טנק הוא רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה. הטנק המודרני הראשון יוצר בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נתנו לטנק את שמו (Tank), שפירושו באנגלית "מְכָל", בשל רצונם להטעות את האויב, ולא, כפי שחושבים לעיתים בטעות, על שום דמיונו לחבית מים. כמעט כל הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים (״בוגים״)) ובעלי צריח החמוש בתותח טנק ומקלעים.

לטנקים תפקיד חשוב בכל עימות משמעותי אשר נערך מעת כניסתם לשירות בצבא הבריטי, וביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. בתחילה יועד להם תפקיד מסייע לחיל הרגלים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פותחה באירופה על ידי היינץ גודריאן ואחרים תורת לחימה מודרנית לכוחות משוריינים כחיל עצמאי. יישומה המוצלח של התורה במסגרת הבליצקריג הגרמני תרם לפיתוחה של תורת השריון המודרנית. אחרי מלחמת העולם השנייה פותח טנק המערכה, טנק "כלבו" כבד שמילא את כל תפקידי הסוגים השונים של הטנקים. זוהרם של הטנקים דעך במעט עקב המצאת רקטות נגד טנקים וטילים נגד טנקים (נ"ט) שאפשרו ללוחמי חי"ר לנטרל ואף להשמיד טנקים, כולל טנקים כבדים. מנגד, הטנק השתכלל ובנוסף למנועים עוצמתיים יותר, כלל גם מערכת בקרת אש דיגיטלית ובתחילת המאה ה-21 גם מערכת הגנה אקטיבית לטנקים שמגינה עליו באפקטיביות מפני רקטות וטילי נ"ט (כפי שהוכיחה ישראל במבצע צוק איתן).

הטנק הוא רכב קרבי משורין זחלי, בדרך כלל בעל צריח מסתובב, המספק מענה לשלושה יסודות עיקריים בתמרון היבשתי:

• מיגון / שרידות – יכולת הטנק לפעול על אף שנפגע ולהגן על הלוחמים המפעילים אותו. עקב מיגונו הגבוה של הטנק, נדרשים אמצעי לחימה ייעודיים לשם השמדתו או הוצאתו מכלל פעולה. בין אלו ניתן למנות: פגזי נ"ט, מטעני גחון, מוקשי נ"ט, רקטות נ"ט, טילים נגד טנקים וטילים המשוגרים מכלי טיס. ככלל, הטנק חסין מפני נשק קל ורסיסים.
• ניידות / עבירות – יכולת הטנק לנוע בתוואיי שטח קשים לאורך זמן ובמינימום תקלות. ניידות הטנק עומדת בדרך כלל ביחס הפוך למיגונו (עקב משקלו הכבד של המיגון), ועל כן לרוב נדרשת פשרה בין שני היסודות הללו.
• עצמת אש – יכולת הטנק לגרום נזק למטרותיו. נהוג להשוות את עצמת הירי של טנק אחד לעצמת ירי של מחלקת חיל רגלים שלמה. חימושו העיקרי של הטנק הוא תותח טנק היורה פגזים (ולעיתים טילים), וכחימוש משני ניתן למצוא מקלעים, מרגמות ונשק קל (נק"ל).

חסרונותיו המרכזיים של הטנק הם גודלו, משקלו, מהירותו ומחירו הגבוה.

ערך מורחב – היסטוריה של הטנקים

הטנק נוצר על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה - קצב האש הגבוה של התותחים, המקלעים והנשק הקל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף בלי להעניק לו ניצחון. היה צריך כלי רכב ממוגן עם תותח שישמיד את עמדות הירי של האויב וכך יסייע לחיל הרגלים המסתער. ב־1912 הציע ממציא אוסטרלי בשם לנסלוט דה מול תוכנית לרכב זחלי שנגנזה. ב־1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע דה-מול את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית. לבסוף הוחל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול וניסוי ראשון בכלי נערך ב-6 בספטמבר באותה שנה.

למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך".

בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק גרמניה הנאצית פיתחה ואימצה תורת לחימה חדשנית, שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייחוד של תורת הלחימה הגרמנית היה בריכוז הטנקים במסגרת יחידות צבאיות עצמאיות רבות עוצמה (דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, ובשלב מאוחר יותר ארמיות פאנצר), בעוד שהמדינות האחרות פיזרו בדרך כלל את הטנקים בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים שלהם, במסגרת גדודית או חטיבתית, וייעדו אותם להגשת סיוע צמוד ליחידות החי"ר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שעטו הפנצרים הגרמניים לתוך פולין, והביסו את הצבא הפולני המיושן תוך זמן קצר. גם בעת הפלישה לצרפת ב־1940 מילאו דיוויזיות הפאנצר הגרמניות תפקיד מכריע בכיתור ובהבסת צבאות בעלות הברית, והוכיחו שקווי ביצורים נייחים, דוגמת קו מאז'ינו, לא מסוגלים לספק מענה לטקטיקת הבליצקריג הגרמנית.

