יוחנן השנים עשר

יוחנן השנים עשר
Ioannes XII
לידה 937
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 14 במאי 964 (בגיל 27 בערך)
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
האפיפיור ה־130
16 בדצמבר 955 – 14 במאי 964
(8 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוחנן השנים-עשר (בלטינית: Ioannes XII; ‏937 – 14 במאי 964) היה האפיפיור והשליט של מדינת האפיפיור משנת 955 עד שנת 964. האפיפיורות שלו הייתה נתונה בפולמוס עמוק בזמנו, כפי שרבים האשימו אותו בפשעים מרובים של חוסר מוסריות.

לידה, משפחה ועלייתו לאפיפיורות

יוחנן נולד בשם "אוקטביאנוס", ככל הנראה בשנת 937. הוא בא ממשפחה חזקה ומפורסמת במדינה:[1] סבתו, מארוזיה, כבר נישאה לאפיפיור אחד וילדה אפיפיור אחר. אביו של אוקטביאנוס, אלבריק השני, דוכס ספולטו, אז השליט של רומא ואח של האפיפיור יוחנן האחד עשר, שכנע את הכהונה של רומא למנות את בנו הצעיר והמושחת לאפיפיור.[2] בגיל שמונה עשרה, אוקטביאנוס הצעיר ירש את אביו כשליט של רומא, וגם - למרות שהוא לא הציג כמעט שום עניין בכל עניין רוחני[2] - נבחר לאפיפיור. הוא התמנה לתפקיד ב־16 בדצמבר 955, ומיד שינה את שמו ליוחנן ('יוהאנוס' בלטינית), והיה האפיפיור השני ששינה את שמו.[3]

שנות כהונתו המוקדמות ובריתות פוליטיות

השנים הראשונות של שלטונו לא היו מסעירות מבחינה פוליטית, אבל אחרי כמה שנים התברר שהיו ליוחנן שאיפות חילוניות גרנדיוזיות, לאחר שאיחד את כוחו של הכס הקדוש עם הסיעה הצבאית של אביו, אלבריק.[4] בשנת 959 ניהל יוחנן מלחמה נגד שני הנסיכים של קפואה ובנוונטו, פאדולף הראשון ולאנדולף השלישי. במהלך הקרבות האלה (שבהם צבאות האפיפיור הובסו), המלך המוצהר של איטליה, והאויב הישן של האפיפיורות, ברנגריוס השני, תקף את אדמות האפיפיור, והיווה איום ישיר על רומא עצמה.[4] בסתיו של 960 פנה יוחנן אל המלך אוטו הראשון של גרמניה, לבקש עזרה צבאית, ובתמורה לכך להציע לאוטו את התואר "קיסר האימפריה הרומית הקדושה".[5] אוטו, שבמהלך כל חייו שאף להקים לתחייה את ממלכת קרל הגדול,[5] הסכים להגן על האפיפיור ולהחזיר לו את אדמתו.[6] צבאו של אוטו פלש לאיטליה, השיב את הריבונות האפיפיורית וגם הרחיב את אדמות האפיפיור עד שהן היוו כמעט שני שלישים של איטליה.[6] בשל כך, ב־2 בפברואר 962, אוטו ואשתו אדלייד, קיבלו ברומא את התואר "קיסר" ו"קיסרית" של האימפריה הרומית הקדושה, תואר ששמרו עליו משפחות המלוכה הגרמניות במשך קרוב לאלף שנה.[7]

הסכסוך עם הקיסר אוטו

הברית בין יוחנן לאוטו לא נמשכה זמן רב. כמעט ברגע שאוטו עזב את רומא, הוא הצהיר את ההכרזה הפולמוסית שלו, Ottonianum Privilegium (הפריבילגיה של אוטו), שבה ציווה שהאפיפיור חייב להישבע לציית לקיסר.[8] יוחנן, אולי מתוך רגשות הזעם שנבעו מהיותו 'רק נתין של הקיסר החדש',[9] תכנן לבגוד בו. הוא שלח שליחים אל אדלברט (בנו של ברנגריוס) לנסות לכרות ברית איתו.[10] בנוסף הוא גם שלח מכתבים למנהיגים שונים ברחבי אירופה, לעודד אותם להתקומם נגד אוטו.[10] מכתבים אלה נתפסו על ידי חייליו של אוטו. לאחר שיוחנן קיבל את אדלברט ברומא בטקס מפואר, הבישופים והאצילים ברומא שהיו נאמנים לאוטו והתנגדו להתנהגותו של יוחנן, ארגנו הפיכה נגד האפיפיור.[11] ב־2 בנובמבר 963, כשצבאו של אוטו כמעט הגיע לרומא, יוחנן ברח, לאחר שהוא שבזז את כל הזהב שיכל לשאת מבזיליקת פטרוס הקדוש,[12] וביקש מקלט בהרי קמפניה.

