כדורעף בישראל הוא ענף ספורט בישראל המנוהל על ידי איגוד הכדורעף הישראלי. הכדורעף משוחק בישראל החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ונכון ל-2023 הוא השלישי הכי פופולרי במדינה מבחינת ספורטאים רשומים, אחרי כדורגל וכדורסל, אם כי בפער גדול.^[1]

הכדורעף הובא לישראל בשנות ה-20 של המאה ה-20 על ידי עולים ממזרח אירופה, שם היה הספורט פופולרי במיוחד, ושוחק באופן חובבני בעיקר בקיבוצים, בפרט אלו של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. הענף החל כספורט עממי ולא תחרותי ושוחק בעיקר בשעות הפנאי ובמחנות קיץ והנופש.^[2] הפופולריות של הענף בקרב ההתיישבות העובדת נבעה הן ממוצאם של התושבים, כאמור, הן מפשטותו של המגרש והן מערכיו של הספורט שתאמו לאלו של הסוציאליזם: משחק קבוצתי המשתף את כל השחקנים, ללא מגע פיזי וללא אלימות, מאפשר לכל אחד להשתתף בו, גם אם הוא לא נולד עם נתונים פיזיים מרשימים, ומקדם שוויון מגדרי, שכן גברים ונשים יכולים לשחק בו יחדיו.

בשנות ה-30 כבר הוכנס הענף למשחקי המכביה ולאליפות הפועל, שנערכה בין 1939 ל-1955 ונחשבה לאליפות המדינה בפועל. בנוסף, ב-1942 נוסד טורניר גביע פסל זייד לזכר אלכסנדר זייד בו השתתפו קבוצות ההתיישבות העובדת, ובמשך שנות ה-40 של המאה ה-20 נערכו משחקי ידידות בין קבוצות היישוב לבין קבוצות הצבא הבריטי. לפיתוח הענף תרם משמעותית דב פרוסק, שהובא לישראל על ידי ברוך בג כדי לשמש מאמן משחקי כדור בתנועת הפועל.^[2] הוא היה הראשון שכתב את חוקי המשחק בעברית ואחד ממארגני אליפות הפועל.

ב-1943 נוסדה ההתאחדות הארצישראלית בכדורעף (כיום איגוד הכדורעף הישראלי). ההתאחדות הצטרפה ב-1947 לפדרציה הבין-לאומית לכדורעף, שהוקמה באותה שנה, ונשלטה על ידי מרכז הפועל. ב-1947 גם הוקמה נבחרת ארץ ישראל בכדורעף, שהשתתפה לראשונה בטורניר הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי בפראג ואומנה על ידי מיכה שמבן.^[2]

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 הפכה נבחרת ארץ ישראל לנבחרת ישראל בכדורעף וב-1949 העפילה לאליפות העולם הראשונה שנערכה בצ'כוסלובקיה, אך לא שיחקה בה בעקבות איחור בקבלת האשרות.^[2] עם זאת, היא הופיעה באליפויות העולם של 1952, 1956, 1962 ו-1970. בנוסף, ב-1956 הוקמה נבחרת ישראל בכדורעף נשים והתמודדה באליפות העולם באותה שנה, בה סיימה במקום ה-14.

במהלך מלחמת העצמאות גויסו רבים משחקני הכדורעף לצה"ל, ולכן רק ב-1956 נערכה העונה הראשונה של הליגה הארצית (כיום ליגת העל בכדורעף). בליגה התמודדו 12 קבוצות, כולן מתנועת הפועל, שחולקו לבית צפוני ודרומי. תשע מהקבוצות היו מהתנועה הקיבוצית ושלוש (הפועל חיפה, הפועל תל אביב והפועל יפו) הגיעו מהערים.^[4] אלופת הליגה הראשונה הייתה הפועל בית זרע/אפיקים.^[5] במשך עשרים שנים זכו רק קבוצות מההתיישבות העובדת: הפועל עין שמר (4), הפועל שריד, הפועל נגבה, הפועל המעפיל (9, כולן ברציפות בשנים 1962–1971) והפועל עין המפרץ/כפר מסריק (4, כולן ברציפות בשנים 1972–1975).^[6] ב-1960 נערך לראשונה גביע המדינה בכדורעף, בו זכתה הפועל עין שמר לאחר שגברה בגמר על הפועל עין החורש.^[6] גם במפעל זה שלטו הקיבוצים, כולל שלוש זכיות רצופות של עין שמר ושבע זכיות רצופות של המעפיל, עד זכייתה של הפועל רמת אביב ב-1977.^[2]