הטנקים הגרמניים, שרוכזו במסגרת ארבע קבוצות פאנצר (שכללו את הדיוויזיות הניידות של הוורמאכט), מילאו תפקיד מרכזי במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 (מבצע ברברוסה). הם הנחילו שורת תבוסות נוראות לצבא הסובייטי, חדרו לעומק שטח ברית המועצות, והשמידו כ-20 אלף טנקים סובייטיים עד תום שנת 1941. אולם הצבא האדום הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני בשערי מוסקבה, ולאחר ניצחונו בקרב סטלינגרד נטל את היוזמה לידיו, והחל להדוף את כוחות הציר מערבה. באמצעות משאבי התעשייה העצומים של ברית המועצות וסיוע לוגיסטי מבעלות הברית ייצרו הסובייטים כמות אדירה של טנקי T-34 שזכו להצלחה גדולה בשל פשטות הייצור ותכנונם החדשני והיעיל. במהלך קרב קורסק בקיץ 1943, בו השתתפו למעלה מ-6000 טנקים משני הצדדים, הצליחו כוחות הצבא האדום לבלום את התקפת הנגד של כוחות השריון הגרמניים, ולגרום להם אבדות כבדות. לאחר השלבים הראשונים של המלחמה ריכז גם הצבא הסובייטי את הטנקים שלו במסגרת קורפוסים משוריינים וממוכנים ולאחר מכן במסגרת ארמיות טנקים רבות עוצמה. בשנתיים האחרונות של המלחמה מילאו ארמיות הטנקים הסובייטיות (הצבא האדום כלל בסוף המלחמה 8 ארמיות טנקים) תפקיד מכריע בשורת מתקפות סובייטיות, שהביאו את כוחות הצבא האדום עד לברלין.

במקביל התנהלה לחימה עזה בזירת המלחמה של צפון אפריקה בשנים 1941–1943 בין קורפוס אפריקה הגרמני בפיקוד גנרל פלדמרשל ארווין רומל לארמייה השמינית הבריטית. גם בזירה זו מילאו הטנקים תפקיד מרכזי. בקרב אל עלמיין השני, במסגרתו הביסו הבריטים את כוחותיו של רומל, השתתפו למעלה מ-1500 טנקים משני הצדדים.

בקיץ 1944 נחתו כוחות בעלות הברית המערביות בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לסוגים רבים של טנקים אחרים. הטנקים הגרמניים, ובמיוחד הטנקים הכבדים מדגם טיגר היוו יריב קשה לכוחות השריון הבריטיים והאמריקניים, אך בסופו של דבר העדיפות המספרית המוחצת ממנה נהנו כוחות בעלות הברית, שהסתמכו בעיקר על הטנקים הבינוניים האמריקנים מדגם M4 שרמן, הכריעה את הכף והביאה לניצחון. ב־1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.

ערך מורחב – טנק מערכה

עם תחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב (ברית נאט"ו), היו חמושים שני הצדדים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, ה-T-54 והפטון, משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר מעין "האולר השווייצרי" של הטנקים: טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).

יצירת טנק המערכה התאפשרה בזכות התקדמות הטכנולוגיה בתקופה זו, ובייחוד בשיפור הרב בעוצמת המנועים, שהספקם היה למעלה מ-600 כוחות סוס בטנקי המערכה הראשונים וכ-1,500 כוחות סוס (1,100 קילוואט) בטנקי המערכה המודרניים. מנועים עוצמתיים אלה אפשרו לטנק לשאת שריון כבד במיוחד ותותח טנק גדול, תוך שמירה על יכולת ניידות ומהירות סבירות. השריון עובה באופן ניכר אך גם השתפר טכנולוגית והפך מלוחות פלדה למבנה מתוחכם עשוי מסגסוגות פלדה וחומרים מרוכבים, בנויים בגאומטריה משופעת, על מנת לספק מקסימום הגנה תוך הורדה במשקל. השריון המרוכב היה קל יותר מפלדה וסיפק הגנה טובה יותר. המדינות החזקות, ובהן ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת, גרמניה וישראל, פיתחו כל אחת שריון מרוכב שהרכבו ומבנהו הם סוד צבאי. כדי לחדור את השריון הכבד, גדל קוטר התותח הראשי של הטנק, בהתחלה ל-105 מ"מ ואחר כך ל-120 מ"מ בטנקים מערביים (ארצות הברית, מדינות ברית נאט"ו ובנות בריתן) ו-125 מ"מ בטנקים מזרחיים (ברית המועצות ובנות בריתה). תותחים אלה, שירו גם פגזי טנקים גדולים וחזקים יותר, סיפקו יותר אנרגיית לוע, שהייתה דרושה לחדור את השריון הכבד והמשוכלל באמצעות חודרן קינטי. במקביל פותחו גם פגזים המבוססים על רש"ק חלול לחדירת השריון. השיפורים הטכנולוגיים באו לביטוי גם במערכות בקרת הירי (אנ'), השליטה והפיקוד, הניווט והקשר. שיפור חשוב נוסף היה הוספת אמצעי ראיית לילה כולל כוונת דימות תרמי המאפשרת לכוון על מטרות גם בחושך.

טנקי המערכה ממלאים עד היום תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב גם בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב) - בכוח האש שלו, במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי. טנקים עתידיים, כדוגמת הטנק PL-01 הפולני, משלבים אלמנטים של חמקנות ומערכת ירי משוכללת.

עם זאת, היו שדיברו על "מותו של הטנק" לנוכח הופעת אמצעים נגד טנקים הכוללים מסוקי קרב החמושים בטילי נ"ט שיכלו לבלום טורי שריון מרחוק, וכן רקטות נגד טנקים (כגון ה-RPG-7 הנפוץ) וטילי נ"ט שמתופעלים על ידי לוחם חי"ר פשוט (ואפילו לא סדיר) שמסוגלים לגרום נזק ולהשבית אפילו טנק מערכה כבד ויקר. מטעני גחון מאולתרים גדולים, שמיוצרים על ידי ארגוני טרור וגרילה, יכולים להשמיד אף את טנקי המערכה המתקדמים ביותר. השינוי באופי הלחימה מקרבות ענק של שריון בשריון ללוחמה אסימטרית בין צבא סדיר החמוש בכבדות בכלי טיס וטנקים מול צבא לא-סדיר וארגוני גרילה שחמושים בעיקר בנשק קל, מטעני חבלה וטילי נ"ט, ומסתתרים בלב שטח בנוי, הובילו לכך שהפוטנציאל של הטנק בלחימה נוצל באופן חלקי בלבד ושהשימוש בו היה מוגבל למדי. שינוי טקטי זה חיזק את הדיבורים על "מותו של הטנק" ומעבר לרכב קרבי משוריין קל יותר שיחליף אותו בתפקידו.

