היחסים בין פולין לרוסיה קיימים כבר מאות שנים, וחלק גדול מהתקופות שלטה רוסיה בפולין. לאחר קריסת ברית המועצות השתפרו היחסים בין המדינות, אולם מאז הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים, בין 60%–80% מהפולנים מודאגים מסכסוך עתידי עם רוסיה, אשר עדיין שומרת על השליטה בקלינינגרד.
בשנת 1768 פרצה מלחמת הקונפדרציה של באר, שבמהלכה ניסו חלק מאצילי פולין להגן על פולין מפני ההשפעה הרוסית. האצולה הפולנית נתמכה על ידי צרפת, אולם הם הובסו בשנת 1772, ובעקבות כך התרחשה חלוקת פולין הראשונה. בשנת 1792 ניסו הפולנים לחזק את המדינה, ולהשיב לידיהם את השטחים שנלקחו מהם, ובעקבות כך התרחשו החלוקה השנייה (1793) והשלישית (1795) של פולין, ורוסיה קיבלה את חלק הארי של החלוקות הללו. בשנת 1807 הקים נפוליאון את דוכסות ורשה, אשר הייתה מדינה עצמאית בחסות צרפת, ופולנים רבים לחמו לצד הצבא הצרפתי. אולם לאחר מפלתו של נפוליאון פורקה הדוכסות, ובשנת 1815 הוחלט על צירוף רוב שטחי הדוכסות לרוסיה, כחלק מפולין הקונגרסאית. בשנת 1830 פרץ מרד נובמבר ובשנת 1863 פרץ מרד ינואר, שבהם מרדו הפולנים בשלטון הרוסי, אולם לאחר קרבות עקובים מדם דוכו שתי המרידות, ובשנת 1867 הוקמה נסיכות הוויסלה, שבה בוטלה האוטונומיה פולנית.
מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הבטיח קיסרה של רוסיה, ניקולאי השני, אוטונומיה נרחבת לעם הפולני. שטחה של פולין הפך לשדה קרב בין הרוסים לבין הגרמנים והאוסטרים, כאשר הרוסים פלשו לגליציה שהוחזקה בידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואילו הגרמנים, מצדם, פלשו לשטחי פולין שהוחזקו על ידי הרוסים. בסוף 1915 כבר נסוגו הרוסים מגליציה, ופולין הוחזקה כולה בידי הגרמנים. מעצמות המרכז שאפו לנצל את הרגשות האנטי-רוסיים ששררו בפולין, ומנהיגיהן, וילהלם השני, קיסר גרמניה, ופרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, הכריזו על הקמת "ממלכת פולין"[1]. משנראה היה כי גורלה של גרמניה נחרץ, וכי כניעתה קרובה, הורתה "מועצת העוצרים" ב-7 באוקטובר1918 על פירוקה של מועצת המדינה, ועל כוונתה לשאוף ללאומיות פולנית עצמאית. ב-11 בנובמבר1918 מסרה המועצה את כל סמכויותיה ליוזף פילסודסקי, אשר עמל על הקמת מדינה פולנית עצמאית ומאוחדת, במצב שבו התחרו מספר "ממשלות" שהוקמו באופן עצמאי בשטחים שונים בפולין. שלושה ימים לאחר מכן התפזרה מועצת העוצרים.
בפברואר 1919 פרצה המלחמה הפולנית-סובייטית, בין רוסיה הסובייטית אשר עדיין הייתה מצויה בחבלי הקמתה, ובין הרפובליקה הפולנית השנייה אשר זה עתה קמה. ברקע הדברים היה רצונה של פולין להשיג את חבלי הארץ שאיבדה בחלוקתה בסוף המאה ה-18, וניסיון הבולשביקים להחזיר לידיהם חבלי ארץ שאבדו לאימפריה הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה. עמוק יותר היה השסע האידאולוגי, כאשר בעלות הברית המערביות והעולם כולו ראו בפולין של פילסודסקי משום מחסום בפני ההשפעה הבולשביקית, ופילסודסקי ראה עצמו בחזונו בראש קונפדרציה סלאבית הכוללת את פולין, ליטא, אוקראינה ובלארוס, בעוד לנין ראה בפולין ראש גשר להתפשטות המהפכה הקומוניסטית לתוככי אירופה, ובמיוחד להתחברות אל הפרולטריון הגרמני התוסס והמרדני.
