PROFILPELAJAR.COM

לא תחסום שור בדישו
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק ד'
משנה תורה	ספר משפטים, הלכות שכירות, פרק י"ג
שולחן ערוך	חושן משפט, סימן של"ח
ספרי מניין המצוות	ספר החינוך, מצווה תקצ"ו ספר המצוות, לאו רי"ט

ביהדות, ”לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ” (דברים, כ"ה, ד') הוא איסור למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה. השור המוזכר בפסוק מתפרש כדוגמה בלבד, והוא הדין לכל בעל חיים העושה מלאכה^[1]. כמו כן, הדישה מהווה דוגמה בלבד לכל מלאכה בדבר הצומח בקרקע, ואפילו חמור הנושא תבואה – יש לאפשר לו לאכול ממנה.

איסור זה נמנה כאחד מתרי"ג המצוות [אם כי הוא נזכר במשנה רק פעמים ספורות]^[2], והעובר עליו במזיד נענש על ידי בית הדין בעונש מלקות. אם מדובר בבהמה שהושכרה למלאכה זו – החוסם אותה צריך גם לפצות את בעל הבהמה ולשלם לו את כמות המזון היומית המקובלת של הבהמה^[א], שכן שכירת הבהמה כוללת, גם אם לא נאמר הדבר בפירוש, התחייבות לתת לה את מזונה.

טעם המצווה, לדעת מחבר ספר החינוך^[3], הוא הרחמנות על בעלי החיים, וכתוצאת לוואי – גם הגברת הרחמנות על בני אדם.

הלכה דומה קיימת גם לגבי פועל העושה מלאכה, שיש לאפשר לו לאכול ממנה בשעת עבודתו^[4]. חז"ל דימו את שתי ההלכות זו לזו, ולמדו את פרטי הדינים מתוך השוואה הדדית ביניהן^[5]. גם הרמב"ם הכליל נושא זה של איסור חסימת הבהמה במסגרת "הלכות שכירות", העוסקות בזכויותיו של פועל שכיר.

הלכות איסור החסימה

האיסור נאמר הן על בעל השור עצמו, והן על השוכר שור לעשות בו מלאכה כלשהי. האחריות על קיום ההלכה מוטלת על המעביד את הבהמה ולא על הבעלים. לפיכך, ישראל ששוכר פרה מגוי – חייב לאפשר לה לאכול, ומנגד, ישראל שמשכיר פרה לגוי – אינו צריך לוודא שהיא תאכל. עם זאת, אסור לישראל ליזום את הדבר ולבקש מהגוי לחסום את הפרה במהלך עבודתה.

התבואה המדוברת היא דווקא כזו המתאימה לאכילת הבהמה. מותר לחסום את הבהמה אם המזון עלול להזיק לה, אפילו אם היא רוצה לאכול. מותר לחסום גם כאשר יש סיבה הלכתית למנוע מן הבהמה לאכול (למשל כאשר התבואה היא תרומה), אבל במקרה זה צריך לתת לה מזון חלופי בסל הסמוך לפיה, מפני מראית עין, שלא ייראה כעובר על האיסור. כמו כן, מותר לתת לבהמה מזון חלופי זול יותר לפני הגעתה אל הדייש, כדי שתשבע ולא תאכל ממנו.

החסימה הכלולה באיסור היא חסימה ישירה, על ידי מחסום פיזי, או גם על ידי "חסימה בקול", כשהאדם מונע בצעקתו את הבהמה מלאכול. חסימה עקיפה, כגון על ידי השארת בנה של הפרה מבחוץ, אסורה גם היא, אבל אין עונש על העושה זאת^[6].

בתרומה ובגידולי תרומה

כאשר דשים בתרומה, אין נוהג איסור חסימה מדאורייתא, אבל מדרבנן, משום מראית העין עליו לשים מעט מאותו יבול בסל על צוואר הבהמה^[7]. בגידולי תרומה קיים איסור חסימה, אבל כדי שלא יאכלו הבהמות מגידולי התרומה עליו להניח סל בצוואר הבהמה ובו מאותו מין יבול שבשדה^[8].

האיסור כמודל לחיוב מלקות

הפסוק "לא תחסום שור בדישו" נכתב בתורה מיד לאחר הפסוקים על אודות חיוב המלקות לעושה עבירה, בספר דברים: ”וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ, לֹא יֹסִיף” (דברים, כ"ה, ב'–ג'). מסמיכות זו למדו חכמים שהאיסור לחסום בהמה הוא הדוגמה הקלאסית לאיסורים שהעובר עליהם נענש במלקות, ומן המאפיינים המיוחדים לאיסור החסימה יש ללמוד על כלל המצוות: חיוב המלקות אינו אלא בעבירה הכרוכה במעשה מסוים, ולא בדיבור או מחשבה; מדובר בעבירה שנאמר עליה פסוק ספציפי, ולא בעבירה שנאמרה בפסוק בניסוח כללי הכולל מספר איסורים ("לאו שבכללות"); זהו לאו שהתורה לא קבעה לו עונש חמור יותר, כמו עונש מוות. איסור שחסר בו אחד המאפיינים הללו – אין עליו עונש מלקות, כי "לא דמי ללאו דחסימה" (=אינו דומה לאיסור החסימה)^[9].

לא נוהגים בימינו לענוש במלקות, הן על פי חוקי המדינה והן על פי כללי ההלכה, בהיעדר סמכות לדיינים.

אזכורים תרבותיים

בשנת 1951 פורסם דוח פנימי חריף שמתח ביקורת על שחיתויות שהתגלו בסוכנות היהודית. מעט מאוחר יותר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של ישראל דאז, ביקש למנות את לוי אשכול לשר החקלאות והפיתוח. עורך עיתון מעריב באותה תקופה, עזריאל קרליבך, יצא כנגד המינוי בטענה כי אשכול, אז גזבר הסוכנות, התיר חריגות מהמינהל התקין^[10]. תגובתו של אשכול הייתה "לא תחסום שור בדישו", והוא נימק זאת בכך שבפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועליהם לקחת עימם פרי הביתה^[11]^[12]. דבריו של אשכול, שלכאורה הכשירו מעשי שחיתות, זכו לביקורת נוקבת^[11].