ערך מורחב – חיל השריון הישראלי

חיל השריון הישראלי מפעיל טנקים מאז הקמתו במלחמת העצמאות הכוח הראשון שהפעיל טנקים היה חטיבה 7 חטיבת השריון הראשונה בישראל. בשנותיו הראשונות הפעיל צה"ל טנקים ומשוריינים מכל הבא ליד, כאשר עד מבצע קדש הצטייד החיל בטנקים בינוניים וקלים מדגמי M4 שרמן, M51 סופר שרמן ו-AMX-13. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל צה"ל להפעיל טנקי מערכה, כאשר רכש טנקי צנטוריון בריטיים והסב אותם לטנקי שוט קל. טנקים אלה, בשיפורים ושדרוגים שונים, שירתו בצה"ל עד 1992, ולאחר מכן רבים מהם הוסבו לנגמ"שים כבדים בצה"ל, דוגמת הנגמחו"ן והפומ"ה. כמו כן רכש צה"ל מארצות הברית את טנקי הפטון מדגמי M48 ו-M60, אותם שיפר לטנקי המגח ששירתו עד אמצע העשור השני של המאה ה-21.

במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים התרחשו קרבות שריון בשריון גדולים בין צה"ל לצבאות ערב, כאשר ברובם יצא צה"ל כשידו על העליונה, גם כאשר היה בנחיתות של כמות ואיכות הטנקים. הניסיון שנרכש בקרבות אלה סייע בהמשך לשדרוג והסבת טנקים לצורכי ישראל ולפיתוח טנק ישראלי לפי מפרט הייחודי לצה"ל, וצרכיו הכוללים עימות נמוך עצימות ולוחמה בשטח בנוי ודרישה לעבירות בתוואי השטח הקשים של סלעי הבזלת של רמת הגולן מחד וחולות המדבר מאידך, וכן העדפת מיגון הצוות כשיקול התכנוני העיקרי.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 פיתחה ישראל את המרכבה: טנק מערכה פרי תכנונה ותוצרתה של ישראל שמותאם במיוחד לצורכי צה"ל וכלל מספר תפישות תכנוניות חדשניות וייחודיות (כגון העברת המנוע לחזית ויצירת מסדרון אחורי לחי"ר). הדגם הראשון, מרכבה סימן 1, נכנס לשירות ב-1979 והשתתף במלחמת לבנון הראשונה. ב-2009 הפך המרכבה סימן 4מ למבצעי. טנק זה נחשב לאחד המתקדמים והממוגנים ביותר בעולם וכולל מערכת בקרת-אש (אנ') מתקדמת, מערכת ניהול קרב דיגיטלית המתקשרת עם שאר כוחות צה"ל כולל טנקים אחרים וחיל האוויר (צי"ד), תחמושת רב-תכליתית מתקדמת שמתאימה ללוחמה בשטח בנוי ופגיעה בחי"ר, מסדרון אחורי שמאפשר נשיאת חי"ר ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים שמגינה על הטנק וצוותו מטילים.

באתר יד לשריון בלטרון הוקם אתר ההנצחה והמורשת של חיל השריון בשנת 1982. באתר מוצגים למעלה מ-160 כלי רכב קרביים משוריינים, וגם מיצג אורקולי על מורשת השריון^[1].

ערך מורחב – מבנה הטנק

הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח טנק.

• בתובה (hull) מותקנת מערכת ההנעה של הטנק הכוללת חטיבת כוח (המנוע והתמסורת), מזקו"ם (זחלים), דלק ונהג.
• הצריח (turret) הוא החלק האקטיבי של הטנק המשמש ללחימה ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח יושבים המפקד, התותחן והטען. בצריח נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.
• התותח (main gun) משמש לירי בכינון ישיר.

• 
  איור של מבנה טנק מאמצע המאה ה-20 (טנק צנטוריון)
• 
  איור של מבנה טנק מתחילת המאה ה-21 (מרכבה סימן 4מ)

רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). כדי להתגבר על מכשולים קשים כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה קרבית. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית), טנקי-דחפור, טנקי הנדסה (עם כף דחפור או אמצעים הנדסיים אחרים) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים שנלחמים לצד הטנקים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים.

ערך מורחב – מערכת הגנה אקטיבית לטנקים

החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את ה-T-34 מצא פתרון חלקי, בדמות שריון משופע. לוחות השריון בתובה ובצריח הונחו בזווית חדה ביחס לאנכי, לשם השגת תבנית בליסטית לעמידת הגוף בפני קליעים נגד-טנקים. נטייתו של שריון מהקו האנכי מעמידה למעשה בפני הקליע שכבת שריון עבה יותר על פני מסלול התעופה שלו. בנוסף, הזווית חדה שבין מסלול התעופה ללוח מגדילה את הסיכויים של החלקות הקליעים, בניגוד לשריון אנכי. לפיכך, לוח שריון בעובי 10 ס"מ לדוגמה, כשהוא נטוי בזווית של 60 מעלות מהקו האנכי, יהיה בעל "בסיס שריון" של 20 ס"מ. השריון המשופע הועתק עד מהרה על ידי כל הצבאות, ועד היום מתוכננים כל הטנקים, וכך גם כלי רכב משוריינים אחרים, בצורה זו. ^{[דרוש מקור]}

שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. נמצאו חומרים שונים שהיוו תוספת לשריון הפלדה והעניקו הגנה טובה יותר. בין חומרים אלה היו סגסוגות חזקות במיוחד וגם חומרים קרמיים. לכל מדינה יש את השילוב שלה של פלדה, סגסוגות, חומרים מרוכבים וחומרים קרמיים בשריון, כגון הצ'ובהם הבריטי, שהוא סוד צבאי. שריון כזה נקרא שריון מרוכב.