לאחר שהקיסר אוטו כבש את רומא, הוא כינס "סינוד" של חמישים בישופים מאיטליה וגרמניה, וערך רשימה ארוכה של האשמות פוליטיות ואישיות נגד האפיפיור יוחנן, כולל חילול הקודש, מעילה בקודש, שבועת שקר, רצח, ניאוף וגילוי עריות.[13] הסינוד שלח שלושה מכתבים ליוחנן, בדרישה להופיע אישית כדי להתגונן מפני ההאשמות כנגדו. יוחנן הגיב בהצהרה זועמת של נידוי (Ferendai Sententia) כלפי כמרים שהשתתפו בסינוד או ששיתפו פעולה עם אוטו למנות אפיפיור חדש.[13] ב־4 בדצמבר 963 הסינוד של המלך אוטו הדיח את יוחנן בשל ניסיון המרידה נגד אוטו ובשל התנהגות בלתי ראויה, ומינתה תחתיו את האפיפיור לאו השמיני.[13][14] לקראת סוף אותה שנה, מתוך שורה של הצלחות צבאיות, הקיסר אוטו שלח הביתה את רוב צבאו, ויצא מרומא.[15] רבים ברומא התמרמרו כי האפיפיור החדש, לאו, היה הדיוט ובובה על חוטים של הקיסר.[15] יוחנן חזר לרומא עם צבאו, כבש מחדש את העיר ונקם בכמרים שהדיחו אותו: יוחנן חתך את יד ימינו של הקרדינל - דיקון ג'ון והצליף בבישוף אוטגר משפייר.[16] בפברואר 964 כינס יוחנן סינוד חדש, ובו הוא ביטל את כל ההצהרות של הסינוד הקודם, השיב את עצמו לכס האפיפיור, והכריז על ליאו כפולש.[17][18]

מותו

המערכות הצבאיות של הקיסר אוטו העסיקו אותו עד מאי 964, שבו הוא אסף את צבאו וצעד על רומא להילחם עם יוחנן.[19] בשישה עשר במאי יוחנן התמוטט במהלך מעשה ניאוף ומת כעבור שמונה ימים.[18] יש אומרים הוא סבל משבץ, יש אומרים שהוא הוכה למוות על ידי הבעל הקנאי, אחרים טענו שהוא הורעל. חלק ממאמיני הכנסייה האמין שהוא הוכה על ידי התערבות אלוהית, או שהשטן עצמו לקח אותו אליו.[19] לאחר מותו, אנשי הכנסייה ברומא בחרו באפיפיור בנדיקטוס החמישי כיורשו.[20]

המוניטין של האפיפיור יוחנן השנים עשר

האפיפיור יוחנן נחשב היום כאפיפיור המושחת והבלתי-מוסרי ביותר בהיסטוריה של הכנסייה.

במכתב שהקיסר אוטו כתב ליוחנן, לאחר שהוא כינס את הסינוד להדיחו הוא כתב "אתה נאשם על מעשים שהיו מבישים אפילו אם היית שחקן בבמה ... יידרש יום שלם כדי למנות את כולם."[21]

האישומים נגד יוחנן נרשמו על ידי הבישוף ליאודפרנד מקרמונה, שהיה מתומכי הקיסר אוטו:

"לאחר מכן עולה, כי הכומר הקרדינל פיטר העיד שהוא עצמו ראה את יוחנן עורך מיסה ללא טקס אכילת לחם הקודש. יוחנן, הבישוף של נרני, יוחנן, אחד הקרדינלים, הצהירו כי הם עצמם ראו כי כומר הוסמך [על ידי יוחנן] בחוות סוסים... בנדיקטוס, קרדינל נוסף... אמר שהוא יודע שהוא [יוחנן] קיבל שוחד לסמוך בישופים לא ראויים, במיוחד שהוא הוסמך כבישוף ילד בן עשר בעיר טודי ... הם העידו על הניאוף שלו, אשר לא ראו במו עיניהם, אבל בכל זאת ידעו בוודאות: הוא נאף עם אלמנתו של רנייה, עם סטאפנה פילגש אביו, עם האלמנה אנה, ועם אחיינית שלו, והוא הפך את הכס הקדוש לבית זונות. הם אמרו שהוא יצא לצוד חיות בפומבי; שהוא שסימא את עיני המוודה שלו בנדיקטוס, וכתוצאה מכך בנדיקטוס מת; כי הוא זה שהרג את יוחנן, עוזר הדיאקון-קרדינל, לאחר שהוא סירס אותו... כולם, אנשי דת והדיוטות, העידו שהוא ניסך לשטן עם יין. הם אמרו שכאשר הוא שיחק בקובייה, הוא הכריז את שמותיהם של יופיטר, ונוס ושדים אחרים… והוא גם סירב לעשות את סימן הצלב"[22]

