, אבל לוטרות הים צדות מינים רבים נוספים של קיפודי ים, ולכן הן יעילות יותר בריסון עקבי של אוכלוסיות אלו. בריאות המערכת האקולוגית של יער הקלפ חשובה לטיפוח אוכלוסיות של דגים, כולל מיני דגים חשובים מבחינה מסחרית. בחלק מהאזורים לוטרות הים הן מוקד משיכה פופולרי לתיירים, כשהן מושכות מבקרים לבתי המלון המקומיים, למסעדות ולסיורים ימיים מאורגנים שנועדו לצפות בהן.
מקום בתרבויות האנושיות
גילוף אליאוטי של ציד לוטרות ים
מימיןקמע לוטרת ים אליאוטי בצורת אם עם גור. למעלה: גילוף אליאוטי של ציד לוטרת ים על חוד חנית מעצם לווייתן. שני הפריטים מוצגים במוזיאון לאנתרופולוגיה ואתנוגרפיה שבסנקט פטרבורג. פריטים המתארים לוטרות ים נחשבו כבעלי תכונות מאגיות[24].
עבור תרבויות רבות של עמים החיים לאורך החופים הצפוניים של האוקיינוס השקט, בייחוד האיינו שבאיים הקוריליים, הקוריאק והאיטלמן של קמצ'טקה, האליאוטים שבאיים האליאוטיים וקבוצות רבות מבין העמים הילידים של החוף הצפוני של מערב אמריקה הצפונית, שיחקה לוטרת הים תפקיד חשוב כמשאב תרבותי בנוסף לתפקידה כמקור מזון חשוב. בתרבויות אלו, שברבות מהן יש מסורות אנימיסטיות מבוססות היטב הכוללות אגדות וסיפורים שבהם היבטים רבים של עולם הטבע קשורים לרוחות, נחשבה לוטרת הים כקרוב משפחה לבני האדם. ה-Nuu-chah-nulth, ההאידה ועמים אחרים מבין האומות הראשונות שישבו לאורך החוף של קולומביה הבריטית עשו שימוש בפרוות החמות והמהודרות כחלק מהלבוש הטקסי של הצ'יפים. פרוות לוטרות הים חולקו בפוטלך[25] על מנת לסמל חניכה, נישואים ולוויות[26]. האליאוטים נהגו לגלף עצמות לוטרת ים לשימוש כקישוטים ובמשחקים, והשתמשו באבקה מעצם פין כתושה כתרופה להורדת חום.
אצל האיינו מתוארת לוטרת הים כשליחה אקראית בין בני האדם לבורא[27]. גרסאות של אגדה נפוצה בקרב האליאוטים מספרות על זוג אוהבים או על אשה נואשת הקופצים למים והופכים ללוטרות ים[28]. קשרים אלו בין אדם לחיה מיוחסים למאפייני ההתנהגות דמויי ההתנהגות האנושית של לוטרת הים, כולל הנטייה להשתובבות, הקשרים החזקים שבין האם לגורה והשימוש בכלים, והובילו בהכרח לאנתרופומורפיזם[29]. להתחלת הניצול המסחרי הייתה השפעה עמוקה על בני האדם כמו גם על אוכלוסיות החיות – האיינו והאליאוטים עברו למקומות אחרים או שמספר הילידים הצטמצם, והעמים הילידים של החוף הצפוני של מערב אמריקה הצפונית, מקום בו הידלדל מאוד מספרן של לוטרות הים, אינם מסתמכים יותר באופן כה בלעדי על היונקים הימיים על מנת לשרוד[30].
מאמצע שנות ה-70 זכו היופי והכריזמה של המין להערכה נרחבת, ולוטרת הים הפכה לסמל של שימור הסביבה[31]. הפנים העגולות ובעלות ההבעה והגוף הרך מכוסה הפרווה מוצגים במגוון נרחב של מזכרות, גלויות, בגדים ובובות מרופדות.