בנוסף ישנו המיגון הריאקטיבי. מיגון זה, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל, נועד להגן על הטנק מפני מטענים חלולים. בשנים האחרונות התפתח גם המיגון האקטיבי. מיגון זה נועד למנוע מהאיום לפגוע בטנק. הוא מחולק ל-"Soft Kill" (כגון שבשים כנגד טילי נ"ט) הגורם לאיום להחטיא את הטנק, ול-"Hard Kill" המשמיד את האיום בעודו באוויר. דוגמאות למיגון אקטיבי שמיירט את האיום הוא מערכת "מעיל רוח" הישראלית או הארנה הרוסית.

המשקל הרב של מיגון הטנק מאלץ את מתכנניו לתעדף בין האזורים והכיוונים השונים בטנק, בהתאם לייעוד הטנק ולאיומים בהם הוא צפוי לעמוד. ככלל, עיקר מיגון הטנק נמצא בחזיתו, שכן הטנק תוכנן במקור לפרוץ את קווי האויב, להסתער ולהילחם מול אויב חזיתי. עובדה זו מהווה חיסרון מהותי בעת לחימה בעצימות נמוכה, בה הטנק מאוים ומטווח מאגפיו ואף מצידו האחורי.

נקודת תורפה נוספת של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן קבוצת טנקים צריכה ליווי צמוד של כוחות נ"מ. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.

הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב־360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. מאז לטנקים יש צריח אחד המסתובב ל־360 מעלות ובו תותח טנק אחד (כיום התותח הוא בקוטר של 105–125 מ"מ) ומקלע מקביל, בנוסף לחימוש משני כמו מקלע מפקד ומדוכות עשן.

אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ומערכת בקרת-אש (אנ'). אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון בקרב על הסום ועד היום.

במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש. במלחמת העולם השנייה היו אמצעים פרימיטיביים לבקרת אש.

לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד־טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. בשנות השישים הופיע מד טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על־פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן.

בשנות השמונים הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים. הם מחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח, נתוני מזג אוויר ואקלים כמו לחץ אטמוספירי, לחות וטמפרטורה. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין הירייה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעיתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.

תחמושת תותח הטנק מגיעה בתצורת כדור^[2], כלומר פגז אחוד עם תרמיל המכיל חומר נפץ הודף (לרוב גרגרי אבק שרפה) ותחל, ולכן נקראת "כדור טנק". התרמיל המכיל את חומר הנפץ ההודף בנוי ממתכת כדוגמת פליז אך בפגזים מודרניים הולך ורווח השימוש בתרמילים העשויים מחומר מתכלה, הנשרף בזמן הירי וחוסך את הצורך להתמודד עם פינויו מהטנק לאחר שהפגז נורה.

הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:

• פגז נפיץ פלסטי (HEP/HESH): מיועד לשימוש כנגד מטרות רכות (חי"ר, מבנים, רק"מ קל). במקור נועד פגז נפיץ פלסטי כנגד טנקים, הפגז נועד "להימעך" על שריון הטנק ולהתפוצץ. הפיצוץ לא אמור לחדור את שריון הטנק, אלא להעיף חלקי מיגון פנימיים על אנשי צוות הטנק. כיום - עם ההתקדמות בטכנולוגיית המיגון - פגז נפיץ פלסטי כבר אינו יעיל כנגד טנקים, ומשמש בעיקר כחימוש נגד אדם. בעל אפקט השמדה בעקרון דומה לרימון יד (אך בעל עוצמה גדולה בהרבה).
• פלאשט: פגז נגד אדם המכה בחיל הרגלים באמצעות מטר של אלפי חיצים קטנים וחדים.
• חלול (HEAT): פגז "ליינר" נגד טנקים שחודר את שריון הטנק באמצעות זרם של נחושת המותכת באלפי מעלות. הרש"ק החלול נפוץ גם בקרב רקטות נ"ט וטילים נגד טנקים.
• חודרן קינטי (ח"ש-מנעל או ח"ש-חץ, KEP או APFSDS): פגז ח"ש (חודר שריון) בעל קליפה נפתחת. פגז ח"ש הוא למעשה חץ מתכת חזק במיוחד שחודר שריון באמצעות האנרגיה הקינטית האדירה שהוא צובר. פגזי הח"ש עשויים ממתכות קשות - טונגסטן בדורות המוקדמים ואורניום מדולדל בסוגים המודרניים ביותר.
• APAM-MP-T - פגזים חדשים ורב תכליתיים תוצרת תע"ש נגד אדם, מסוקים, מבנים ומטרות חצי-קשות. פגזים דומים מפותחים גם על ידי חברות אחרות, בהן ריינמטאל הגרמנית.

חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:

• פריסקופ - מאפשר תצפית מתוך הטנק החוצה מבלי לחשוף את אנשי הצוות לפגיעה. תצפית זו נועדה לצורך הכוונת הטנק וזיהוי של אויב בולט. התצפית באמצעי זה מוגבלת ביותר מבחינת יכולת ההבחנה בפרטים, למרות שדה הראיה רחב יחסית.
• טלסקופ מאפשר תצפית מדויקת יותר לזיהוי פרטים: החיסרון של מערכת כזו הוא שדה ראייה צר ביותר.
• אמצעים לראיית לילה מאפשרים ראייה בחושך. בטנקים מודרניים (ראשית ההתפתחות של הנושא הייתה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה בטנקים גרמניים) מותקנות מערכות מסוגים שונים המאפשרות ראייה גם בחושך. בעיקר נמצאים בטנקים מערכות לראיה תרמית. באמצעות מערכות אלו ניתן לדמות תמונות אף במצב של חושך כבד ותנאי ערפל וראות גרועים, ובמצבים שבהם ראייה אף המזוינת במשקפת לא יכולה להתמודד, כמו שימוש של כוחות באמצעי מסתור כמו שיחים ומיסוך עשן.

אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת, או עין חמושה במשקפת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק.

הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צויד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צוידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות.

השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה־21) הוא שילובן של מערכות ניהול קרב דיגיטליות המאפשרות תקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח, וכן קבלת תמונה מלאה של שדה הקרב (היכן נמצאים טנקים אחרים, היכן מצויות מטרות שאותרו על ידי מזל"טים). כיום, מערכת מעין זו מותקנת בעיקר בטנק מרכבה סימן 4 אך מותקנת בהדרגה בטנקי מרכבה ישנים יותר. מערכות דומות מפותחות גם בידי צבאות זרים.

הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (המכונים "טנקאים", "טנקיסטים" או "שריונרים"), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה. בין המקצועות המקובלים ניתן למנות:

• מפקד טנק (מט"ק) - מפקד הטנק, האחראי על כל ההיבטים של הפעלתו: בחירת נתיב התקדמות, בחירת מטרות וסוגי תחמושת, ניהול לוחמת הצוות ופעולות אנשיו, ותיאום פעילות הטנק עם שאר הכוחות במערכה. המפקד מפעיל בדרך כלל גם מקלע, ובטנקים קטנים היה אחראי גם על ירי בתותח.
• נהג - אחראי על ניהוג הטנק.
• תותחן - אחראי על ירי בתותח הטנק ובמקלע המקביל.
• טען - אחראי על טעינת התחמושת לבית הבליעה בתותח, ותפעול מערכות נשק נוספות (בעיקר המקלעים). לעיתים קרובות הוא מפעיל מקלע משלו, מקלע טען, ובטנק ה"מרכבה" הישראלי באחריותו גם הפעלת המרגמה שבצריח. בטנקים מודרניים הוא מופקד גם על תפעול מערכת הקֶשֶׁר ובכך מייתר את תפקיד ה"קשר" (ראה להן).
• קשר - אחראי על הפעלת מכשיר הקשר בטנק, על העברת דיווחים אל ומאת מפקד הטנק (ראו לעיל).
• מקלען - אחראי על תפעול מקלעים משניים. תפקיד זה היה קיים בטנקים עם מקלעי תובה.
• מכונאי (בעיקר בצבא האדום) - אחראי על תחזוקת ותיקון הטנק.

בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, זאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים. כיום טנקים חדישים מיוצרים עם צורך במספר מועט יותר באנשי צוות.

ערך מורחב – סוגי הטנקים, דגמי טנקים עיקריים

הטנק הראשון היה טנק סימן 1 הבריטי. טנק זה היה קיים בשתי גרסאות, שהיוו למעשה את שני סוגי הטנקים הראשוניים:

• "זכר" - טנק המצויד בתותח ארטילרי נגד מטרות כבדות.
• "נקבה" - טנק המצויד בעיקר במקלעים כנגד חי"ר.

בהמשך מלחמת העולם הראשונה הופיעו טנקים צרפתיים וגרמניים. טנקים אלה היו בעלי משקל וחימוש שונה מהטנק סימן 1. בנוסף, הבריטים עצמם פיתחו טנקים קלים יותר, ולכן סיווגו הבריטים את הטנקים סימן 1 כטנקים כבדים. מכאן ניתן לראות שבסוף מלחמת העולם הראשונה החל סיווג הטנקים על פי משקל. לאורך השנים עלה המשקל הממוצע של הטנקים, וכך השתנו גם הגדרות המשקל לכל קטגוריה.

עם המשך פיתוח הטנקים נוצרו סוגי טנקים רבים. שיטת הסיווג לפי משקל לא הייתה מספקת, שכן המשקל בלבד לא הספיק לקביעת סוג הטנק. טנק שנחשב כבד במדינה אחת, היה בינוני במדינה אחרת. לכן מדינות החלו לסווג טנקים על פי תפקידם בשדה הקרב בהתאם לתורת הלחימה של המדינה הספציפית. כך נוצרו טנקי החי"ר, טנקי השיוט\פרשים, ולבסוף טנקי המערכה העיקריים.

