טביעת רגל אקולוגית היא מדד לביקוש האנושי למערכות אקולוגיות בכדור הארץ. זהו ניסיון לכמת ולהגדיר כמדד את שטח האדמה והמים הנדרש על מנת לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסייה בעלת אורח חיים נתון. המדד הוא חלק ממדד "יום החוב האקולוגי" של צוות החשיבה Global Footprint Network, המשווה בין הביקוש האנושי ליכולת ההתחדשות של משאבי כדור הארץ ונותן תאריך מדויק ליום השנתי שבו הביקוש עולה על יכולת ההתחדשות. בעוד שנעשה שימוש נרחב במושג טביעת רגל אקולוגית, שיטות המדידה משתנות. מושג זה זכה לביקורות שונות, למשל על כך שאינו מוגדר היטב מבחינה מדעית.[1] המודלים של טביעת הרגל האקולוגית נמצאים בתהליך מתמיד של שיכלול ועידון, ורבים אינם תופסים אותם כאמת מידה מדויקת.
נתוני המדד[2] הם בקנה מידה פוליטי, כך שכל טביעת רגל אקולוגית מחושבת לפי מדינה.[3] את הנתונים עצמם אוספים Global Footprint Network ממספר מקורות,[4] ביניהם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם[5] ומאגרי מידע עולמיים נוספים של האו"ם ושל מוסדות נוספים.
הרכב המדד
המדד, כפי שהוא מיושם על ידי Global Footprint Network, מחולק לשש "טביעות רגל" שונות[4]:
טביעת הרגל של שטחי היבול (the cropland Footprint) - הערכה של שטח האדמה העולמי המשמש לגידול כל היבולים שנצרכים על ידי בני האדם והבהמות - תוצרת חקלאית ומספוא לבהמות ולבעלי החיים.
טביעת הרגל של שדות מרעה (Grazing Land Footprint) - הערכה של שטח האדמה העולמי המשמש כשדות מרעה להאכלת בהמות השדה.
טביעת הרגל של שטחי יערות (Forest Footprint) - הערכה של שטחי היער העולמיים המשמשים ליצירת עץ לבנייה, לדלק ולנייר.
טביעת הרגל של אזורי הדגה (Fishing Grounds Footprint) - הערכה של שטחי הימה העולמיים המשמשים לדיג.
טביעת הרגל הפחמנית (Carbon Footprint) - הערכה של שטחי היערות העולמיים המשמשים לספיגת פחמן דו-חמצני (פוטוסינתזה) שנפלט על ידי האדם - בבעירת דלקים פוסיילים ביתית, במוצרים המכילים פחמן, בבעירת דלקים פוסייליים תחבורתית ובשימוש בדלקים לא פוסיילים.
טביעת הרגל של אזורי הבנייה (Built-up Land Footprint) - הערכה של שטחי הטבע הפוריים (שאינם צחיחים) העולמיים הנלקחים בידי האדם לפעילויות שונות - בניית תשתיות כמו בתים, נתיבי תחבורה ומבני תעשייה, וכן יצירת חשמל הידרואלקטרי (שטח האדמה שמוצף על ידי הסכרים לשם כך הוא המחושב).
יום החוב האקולוגי הידעו גם בשם יום סיום המשאבים הוא התאריך בו הדרישה של האנושות עולה על היכולת של כדור הארץ להתחדש באותה השנה. חישוב תאריך סיום המשאבים נעשה על ידי חלוקת היכולת הביולוגית (biocapacity) בטביעת הרגל האקולוגית העולמית והכפלתה 365, מספר הימים בשנה. היכולת הביולוגית היא התכולה של המערכות האקולוגיות לייצר חומרים ביולוגיים המשמשים בני אדם ולספוג את חומרי פסולת שנוצרים על ידי בני אדם.[7]
Global Footprint Network מחשבים באופן שנתי את היום המדויק בו טביעת הרגל האקולוגית השנתית מנצלת את מלוא המשאבים הטבעיים שנוצרו בידי הטבע באותה שנה, כך שלאחר יום זה כל ניצול נוסף של הטבע על ידי טביעת הרגל מהווה חריגה מהקיבולת של הטבע ומה"תקציב האקולוגי" ("גירעון אקולוגי"), ומהווה פגיעה בכמות משאבי הטבע המתחדשים.