ב-1960 נערך לראשונה גם גביע המדינה בכדורעף נשים, בו זכתה הפועל עין שמר, ושנה מאוחר יותר נערכה העונה הראשונה של הליגה הארצית לנשים (כיום ליגת העל בכדורעף נשים), שהסתיימה גם היא בזכייה של עין שמר.^[2] גם בכדורעף הנשים נשמרה שליטתן של קבוצות ההתיישבות העובדת ואגודת הפועל והיא אף נמשכה זמן ארוך יותר מאשר אצל הגברים – כ-22 שנים, כשהקבוצה העירונית הראשונה שזכתה בתואר הייתה הפועל בת ים (גביע ב-1982 ואליפות ב-1987).^[2] מרבית הקבוצות החזקות הגיעו מקיבוצים בהם היו גם קבוצות גברים דומיננטיות, כגון עין שמר, כפר מסריק, המעפיל והעוגן.^[2] הקבוצות הדומיננטיות ביותר בעשורים בהם שלטו קבוצות כדורעף הנשים הקיבוציות היו הפועל נעמן/מטה אשר (תשע אליפויות, כולל רצפים של שלוש וארבע, ושמונה גביעים, כולל שני רצפים של שלושה) הפועל המעפיל (שבע אליפויות, מהן חמש רצופות, ושבעה גביעים רצופים), הפועל כפר מסריק (שלוש אליפויות רצופות ושלושה גביעים רצופים) והפועל מרחביה/יזרעאל (ארבע אליפויות, מהן שלוש רצופות, ושני גביעים). זוכות נוספות בתארים היו הפועל מעברות (גביע), הפועל העוגן (אליפות) והפועל עין המפרץ (אליפות).

ב-1976, כבר בעונתה הראשונה בליגה הלאומית בכדורעף (אז הליגה הראשונה), זכתה מכבי תל אביב באליפות המדינה והפכה לקבוצה העירונית הראשונה, קבוצת מכבי הראשונה והקבוצה הראשונה מחוץ לאגודת הפועל שעושה זאת.^[6] בשנים הבאות רשמו הקבוצות מהערים הישגים נוספים, כגון זכייתה של הפועל רמת אביב בגביע המדינה ב-1977 (הקבוצה העירונית הראשונה שעושה זאת) והזכיות הרצופות של הפועל עירוני קריית אתא בליגה (1977 ו-1978) ובגביע (1979 ו-1980). עם זאת, הדומיננטיות הקיבוצית בענף נשמרה בזכות זכייתה של הפועל העוגן ב-1979 וחמש הזכיות של הפועל המעפיל בין 1980 ל-1985 (כשב-1982 זכתה מכבי תל אביב). ב-1986 זכתה הפועל בת ים בדאבל של אליפות וגביע, אך ב-1987 התאחדו הפועל עין המפרץ/כפר מסריק והפועל חניתה ליצירת מועדון הפועל מטה אשר. הקבוצה המאוחדת זכתה מיד בשני דאבלים רצופים,^[6] ועד סוף המאה ה-20 כבר זכתה בשש אליפויות ושלושה גביעים. בנוסף זכתה הפועל העמקים/זבולון בשני דאבלים רצופים (1995 ו-1996), ובשנת 2000 זכתה הפועל חצור/באר טוביה בגביע המדינה.

בכדורעף הנשים, בין 1983 ל-1995 שלטה הפועל נעמן/מטה אשר כשזכתה בעשר אליפויות ושמונה גביעים, אך ב-1982 זכתה הפועל עירוני בת ים בגביע וב-1987 באליפות, והפכה לקבוצה העירונית הראשונה שזוכה בכל אחד מהתארים הללו. בת ים זכתה בשני גביעים נוספים ב-1986 ו-1991 והפועל הקרייתים זכתה ב-1993, אבל חוץ מהן שלטה מטה אשר ביד רמה בענף.