• טנק קל הוא טנק קטן וקל יחסית. טנקים אלה הקריבו את המיגון והחימוש לטובת הניידות. הטנקים הקלים הראשונים, דוגמת הרנו FT נועדו לשרת כחיל פרשים משוריין. הטנקים הקלים היו אמורים לנצל את המהירות הגבוהה יחסית שלהם ולפרוץ בכמויות לעורף האויב דרך נקודות תורפה. תפקיד זה יועד לטנקים אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה. טנקים קלים יוצרו גם אחרי מלחמת העולם השנייה וזכו להצלחה לא מבוטלת. הסיבה להצלחת טנקים קלים מודרניים היא שמשקלם הקל מאפשר לבצע בקלות דברים המסובכים לטנקי המערכה העיקריים. יתרון נוסף של הטנקים הקלים הוא שהם פחות יקרים לייצור ותחזוקה.
• טנק בינוני - מדובר בטנקים שאינם הקלים ביותר אך גם לא הכבדים ביותר. הטנקים הבינוניים היוו איזון בין כוח אש, ניידות ושרידות ונועדו למספר רב של תפקידים. היתרון בטנקים הבינוניים היה בגיוונם, ביעילותם ובקלות ייצורם באופן המוני (בניגוד לטנק הכבד). לשיאם הגיעו הטנקים במלחמת העולם השנייה, עת יוצרו בכמויות אדירות והיוו את חוט השידרה של חילות השריון משני הצדדים. את מקום הטנק הבינוני ירש טנק המערכה.
• טנק כבד הוא טנק כבד במיוחד שבו הדגש הוא על שריון וכוח אש ופחות על ניידות. הטנק הכבד תוכנן במקור כדי להוביל בהסתערות, ולפרוץ את הדרך לכוחות האחרים, אך בפועל נמצא שימושי יותר דווקא בתפקידים הגנתיים. מטרות התכנון היו לאפשר לטנק יכולת פריצת מכשולים, שריון מסיבי וכוח אש מספיק כדי להשמיד טנקים ומשוריינים אחרים. במלחמת העולם השנייה התפרסמו הטנקים הכבדים, בעיקר הגרמניים, כאשר השמידו כוחות של טנקים בינוניים שעלו עליהם במספריהם. בעשורים שאחרי המלחמה פחתה חשיבותם של הטנקים הכבדים, והם הוצאו משימוש לטובת טנקי מערכה עיקריים.

• שריונית (tankette) הוא טנק קטן מאוד, שהופעל על ידי צוות של 2 אנשים. טנקים אלה הם יורשיו הישירים של הטנק הקל הראשון, רנו FT. בשנות העשרים והשלושים רעיון הטנקט פרח, שכן הם יכלו לשמש הן לשיטור במושבות האימפריות, וכפי שצוין בקשר לטנק הקל - כחיל פרשים משוריין במלחמה. הטנקטים יוצרו בין השנים 1930 עד 1939, אך ייצורם פסק מיד לאחר מכן בגלל יעילותם המוגבלת ופגיעותם הרבה מנשקי נ"ט.

המונח "שריונית" כבר לא נמצא בשימושו המקורי. באנגלית, המונח הוצא משימוש ואילו בעברית המונח "שריונית" מציין רכב קרב משוריין אופני.

• טנק חי"ר הוא טנק שנועד להילחם בצמוד לחיל הרגלים על מנת להבקיע מערכים של האויב ולכבשם. רעיון טנק החי"ר פותח בזמן מלחמת העולם הראשונה בידי הבריטים והצרפתים. טנק החי"ר תוכנן לעבוד בתיאום עם חיל הרגלים, לנוע במהירות איטית יחסית של קצב ריצה של חייל, דבר שאיפשר לו לשאת שריון כבד יותר מהטנק הממוצע. למרות שימוש נרחב על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, התברר שאין צורך בטנקי חי"ר, שכן תפקידם בוצע בהצלחה גם על ידי טנקים בינוניים.
• טנק שיוט (Cruiser tank) הוא טנק שתוכנן לנוע מהר ולהשמיד טנקים של האויב. טנקי השיוט תוכננו כדי להשלים את טנקי החי"ר ולנצל את הפרצות שהם יצרו כדי לאגף את כוחות האויב ולהשמיד את הטנקים שלהם. למעשה זו היא הגדרה בריטית למה שהיה ידוע בצבאות אחרים כטנקים בינוניים, אך הטנקים הבריטים היו קלים במעט ממקביליהם בעולם. במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לבריטים שטנק השיוט חייב לגדול ולהתחמש בנשק כבד יותר, שכן יכולתו בשדה הקרב מוגבלת. כך קרה שלבסוף נהפכו טנקי השיוט לטנקים כבדים יחסית, ולבסוף הוחלפו בטנקי מערכה עיקריים.
• טנק מערכה (Main battle tank) הידוע בראשי התיבות שלו MBT, הוא טנק מודרני המהווה את חוט השדרה של חיל השריון ותוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב תוך ביצוע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק כלבו שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.
• טנקים ייעודיים קטגוריה זו כוללת טנקים שהותאמו למשימות מיוחדות ולמעשה מתפקדים ככלי רכב משוריין, או רכבי הנדסה קרבית ממוגנים המבוססים על תובת טנק. דוגמאות לכך הם טנקי הנדסה עם ציוד לפינוי מכשולים ומוקשים, טנקי חילוץ המצוידים לחילוץ טנקים אחרים מהשטח, וטנקי גישור המצוידים בגשר נייד.

לפי תורת הלחימה הצה"לית, קיימות מספר עמדות ירי לטנקים הישראליים בעת הלחימה של שריון בשריון, לפני ותוך כדי הירי. על הטנק לבצע החלפת עמדות בתכיפות גבוהה על מנת להימנע מפגיעה על ידי האויב כשהוא חשוף בעמדותיו:

• עמדת המתנה

בעמדה זו אין קו ירי או ראייה בין צוות הטנק למטרה. זוהי העמדה הנמוכה ביותר בה הטנק נמצא לפני ביצוע הירי. בעמדה זו מבצע הצוות הערכות ושיפור עמדות לקראת ביצוע הירי. גם שטחי הכינוס (שטחים בהם חונים הכוחות לפני או אחרי הלחימה, ונערכים לקרב) נמצאים בעמדות המתנה.