הגבולות בין פולין ורוסיה הסובייטית לא הוגדרו במדויק בהסכם ורסאי והמצב הכאוטי שהביאה עמה המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים ברוסיה שבעקבותיה, כמו גם הנסיגה הגרמנית מחבלי הארץ שהחזיקה גרמניה במזרח, גרמו לבלבול נוסף.
בשנת 1919 החזיקו הפולנים ברוב שטחי המחלוקת. תקריות גבול זעירות החריפו לכלל לוחמה גלויה בעקבות ניסיונו של פילסודסקי לנצל את חולשת הרוסים, ולפלוש לאוקראינה בתחילת שנת 1920. באזור קייב נתקל פילסודסקי בהתנגדותו של הצבא האדום, ונהדף עד לבירתו, ורשה. בינתיים הגיעו חיילים מערביים מגבולות גרמניה על מנת לסייע לפולנים ולהדוף את האיום הבולשביקי. כוחות צרפתים בראשות הגנרל מקסים וייגאן (שלימים יעמוד בראש הצבא הצרפתי המובס במלחמת העולם השנייה) (ובהם שירת אף הקצין צעיר בשם שארל דה גול) סייעו לארגן את הצבא הפולני על פי קווים מערביים, לשפר את חימושו, אימונו, והלוגיסטיקה שלו. על אף שבמהלך חודשי הקיץ נראתה נפילת ורשה כוודאית, השיגו כוחות פולין באוגוסט ניצחון מפתיע ומכריע, והחלו בהתקדמות מזרחה, עד להשגת הפסקת אש באוקטובר 1920. הסכם ריגה, שנחתם בריגה במרץ 1921, סיים את המלחמה, קבע את גבולה המזרחי של פולין, וחילק את שטחי המריבה בין פולין ובין ברית המועצות.
שני הצדדים טענו לניצחון: פולין טענה כי הגנה על קיומה בפני התקפה שמטרתה להשמידה ולהפוך אותה לחלק מברית המועצות, כאשר ברית המועצות התגאתה בהדיפת הפולנים מקייב, אשר נחשבה על ידם כחלק מן ההתערבות הזרה במלחמת האזרחים ברוסיה.
במהלך מבצע ברברוסה נכבש גם חלקה המזרחי של פולין על ידי הוורמאכט, ובסוף 1944 - תחילת 1945 גורשו כוחות גרמניה הנאצית מפולין על ידי הצבא האדום המתקדם, וועידת יאלטה איפשרה יצירת ממשלת קואליציה פולנית זמנית, אשר הייתה נתונה להשפעתה המכריעה של המפלגה הקומוניסטית. הממשלה החדשה בוורשה לחמה בהצלחה כנגד לוחמי גרילה ממתנגדיה באזורים הכפריים, והגדילה את כוחה הפוליטי באמצעות כרסום מתמיד בכוחם הפוליטי של הגורמים הלא קומוניסטיים בפוליטיקה. "הפשרה" שבאה בעקבות מותו של סטלין בשנת 1953, הציתה את הדרישה לרפורמות בין האינטלקטואלים, העובדים, ואפילו מספר חברים במפלגה הקומוניסטית. עד לאמצע שנות השישים, הייתה פולין במשבר כלכלי ופוליטי גובר. בדצמבר 1970 הממשלה הכריזה על עליה מפתיעה במחיר מוצרי היסוד, על מנת למנוע התמוטטות כלכלית. הכרזה זו לוותה בגל של שביתות והפגנות עממיות, והמנהיג ולדיסלב גומולקה נאלץ להתפטר. הוא הוחלף בידי אדוורד גרק, אשר ביצע תוכנית כלכלית חדשה המבוססת על הלוואות מסיביות מהמערב שבהן השתמש לרכש טכנולוגיה שתשפר את כושר הייצור של פולין. התוכנית לוותה בעלייה מיידית ברמת החיים, אך היא נכשלה כתוצאה ממשבר הנפט בשנת 1973, והובילה למחאות ולשביתות נוספות.
