PROFILPELAJAR.COM

כל אלמנה ויתום לא תענון
(מקורות עיקריים)
מקרא	שמות, כ"ב, כ"א–כ"ג
משנה תורה	ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, לאו רנ"ו; ספר החינוך, מצווה ס"ה

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן הוא איסור מן התורה לצער אלמנה ויתום.

המקור בתורה

נאמר בתורה^[1]:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.

במכילתא (מסכתא דנזיקין, פרשה יח) נחלקו תנאים על אזכור האלמנה והיתום: לדעת רבי ישמעאל דין האלמנה והיתום ככל אדם, שאסור לענותו, והוזכרו רק כדוגמה ("דיבר הכתוב בהווה". רש"י). לדעת רבי עקיבא הכתוב עוסק באלמנה ויתום בלבד^[2]. פוסקי ההלכה נטו לדעת רבי עקיבא^[3].

לדעת הרמב"ם (ספר המצוות, לא תעשה רנ"ו) איסור זה נמנה כלאו אחד משס"ה מצוות לא תעשה. הרמב"ן (בהשגותיו שם) חולק, ולדעתו המילה "אם ענה תענה אותו" (שמוסבת הן על האלמנה והן על היתום, אך בלשון יחיד) מלמדת שכל אחד מהם נמנה כלאו בפני עצמו.

האלמנה והיתום

ה"אלמנה" מוזכרת במקרא פעמים רבות בין העניים הזקוקים לתמיכה חומרית^[4]. ברם, בהקשר כאן מציינים הראשונים שהדברים אמורים גם באלמנה עשירה^[5] ואפילו אלמנתו של מלך^[6], מפני ש"דמעתה מצויה ונפשה שפלה"^[7]. הדבר נלמד מהלשון המכלילה: "כל אלמנה"^[8]. יש שהעלה אפשרות שדין זה נוהג גם בגרושה^[9].

"יתום" הוא היתום מאב או מאם, וכל עוד הוא תלוי באחרים ואיננו מסוגל להתפרנס בכוחות עצמו

ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה--עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להיסמך לו לאומנם ולהיטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צורכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'

איסור ה'עינוי' וחובת הסיוע

במכילתא למדו מכפל הלשון "אם ענה תענה" שאין הבדל בין עינוי מרובה למועט. אף הובאה במדרש דוגמה קיצונית ל'עינוי', שכאשר יתום ואלמנה באים לרב לשאול שאלה, והוא מתעכב "עד שתהא גומע כוסך, או עד שתהא נועל סנדלך, או עד שתהא עוטף טליתך" - הרי זה 'עינוי'.

פוסקי ההלכה למדו מכאן לא רק איסור על התנהגות שלילית כלפי יתום ואלמנה, אלא גם חיוב לדאוג לרווחתם.

כך הגדיר הרמב"ם (הלכות דעות ו, י) את המצווה:

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן.

לדעת בעל ספר החינוך (מצווה סה) תקנות חכמים בדיני ממונות לטובת יתומים ואלמנות הן בהשראת מצווה זו. לדעתו, חובה על בית הדין למנות אפוטרופוס על נכסי היתומים כדי לנהלם כראוי. כמו כן קבעו חכמים, שמי שבידו שטר חוב על נכסי יתומים - אינו פורע את חובו מן הירושה עד שיישבע שאביהם לא פרע את חובו^[10]. ככלל נאמר בתלמוד שבית הדין הם "אביהם של יתומים"^[11].

העונש למי שעובר על האיסור

בתורה הוזכר עונש בידי שמיים למי שמענה יתום ואלמנה, מידה כנגד מידה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים".

בידי אדם, לדעת הרמב"ם אין מענישים את העובר על האיסור^[12]. אחד הנימוקים לכך הוא שהאיסור איננו מעשה מוגדר כל צורכו, וגם תמיד יוכל המענה לטעון שהתכוון לטובתם (ראו להלן)^[13].

על אף שאין ענישה בידי בית הדין, בעל מנחת חינוך דן באפשרות שהמצער יתום ואלמנה יהיה פסול לעדות^[14].

ה'עינוי' המותר

הרמב"ם (שם) מסייג את האיסור:

במה דברים אמורים? בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה - הרי זה מותר. ואף על פי כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם, אלא יעשה להם הפרש^[א] וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד.

בלשון פירוש ספורנו (שמות שם): "אם תענהו ליסרו ולהיטיב לו - אין זה אלא גמילות חסדים". כיוצא בזה מסופר בתלמוד^[15] שרב הונא היה מעניש את חייא בר רב, בנו היתום של רב, כדי לחנכו. על פי גרסאות מסוימות, מקור ההיתר 'לענות' יתום לתועלתו הוא כבר במכילתא דרשב"י^[16].