• עמדת תצפית

צוות הטנק מתקדם מעמדת המתנה עד שיש לו קו תצפית (קו ראייה), בין המפקד בצריח לבין מטרותיו באופק. עמדה זו היא עמדת הביניים לפני ביצוע הירי. בעמדה זו נערך צוות הטנק לקראת ביצוע הירי.

• עמדת אש

בעמדה זו ישנו קו אש בין תותח הטנק לבין מטרותיו באופק. זוהי העמדה הגבוהה ביותר בה נמצא הטנק בעת ביצוע הירי. יש לשאוף להימצא בעמדות האש למשך הזמן הקצר ביותר על מנת להימנע מחשיפה, ירי והיפגעות על ידי האויב.

ערך מורחב – נגד טנקים

כניסת הטנקים לשדה הקרב הביאה לפיתוח מגוון גדול של אמצעים שנועדו להקשות על הטנק בביצוע משימתו או לפגוע בו ולנטרלו כליל, ומכונים בשם הכולל "אמצעים נגד טנקים" או אמצעי נ"ט. אמצעים אלה כוללים מכשולים יבשתיים (כגון תעלות נ"ט, מחסומי בטון ייעודיים, מחסומי ברזל ייעודיים, מוקשים ומטעני גחון), ארטילריה ייעודית, כלי רכב ייעודיים (כגון משחיתי טנקים ורכבים קלים נושאי תול"ר), כלי טיס שיעודם העיקרי תקיפת טנקים וכלי רק"מ (כגון מטוס הA-10 ת'נדרבולט II ומסוקי קרב כדוגמת AH-1 קוברה ו-AH-64 אפאצ'י) וכן כלי נשק הנישאים בידי חי"ר (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). כמו כן, בוצעו שינויים בטנקים עצמם, כדי להתאימם ללחימה בטנקים אחרים (קרבות שריון בשריון - שב"ש).

מלבד האיום של טנקים כלפי טנקים אחרים, נראה כי האיום הגדול והאפקטיבי ביותר לטנקי מערכה מודרניים הוא מצד טילים מונחים נגד טנקים (ATGM, טילי נ"ט). טילים קטנים וזולים יחסית לטנק (עלותם נעה בין אלפי דולרים למאות אלפי דולרים), המתופעלים בידי אדם או שניים, עלולים להשמיד טנק ששויו מיליוני דולרים על צוותו. טילים אלה בנויים לרוב עם ראש קרבי המבוסס על מטען חלול ולעיתים כולל אף מטען חלול כפול (טנדאם) על מנת לחדור מיגון ריאקטיבי.

במלחמת יום הכיפורים פגעו טילי סאגר בטנקים של צה"ל. גם במלחמת לבנון השנייה התברר כי קיימים בזירה טילי נ"ט, שמסוגלים לפגוע בטנקי המערכה החדישים ביותר שנמצאים בידי צה"ל, ללא כל מענה טוב מצד הטנקים. בתגובה התעשיות הביטחוניות של ישראל פיתחו מערכות הגנה אקטיביות מפני טילי נ"ט, בהן "מעיל רוח" ו"חץ דורבן", המסוגלות ליירט את האיום באוויר לפני שהוא פוגע בטנק. גם מדינות אחרות, כמו רוסיה, שהבינה את הסכנה שבטילי הנ"ט, פיתחה את מערכת ארנה.

במלחמה בין אוקראינה ורוסיה נפגעו טנקים רוסיים רבים מרחפנים שהטילו רימונים או מטענים קטנים לתוך הטנקים, הרגו את אנשי הצוות ולעיתים פוצצו את התחמושת שבטנק. גם בפלישה של הפלסטינים למערב הנגב ב-7 באוקטובר 2023 השתמשו העזתים ברחפנים כדי לפגוע בצוותי הטנקים הישראליים.