בראשית העשור הראשון של המאה ה-21 נשמרה המגמה מהמאה הקודמת, במסגרתה זכו קבוצות שונות רבות בתארים, כמעט כולן מהערים: הפועל כפר סבא זכתה באליפות ושני גביעים, מטה אשר בשתי אליפויות ושני גביעים והפועל עירוני קריית אתא בשלוש אליפויות רצופות ושני גביעים. עם זאת, זכייתה של מכבי מוסינזון הוד השרון בדאבל של אליפות וגביע ב-2007 הייתה הפעם האחרונה בה זכתה קבוצה שאינה מכבי תל אביב או הפועל מטה אשר עכו בתואר כלשהו. שתי הקבוצות חלקו מאז במשך 17 שנים את כל התארים, לרוב ברצפים ארוכים: מכבי תל אביב זכתה בעשר אליפויות (2008–2012, 2017, 2021–2024) ושמונה גביעים (2008–2012, 2021, 2023, 2024), ומטה אשר בשבע אליפויות (2013–2016, 2018–2020) ושמונה גביעים (2013–2019, 2022).

בנשים, מאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 ועד היום שולטות הקבוצות העירוניות באופן מוחלט, וזכייתה של הפועל עמק חפר בגביע המדינה ב-1997 היא הזכייה האחרונה של קבוצה מההתיישבות העובדת בתואר כלשהו בכדורעף הנשים בישראל. בשלהי המאה ה-20 זכתה הפועל הקרייתים בשלוש אליפויות ובגביע ומכבי חדרה זכתה באליפות ב-1997. במשך יותר מעשור, בין 2000 ל-2011, חלקו הפועל עירוני קריית אתא (תשע אליפויות ושבעה גביעים) ומ.כ. רעננה (שלוש אליפויות וחמישה גביעים) את כל התארים, ובמהלך שנות ה-2010 וה-2020 זכו גם הפועל כפר סבא (שש אליפויות וארבעה גביעים), מכבי חיפה (ארבע אליפויות וחמישה גביעים) ומכבי אשדוד (אליפות וגביע).

ב-15 במרץ 2020, בעקבות מגפת הקורונה בישראל והשפעת מגפת הקורונה על הספורט, הכריז איגוד הכדורעף הישראלי על ביטול עונת 2019/2020 בכל הליגות.^[7] בליגות העל לגברים ולנשים הוחלט שלא יהיו עולות ויורדות, ושהאלופה תהיה הקבוצה שהייתה במקום הראשון לפני הפסקת העונה. כך זכו בתואר הפועל מטה אשר עכו בגברים והפועל כפר סבא בנשים.^[8]

הגוף המנהל של הכדורעף בישראל הוא איגוד הכדורעף הישראלי. האיגוד נוסד כבר בשנת 1943 בשם "ההתאחדות הארצישראלית בכדורעף"^[2] וב-1947 הצטרף לפדרציה הבין-לאומית לכדורעף (FIVB), פדרציית הספורט הבין-לאומית של הענף. ב-1956 הועבר האיגוד למסגרת ההתאחדות לספורט, עד שב-1995 חזר להיות עצמאי והוקמה עמותה בשם איגוד הכדורעף בישראל.

איגוד הכדורעף מארגן את כל תחרויות הכדורעף המקצועניות בישראל: ליגת העל בכדורעף, ליגת העל בכדורעף נשים, גביע המדינה בכדורעף וגביע המדינה בכדורעף נשים, ואת טורניר ההכנה לעונה: גביע אטקין (גברים) וטורניר קטיה (נשים). בנוסף מארגן האיגוד ליגות חצי-מקצועניות וחובבניות, כגון הליגה הלאומית בכדורעף, הליגה הארצית בכדורעף, ליגה א' וגביע האיגוד בכדורעף, ותחרויות לנוער, נערים ונערות.^[9] האיגוד אחראי גם על הנבחרות הלאומיות של ישראל, בראשן נבחרת ישראל בכדורעף ונבחרת ישראל בכדורעף נשים, אך גם נבחרת ישראל בכדורעף חופים ונבחרות הנוער, הנערים והנערות.

ישראל מיוצגת בתחרויות כדורעף בין-לאומיות על ידי הנבחרות הלאומיות שלה: נבחרת ישראל בכדורעף ונבחרת ישראל בכדורעף נשים. הנבחרות מנוהלות על ידי איגוד הכדורעף הישראלי.