היסטוריונים מודרניים רבים הגיעו לאותו מסקנה לגבי מורשתו של יוחנן. לדוגמה:

״לא רק שהאפיפיור הצעיר לא היה מעוניין בעניינים רוחניים: הוא סימן את נקודת השפל של הפורנוקרטיה האפיפיורית ... הוא עודד מצב כאוטי בעיר רומא, כדי להשתמש בעושר שלה ושל מדינות האפיפיור כדי לספק את תשוקתו להימורים ולכל סוג של מתירנות מינית.״[23]

עם זאת, היסטוריונים מסוימים ציינו שחלק מהעדויות נגד יוחנן באו מכמרים שהיו נאמנים לקיסר אוטו, אויבו של יוחנן. כפי שניסח היסטוריון נוצרי אחד:

״זוהי לא הפעם האחרונה שאנחנו רואים כמות עצומה של אישומים נגד האפיפיור, שניתן לזהות את התאמתן לאינטרסים של אויבו החזק.״[24]

ולבסוף, קיימת נטייה של כמה היסטוריונים להצדיק - לפחות חלקית - את מעשיו של יוחנן. לדוגמה, ההיסטוריון הדגול של הכנסייה במאה התשע עשרה, פרדיננד גרגורוביוס כתב:

״האינסטינקטים הנסיכיים של יוחנן היו חזקים יותר מהמחויבות הרוחנית. שני הצדדים של טבעו - של אוקטביאנוס ושל יוחנן - עמדו בקונפליקט לא שוויוני. הוא נקרא לתפקיד, כשהיה בשיא של חוסר בגרות של נער, לעמדה אשר נתנה לו את היראה והכבוד של כל העולם. כל שיקול דעתו עזב אותו, והוא צלל לתוך חושניות בלתי מרוסנת ... הגיל הרך שלו, גדולתו של אביו, הדיסוננסים הטרגיים של עמדתו, מהווים בשבילו פסק דין מקל.״[25]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוחנן השנים עשר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ F. Donald Logan, A History of the Church in the Middle Ages, (Routledge, 2012), p. 93.
  2. ^ 1 2 Viscount John Julius Norwich, The Popes: A History, (Random House, 2011), p. 76.
  3. ^ The Entry “John XII”, Encyclopedia Britannica, Volume 6, p. 573, 1998 Edition.
  4. ^ 1 2 John Bagnell Bury, The Cambridge Medieval History, Volume III: Germany and the western empire, (Plantagenet Publishing, 1930), p. 136.
  5. ^ 1 2 Norwich, Popes, p.77
  6. ^ 1 2 Joseph F. Kelly, The Ecumenical Councils of the Catholic Church: A History, (Liturgical Press, 2009), p. 71
  7. ^ Norwich, Popes, p. 78
  8. ^ Britannica, Pope John XII, Ibid.
  9. ^ Bury, Medieval, p. 137
  10. ^ 1 2 Norwich, Popes, p. 78
  11. ^ Simon Sebag Montefiore, Titans of History, (Quercus Publishing, 2015), p. 114.
  12. ^ Bury, Medieval, p.138.
  13. ^ 1 2 3 The Entry “Pope John XII”, Catholic Encyclopedia, Volume 8, p. 429, 1913 Edition.
  14. ^ Britannica, Pope John XII
  15. ^ 1 2 Bury, Medieval, p. 139.
  16. ^ Catholic Encyclopedia, Pope John XII, ibid.
  17. ^ Bury, Medieval, p. 140.
  18. ^ 1 2 Montefiore, Titans, p. 115.
  19. ^ 1 2 Norwich, Popes, p. 81.
  20. ^ Norwich, Popes, p. 82.
  21. ^ Montefiore, Titans, p. 115
  22. ^ Quoted by Dr. Richard Abels, Papacy and Empire: 955-1356, HH315: AGE OF CHIVALRY AND FAITH AT THE UNITED STATES NAVAL ACADEMY, History Department, United States Naval Academy, 2009, Available at http://www.usna.edu/Users/history/abels/hh315/papacy_empire_timeline.htm
  23. ^ Norwich, Popes, p.77.
  24. ^ Horace K. Mann, The Lives of the Popes, vol. IV. (London: Kegan, Paul, Trench, Trübner, & Co., Ltd., 1910) P. 258.
  25. ^ Ferdinand Gregorovius, The History of Rome in the Middle Ages, Volume 3.2, Book Six (1895, Re-issued by Italica Press, 2000-2004), P.329-330.


הקודם:
אגפטוס השני 		אפיפיור
(רשימת האפיפיורים) 		הבא:
בנדיקטוס החמישי