החישוב האמור:
Global Footprint Network מעריכים[8] שהפעם הראשונה בהיסטוריה שבה טביעת הרגל האקולוגית השנתית עברה את קיבולת המשאבים הטבעיים השנתית הייתה באמצע שנות השבעים. יום החוב האקולוגי מקדים מדי שנה, מלבד בשנת 2020, שבעקבות מגפת הקורונה התאריך התאחר.[9]
אנליזה של טביעת רגל אקולוגית היא הערכה כמותית של שטח האדמה היצרני מבחינה אקולוגית, אשר נדרש לקיום אדם או קבוצת אנשים (לדוגמה משפחה, עיר או מדינה). זאת בהתבסס על השימוש הצפוי באנרגיה, מזון, מים, חומרי בנייה ושאר משאבים. בשל קשיי מדידה קשה להגיע לאומדן מספרי מדויק של טביעת הרגל האקולוגית ויש בעייתיות מסוימת בהגדרת המושג, אך ניתן להגיע להערכה כמותית מקורבת.
טביעת הרגל האקולוגית היא דרך לקבוע את הצריכה היחסית של אנשים שונים כדי להצביע בפניהם על השימוש שלהם במשאבים, ולפעמים משמשת לעידוד אנשים לשינוי הדרך בהם הם צורכים. לדוגמה, לעיתים קרובות נעשה שימוש בטביעת רגל אקולוגית כדי לטעון שאורח החיים המערבי הנוכחי אינו בר קיימא. מספר אתרי אינטרנט של ארגונים ללא מטרת רווח מאפשרים לגולש להעריך את טביעת הרגל האקולוגית שלו (ראו "העריכו את טביעת הרגל האקולוגית שלכם", להלן).
שינויים בהרגלי הצריכה
הרעיון של טביעת רגל אקולוגית נעוץ בשימוש של בני האדם במשאבים מתחדשים, ובניגוד לתפיסה רווחת אינו מתייחס כלל לשימוש במשאבים בלתי מתחדשים,[6] כיוון שמעצם הגדרתם השימוש בהם אינו בר-קיימא. הטבע יכול לחדש את משאביו בקצב מסוים; אולם באופן עקבי וגדל, בני האדם צורכים חלק ניכר מן המשאבים המתחדשים מהר יותר מהקצב שבו שהטבע מסוגל לחדש אותם.
על פי גישה זו, המצב של עומס אקולוגי הוא עודף המסכן, בסופו של דבר, את המערכות האקולוגיות בכך שלא ניתן להן די זמן כדי "להיטען מחדש". בנוסף, סביר שבני אדם יכולים לחיות ללא משאבים מתכלים כמו מתכות או דלק מחצבי. הם חיו כך בעבר הרחוק, וייתכן שיחיו כך בעתיד. לעומת זאת, בני אדם וכל המינים תלויים במאגר המשאבים המתחדשים.
הגישה של טביעת רגל אקולוגית יכולה לעודד הכרות עם המושג של טעינת משאב והקצב שבו אנו משתמשים במשאבים כגורמי מפתח לחברות אנושיות בנות-קיימא. גורם הזמן הזה מסייע להבנת הנקודה שאין מדובר רק במה אנו משתמשים, או אפילו כמה משתמשים - אלא באיזה קצב, ולאורך איזו תקופת זמן.
תפיסה זו משתלבת בתנועות אחרות הקוראות ל"האטת" הצריכה האנושית ולסיוע לאנשים להתנתק מההאצה הזאת של פעולות וציפיות, המהווה מאפיין מרכזי של חברות מתועשות.
ביקורת
לטענת חוקרים, החישובים מבוססים על הערכות גסות וספק אם הם חישוב של טביעת רגל אקולוגית של פרט או משפחה ממדינות מפותחות זהה לזה של מדינות מתפתחות. כמו כן, המודל בדרך כלל אינו מתייחס לשימוש כפול באדמה: יער משמש כקולט פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה וגם משמש לקיזוז פליטת גזי חממה אנושית מפעילות תעשייתית לאטמוספירה.[11] ברמת משק הבית, המודל מוטה לטובת משפחות עם ילדים ולא מתייחס מספיק למשקי בית בגדלים שונים. המודל מסתכל רק על הצריכה של משק הבית ברגע נתון בהווה, ומתעלם מכך שסביר שכל צאצא יקים משק בית בעל צריכה משלו בעתיד. בית גדול עם עשרה ילדים יכול להיות עם טביעת רגל "קטנה יותר", יחסית לבית הקטן ממנו בחצי ובו רק אדם אחד, אך בטווח הארוך עם טביעת רגל אקולוגית משמעותית בהרבה.
כדי לענות לטענות אלו, נמצאים המודלים של טביעת הרגל האקולוגית בתהליך מתמיד של שיכלול ועידון. השימוש בניתוח של טביעת הרגל האקולוגית נחשב כסימן הדרכה, ולא כאמת מידה מדויקת של קיימות. לדוגמה, מעטים הם המודלים של טביעת רגל אקולוגית הכוללים את השימוש במים מתוקים או מלוחים.