נבחרת הגברים של ישראל הוקמה ב-1949 והייתה אמורה לקחת חלק באליפות העולם הראשונה שהתקיימה באותה שנה, אך לבסוף לא השתתפה בה.^[2] נכון ל-2024 השתתפה ישראל בארבע אליפויות עולם (1952, 1956, 1962 ו-1970), ומעולם לא סיימה מעל המקום העשירי. הנבחרת הופיעה ארבע פעמים באליפות אירופה בכדורעף ואף אירחה אותה ב-2023, אך גם בה מעולם לא סיימה מעל המקום העשירי. הנבחרת לא השתתפה מעולם בטורניר הכדורעף במשחקים האולימפיים, ונכון ל-30 באוגוסט 2024 היא מדורגת במקום ה-53 בעולם על ידי FIVB.^[10]

על אף שליגת העל בכדורעף נשים הוקמה רק ב-1960, נבחרת הנשים של ישראל השתתפה לראשונה בטורניר גדול כשהתמודדה באליפות העולם בכדורעף נשים 1956. ישראל סיימה במקום השלישי בבית עם לוקסמבורג, ארצות הברית והאלופה בסופו של דבר ברית המועצות, ולאחר משחקי הדירוג סיימה במקום ה-14 מתוך 17 נבחרות. ב-1967 העפילה הנבחרת לראשונה לאליפות אירופה בכדורעף נשים ועלתה לבית הגמר לאחר שסיימה במקום השני בבית המוקדם. עם זאת, בשלב הסופי הפסידה ישראל בכל משחקיה וסיימה במקום השמיני. ב-1971 שוב העפילה הנבחרת לאליפות אירופה וסיימה במקום ה-11 מתוך 18, וב-2011, לאחר שלא עשתה זאת במשך 40 שנה, חזרה לאליפות היבשתית אך הפסידה בכל שלושת משחקיה וסיימה במקום ה-16 והאחרון. נבחרת ישראל בכדורעף נשים מעולם לא העפילה לטורניר האולימפי ונכון ל-30 באוגוסט 2024 היא מדורגת במקום ה-63 בעולם על ידי FIVB.^[11]

לצד הנבחרות הבוגרות, ישראל מיוצגת על ידי הנבחרות הצעירות שלה (עד גיל 16, עד גיל 18 ועד גיל 20) בתחרויות בין-לאומיות, בעיקר באירופה.

ההופעה הראשונה של קבוצת כדורעף ישראלית במפעל אירופי הייתה של הפועל עין שמר, שב-1961 זכתה בליגת העל בכדורעף והעפילה לגביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות בכדורעף). הקבוצה הוגרלה בסיבוב הראשון מול גלאטסראיי, אלופת טורקיה, והפסידה 1–3, 0–3.^[12] ב-1972 ערכה הפועל בית זרע, מחזיקת גביע המדינה בכדורעף, את הופעת הבכורה של קבוצה ישראלית בגביע אירופה למחזיקות גביע (כיום גביע CEV) אך הודחה לאחר צמד הפסדים בתוצאה 0–3 לראפיד בוקרשט מרומניה.^[2] קבוצות הגברים הישראליות לא הגיעו להישגים משמעותיים במפעלים האירופיים, למעט העפלתה של הפועל בת ים לשמינית גמר גביע CEV בעונת 1991/92 והעפלתה של הפועל העמקים/זבולון לגביע האלופות בעונת 1995/96. הישג השיא של קבוצה ישראלית באירופה הוא הגעתה של מכבי תל אביב לגמר גביע האתגר של CEV, בו הפסידה לאולימפיאקוס 0–3 בשני המשחקים.^[13]

גם קבוצות הנשים הישראליות לא הגיעו להישגים משמעותיים במפעלים האירופיים. הפועל כפר מסריק הייתה קבוצת הנשים הראשונה שהשתתפה במסגרת בין-לאומית כשהתמודדה בעונת 1965/66 מול אלופת בולגריה לבסקי סופיה במסגרת הסיבוב הראשון של גביע אירופה לאלופות והפסידה 0–3, 0–3.^[14] במהלך שנותיהן הראשונות של הקבוצות הישראליות באירופה הן עברו שלב רק פעם אחת בלבד, ב-1968, אז ניצחה הפועל המעפיל 3–0, 3–1 את בלאו-וייס וינה בסיבוב הראשון אך הודחה בשלב הבא בידי ספרטק ברנו.^[14] ב-1972 הופיעה לראשונה הפועל עין המפרץ בגביע אירופה למחזיקות גביע, אך הודחה 0–3, 0–3 בידי פניצילינה יאשי.^[2]