דולפינריומים וגני חיות
לוטרות ים יכולות לחיות היטב בשביה והן מוצגות בלמעלה מ-40 דולפינריומים וגני חיות. האקווריום של סיאטל היה המוסד הראשון שגידל לוטרות ים מההתעברות ועד בגרות עם הולדת טיצ'וק (Tichuk) ב-1979, שאחריו נולדו עוד שלושה גורים[32]. תוך שבועיים ב-2007 צפו כמיליון וחצי גולשים בקטע וידאו, שהועלה ל-YouTube, שמתעד שתי לוטרות ים אוחזות בידיהן, ונכון להיום (2019) צפו בו כבר מעל ל-22 מיליון גולשים[33]. קטע זה, שצולם באקווריום של ונקובר חמש שנים קודם לכן, היה באותה תקופה קטע הווידאו הפופולרי ביותר בין קטעי הווידאו על חיות שב-YouTube, אם כי מאז הועלו קטעי וידאו אחרים שזכו לצפייה רבה יותר. הלוטרה בעלת הגוון הבהיר יותר בווידאו היא ניאק (Nyac), ששרדה את אסון הנפט של אקסון ואלדז של 1989[34]. ניאק מתה בספטמבר 2008 כשהיא בת 20.
Kenyon, Karl W. (1969). The Sea Otter in the Eastern Pacific Ocean. Washington, D.C.: U.S. Bureau of Sport Fisheries and Wildlife.
Love, John A. (1992). Sea Otters. Golden, Colorado: Fulcrum Publishing. ISBN 1-55591-123-4. OCLC 25747993.
Nickerson, Roy (1989). Sea Otters, a Natural History and Guide. San Francisco, CA: Chronicle Books. ISBN 0-87701-567-8. OCLC 18414247.
Silverstein, Alvin; Silverstein, Virginia and Robert (1995). The Sea Otter. Brookfield, Connecticut: The Millbrook Press, Inc.. ISBN 1-56294-418-5. OCLC 30436543.
VanBlaricom, Glenn R. (2001). Sea Otters. Stillwater, MN: Voyageur Press Inc.. ISBN 0-89658-562-X. OCLC 46393741.
^Koepfli, K.-P; Wayne, R.K. (December 1998). "Phylogenetic relationships of otters (Carnivora: Mustelidae) based on mitochondrial cytochrome b sequences". Journal of Zoology 246 (4): 401–416. doi:10.1111/j.1469-7998.1998.tb00172.x.
^Koepfli, Klaus-Peter et al. (14 February 2008). "Multigene phylogeny of the Mustelidae: resolving relationships, tempo and biogeographic history of a mammalian adaptive radiation". BMC Biology 6 (10): 10. doi:10.1186/1741-7007-6-10.
^ 12Nowak, Roland M. (1991). Walker's Mammals of the World Volume II (Fifth ed.). Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press. pp. 1141–1143. ISBN 0-8018-3970-X.
^Kreuder, C. et al' Patterns of Mortality in Southern Sea Otters (Enhydra Lutris Nereis) from 1998 – 2001, Journal of Wildlife Diseases, volume 39, number 3, year=2003, pages= 495–509
^Basil B. Chamberlain, Aino Folk Tales, The folk-lore society, private printing, London, 1888
^F. A. Golder. (1905) Aleutian Stories. The Journal of American Folklore, Vol. 18, No. 70. (July–September), pp. 215–222.
^N. I. Barabash-Nikiforov (1947) Калан (Enhydra lutris L.) его биология и вопросы хозяйства (The sea otter (Engydra lutris L): biology and management), Published by: Natural Preservation Ministry of the RSFSR, Moscow.
^Hatch, David R. (2002) Elakha: Sea Otters, Native People, and European Colonization in the North Pacific. In Changing Landscapes: Proceedings of the 5th and 6th Annual Coquille Cultural Preservation Conferences. Donald B. Ivy and R. Scott Byram, eds. Pp. 79–88. North Bend, OR: Coquille Indian Tribe.
.jpg)