מעגל קסמים זה נשבר לבסוף בבחירתו של אפיפיורפולני, יוחנן פאולוס השני בשנת 1978. אירוע בלתי צפוי זה היה בעל השפעה מחשמלת על האופוזיציה לשלטון הקומוניסטי בפולין. בתחילת אוגוסט 1980, גל השביתות הגיע לחוף הבלטי של פולין. בין מנהיגי השביתות בעיר גדנסק היה חשמלאי בשם לך ואלנסה, אשר הקים איגוד מקצועי עצמאי בשם "סולידריות" (בפולנית - "Solidarność"). החברות באיגוד החלה להתפשט לרחבי פולין, והשביתות הפכו לקשות יותר. בדצמבר 1981, ווייצ'ך ירוזלסקי אשר התמנה באותה השנה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, ולראש ממשלת פולין, הכריז על משטר צבאי, ואסר את מנהיגי האופוזיציה. בשנים הבאות נמשך הדיכוי הפוליטי אך לא הצליח לחנוק את הקריאות לשינוי. ב-1988 בשיחות שנודעו כ"שיחות השולחן העגול" ויתרה המפלגה הקומוניסטית על מעמדה הבלעדי ואושר קיומן של מפלגות נוספות. באפריל 1989 הפכה שוב סולידריות לתנועה חוקית, והורשתה להשתתף בבחירות. מועמדי התנועה זכו לניצחונות מרשימים, והחל מעבר שקט לשלטון דמוקרטי, במקביל לשינויים דומים שחלו ברחבי הגוש המזרחי. בסוף אוגוסט 1990, שלטה בפולין ממשלה בהנהגת סולידריות, ובדצמבר נבחר ולנסה לנשיאות פולין, והרפובליקה העממית של פולין הפכה לרפובליקה של פולין. בשנת 1993 עזבו הכוחות הרוסיים האחרונים את שטחה של פולין.
בשנת 2014 תמכה פולין באוקראינה, וקראה להטלת סנקציות על רוסיה בעקבות הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים, ובעקבות כך הטילה רוסיה הגבלות על יבוא פירות וירקות מפולין לרוסיה. לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הובילה פולין קו תקיף ביותר נגד רוסיה וטענה שתוך הפרת חוזה, מוסקבה הודיעה על כוונתה לעצור את זרם הגז אליה - שממנו היא התכוונה להיפטר רק בסוף השנה.[2] פולין קידמה לכל אורך המלחמה סנקציות חריפות ביותר על רוסיה. בממשלה בוורשה הזהירו לא אחת כי תבוסה אוקראינית במלחמה תביא לאיום נרחב יותר על מדינות אחרות במרחב הסובייטי לשעבר, בהן פולין עצמה והמדינות הבלטיות.[3] במהלך הפלישה, פורסם שהיו שני הרוגים בפולין מפגיעת טילים רוסים, סמוך לגבול של פולין עם אוקראינה, הנשיא כינס דיון חירום.[4] באותו היום ביצעה רוסיה מתקפת טילים באוקראינה.[5] רוסיה הכחישה שהיא תקפה באזור זה.[3] לאחר זה מה, פורסם כי ככל הנראה מדובר בטילים שאוקראינה שיגרה בניסיון ליירט טילים שנורו על ידי רוסיה.[6]נשיא פולין אנדז'יי דודה אמר כי ככל הנראה נפילת הטיל בשטח המדינה לא הייתה מכוונת אלא "טעות מצערת".[7]