כדורעף נכלל בתוכנית הלימודים בחינוך גופני של משרד החינוך,^[15] והוא נלמד בבתי הספר (בעיקר התיכוניים). התאחדות הספורט לבתי הספר בישראל מארגנת תחרויות בין בתי הספר בענף זה, החשובה מביניהן היא אליפות התיכונים בכדורעף שהחלה בשנת 1995 ונערכת מדי שנה לשחקנים בכיתות י'-י"ב.^[16] בכל שנה משתתפות באליפות שמונה קבוצות תלמידים ושמונה קבוצות תלמידות, והאלופות לשנת 2024 הן מבואות עירון ממועצה אזורית מנשה (נערים) ותיכון גלילי מכפר סבא (נערות).^[17]

ערך מורחב – כדורעף חופים בישראל

בזכות אורכו של מישור החוף וריבויים של חופי ישראל הפך משחק כדורעף החופים לפופולרי בישראל כספורט עממי וכבילוי בשעות הפנאי ובביקורים בחוף הים. החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החל להתארגן באופן רשמי ענף כדורעף החופים בישראל, ונערכו אליפויות וטורנירים רבים בחופים שונים. מאז 1993 עורך איגוד הכדורעף הישראלי מדי קיץ את אליפות המדינה בכדורעף חופים, ותחרויות דומות נערכות לתלמידים בבתי הספר.

מאמצע העשור השני של המאה ה-21 החלו ניסיונות מאומצים יותר מצד האיגוד להפוך את הענף למקצועי יותר, כשב-2013 הוקמה מנהלת כדורעף החופים באיגוד^[18] וב-2015 הוקמה במכון וינגייט אקדמיה למצוינות בכדורעף החופים.

נבחרת ישראל בכדורעף נכים בעמידה היא אחת המצליחות בהיסטוריה של טורניר הכדורעף במשחקים הפאראלימפיים, כשזכתה בשלוש מדליות זהב פאראלימפיות רצופות (טורונטו 1976, ארנהם 1980 וניו יורק וסטוק מנדוויל 1984) ומדליית כסף אחת (סיאול 1988). שני ספורטאים פאראלימפיים ישראלים זכו בכל ארבע המדליות של ישראל בתחרויות אלו: אליעזר קלינה וחגי זמיר.

לאחר המשחקים הפאראלימפיים סידני (2000) הופסקו תחרויות הכדורעף בעמידה במשחקים הפאראלימפיים וישראל הפסיקה להשתתף בתחרויות הכדורעף הפאראלימפיות. בשנת 2022 החלו איגוד הכדורעף הישראלי, ההתאחדות הישראלית לספורט נכים והוועד הפאראלימפי הישראלי במאמצים להביא את ענף הכדורעף בישיבה לישראל.^[19]

מדיה וקבצים בנושא כדורעף בישראל בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של איגוד הכדורעף הישראלי
• מרק ורטהיים וחיים קאופמן, קווי יסוד בהתפתחותו ההיסטורית, החוקתית והטכנית-טקטית של משחק הכדורעף בעולם ובישראל, המכללה האקדמית בוינגייט, 2002
• זאב גולדשמיט, הכדורעף הישראלי: מסביב לכדור ב80- שנה, באתר ynet, 14 במרץ 2012
• שירלי זינגר, יש הישגים, אין תקציבים: הכדורעף הישראלי עולה להנחתה, באתר כלכליסט, 21 בפברואר 2017
• צח כהן ואורן אהרוני, "רק מחפשים לשרוד": מה קרה לענף הכדורעף בישראל? התחקיר המלא, באתר ישראל היום, 23 במאי 2023

כדורעף בישראל ישראל
ניהול	איגוד הכדורעף הישראלי • שחקנים • מאמנים • קבוצות • תחרויות • כדורעף חופים בישראל
ליגות וגביעי גברים	ליגת העל • הליגה הלאומית • גביע המדינה
ליגות וגביעי נשים	ליגת העל לנשים • גביע המדינה לנשים
תחרויות עבר	גביע פסל זייד
נבחרות	נבחרת הגברים • נבחרת הנשים