הגרסה המודרנית של כינין נקראת כּינידין או כּינידוּראן (שם מסחרי). הכינידין היא נגזרת של הכינין והיא נמצאת בשימוש משנות ה-20 של המאה ה-20.
שימושים
שימושה העיקרי כיום בשמירת קצב לב סדיר באנשים הסובלים מפרפורי פרוזדורים, ומניעת הפרעות קצב בחדרי הלב. בנוסף, משמש הכינין כחומר טעם בתעשיית המזון, בעיקר במשקאות מרירים, כגון ביטר למון ומי טוניק.
הכינין במינונים גבוהים שימש בעבר כטיפול למלריה. בשל תופעות הלוואי שלו, השימוש בו פחת עם גילוייהן של תרופות חדשות למלריה. במינונים נמוכים הכינין משמש למניעת התכווצויות שרירים. במקרים רבים די בשתיית "מי טוניק" כדי להשיג הקלה משמעותית. במינונים הנמוכים לא צפויות תופעות לוואי.
רק במקרים נדירים התרופה עלולה לגרום לדימום תת-עורי, בגלל ירידה במספר טסיות הדם. מנהל המזון והתרופות האמריקאי, ה-FDA, הגביל את כמות הכינין במשקה שאינו למטרות רפואיות ל-83 מיליגרם לליטר, כמות המהווה בין רבע לחצי כמות לעומת המינון הרפואי המקובל. כיום כמות הכינין במשקה קטנה בהרבה ועומדת על כ-60–70 מיליגרם לליטר, ונועדה רק להקנות מרירות למשקה הקל והממותק.
במינון גבוה כינין גורם להפלות, כינין נחשב גם לחומר טרטוגני, כלומר גורם לעיוותים בעובר. כמו כן, הכינין גורם לתופעות לוואי נוספות: בחילות, כאבי ראש, חירשות, עיוורון, ובמקרים נדירים אפילו למוות.
היסטוריה
התיאור הראשון של טיפול בעזרת הכינין כתרופה למלריה, בשנת 1633, מיוחס לאנטוניו דה לה קלנצ'ה. לדבריו, מיסיונריםישועים בפרו למדו איך לטפל במלריה בעזרת חומר אבקתי בצבע קינמון שהופק מקליפת העץ נקרא בספרדית El árbol de la calentura – עץ החום (Cinchona officinalis), המופיע בסמל פרו. האבקה שקיבלה את השם "קליפת הישועים" ניתנה במשקה והקלה על החום ועשתה ניסים נגד המלריה.
הבריטים תושבי הקולוניות באזורים מוכי מחלת המלריה, נהגו לערבב את מי הטוניק במשקה האלכוהולי ג'ין, וצרכו אותו באופן שוטף כתרופה מונעת בעלת טעם סביר.
בארצות הברית משתמשים בתחליף של כינין הנקרא quinidine.