השוואה בין טנקי מערכה מודרניים המובילים בעולם במאה ה-21

תכונה/ שם	מרכבה	אבראמס	צ'אלנג'ר	לאופרד 2	K2 פנתר שחור	T-14 ארמטה
דגם נוכחי	מרכבה סימן 4 ברק	אבראמס M1A2	צ'אלנג'ר 2	לאופרד 2A6	K2	T-14
מדינה מייצרת	ישראל ישראל	ארצות הברית ארצות הברית	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת	גרמניה גרמניה	קוריאה הדרומית קוריאה הדרומית	רוסיה רוסיה
משתמשים עיקריים	צה"ל (חיל השריון)	צבא ארצות הברית חיל הנחתים של ארצות הברית	צבא בריטניה	גרמניה ומדינות רבות באירופה	צבא קוריאה הדרומית	צבא היבשה הרוסי
משתמשים משניים		סעודיה, מצרים, כווית		קנדה, טורקיה
מחיר	4.5 מיליון דולר (סימן 4)	בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר (דגם A2)	כ-7 מיליון דולר	5.74 מיליון דולר (דגם A6)	8.5 מיליון דולר	3.7 מיליון
שנת ייצור	1979 (סימן 1), 2004 (סימן 4), 2023 (סימן 4 ברק)	1980	1998	1979, 2001 (דגם 2A6)	2013	2015
אורך	9.04 מטר עם התותח	9.8 מטרים (תותח קדימה)	11.55 מטרים (תותח קדימה) 8.32 מטר (תובה)	7.69 מטרים	10 מטר	10.8 מטר
רוחב	3.92 מטר כולל הפלטות	3.65 מטרים	3.52 מטרים	3.70 מטרים	3.6 מטר	3.5 מטר
גובה	2.66 מטר	2.43 מטרים	2.49 מטרים לתקרת הצריח	2.79 מטרים	2.5 מטר	3.3 מטר
משקל	בין 60 ל-80 טון	69 טון (מוכן לקרב)	62.5 טון ערוך לקרב	62.30 טון	55 טון	48 טון
מהירות	64 קמ"ש	כביש: 67 קמ"ש שטח: 48 קמ"ש	כביש: 56 קמ"ש	כביש: 72 קמ"ש, שטח: 45 קמ"ש	כביש: 70 קמ"ש	80-90 קמ"ש
טווח פעולה	500 ק"מ	426 ק"מ	450 ק"מ	550 ק"מ	430 ק"מ	500 ק"מ
חימוש עיקרי	תותח תע"ש 120 מ"מ חלק קדח	תותח 120 מ"מ מדגם M256 42 פגזים	תותח 120 מ"מ	תותח 120 מ"מ מסוג Rheinmetall L55 48 פגזים	תותח L55 בקוטר 120 מ"מ, חלק קדח, 40 פגזים.	תותח 125 מ"מ חלק-קדח דגם 2A82-1M 45 פגזים
חימוש משני	2 מקלעי מאג 7.62 מ"מ, מקלע כבד 0.5 אינץ' M2 בראונינג, מרגמה פנימית 60 מ"מ סולתם מערכות דור ב'.	שני מקלעים 7.62 מ"מ M240, מקלע כבד 12.7 מ"מ מדגם M2 בראונינג	מקלע 7.62 מ"מ, מקלע כבד 12.7 מ"מ בצריח	שני מקלעים 7.62 מ"מ MG3	מקלע 7.62 מ"מ, מקלע 12.7 מ"מ	מקלע קורד (12.7 מ"מ) מקלע PKT
מנוע	דיזל, 1500 כוחות סוס	טורבינת גז רב-דילקית, 1,500 כ"ס	דיזל, 1200 כוח סוס.	דיזל, 1,500 כוח סוס	מנוע דיזל MTU MB-883 Ka500 בהספק 1500 כוח סוס	דיזל, 1,800 כ"ס דגם (ChTZ 12Н360 (A-85-3A
שריון	שריון מרוכב מסווג, מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח" משופרת	שריון מרוכב, אורניום מדולדל	מסווג, שריון צ'ובהם דור שני.	מסווג, שריון מרוכב		44S-sv-Sh
צוות	4	4	4	4	3	3

• לוחמת שריון
• רכב קרבי משוריין
• חיל השריון הישראלי
• מזקו"ם
• מגוב

• יוסף אקרמן, מרכבות הברזל, הרצליה: ספרי ניב, תשפ"ג/ 2023
• דאגלס אורגיל (צר'), תרגום: יורם שרת, הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, תל אביב: מערכות, תש"ם/1980
• ג'ויס קרי, הטנקים עולים : טנקים בלוחמה מודרנית, הוצאת מערכות, 1968.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: טנק
ציטוטים בוויקיציטוט: טנק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טנקים

• סקירה על הטנק המודרני והטנקים בצה"ל, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
• אתר של מוזיאון טנקים (באנגלית)
• טנק.נט, פורומים על טנקים ורכבים משוריינים (באנגלית)
• טיול ב"יד לשריון" לטרון, צילומים והסברים קצרים על חלק מהטנקים המוצגים שם (באנגלית)
• תמונות של טנקים ישראליים בפעילות מבצעית ואימונים, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
• סקירה על מערכות מיגון אקטיביות, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
• חשיפת מערכת "מעיל רוח" הישראלית בתערוכת LIC 2005, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
• אלעזר גלילי, ‏מלחמת המנוע והשריון - ולקחה, מערכות 2, נובמבר 1939
• מיכה בר, ‏עתידו המעורפל של טנק המערכה, מערכות 339, 1995
• מי מפחד ממפלצת הברזל: האם הטנק עדיין רלוונטי לשדה הקרב?, אתר mako-פז"ם
• מקור השם טנק והחיפוש אחר שם עברי, בבלוג של ארכיון צה"ל
• טנק צרפתי במלחמת העולם הראשונה, 1914 - 1918, בארכיון הסרטונים של British Pathé
• טנק בריטי סימן-1 בעזה, 1917
• טנקים במפגן הצבא הבריטי, 1930, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏
• טנקים וחיל פרשים בתמרונים של צבא צרפת, 1937, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏
• טנקים בתמרונים של צבא צ'כוסלובקיה, 1938, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏
• הראשונים בחזית הלחימה המודרנית: כך השתכלל הטנק הישראלי, סרטון בערוץ "כאן | חדשות - תאגיד השידור הישראלי", באתר יוטיוב (אורך: 05:57)
• מידע רב מאוד באנציקלופדיית הטנקים
• טנק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• The Tank Is Not Obsolete, and Other Observations About the Future of Combat,” Rob Lee of FPRI, War on the Rocks, 09.06.22 (באנגלית)
• טנקים, דף שער בספרייה הלאומית

טנק
ערכי משנה	היסטוריה של הטנקים • מבנה הטנק • סוגי טנקים • דגמי טנקים עיקריים (לפי ארצות)
מיגון הטנק	שריון פסיבי • שריון מרוכב • שריון ריאקטיבי • מערכת הגנה אקטיבית לטנקים • מדוכות עשן
ראו גם	לוחמת שריון • חיל שריון • רכב קרבי משוריין • טנקים בשירות צה"ל • חיל השריון הישראלי
נגד טנקים	נגד טנקים • רקטה נגד טנקים • טיל נגד טנקים • תעלת נ"ט • בזנ"ט • מטען גחון
דגמים נבחרים • טנקי מערכה מודרניים