אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
התיישנות מתוכננת (באנגלית: Planned Obsolescence; לעיתים, מכונה גם השבתה מתוכננת) בעיצוב תעשייתי וכלכלה היא מדיניות של קציבת אורך חייו של מוצר באופן מלאכותי, כך שהוא יהפוך מיושן - בלתי ניתן לשימוש או לא אופנתי - לאחר תקופה קצובה. פעולה זו מטרתה הגדלת הצריכה, באמצעות ייצור מוצר פגום או פגימה במוצר לאחר רכישתו (למשל באמצעות עדכוני תוכנה).[1][2][3][4]חברות הנוקטות במדיניות זו מעריכות שרווחיהן מהמכירות הנוספות יהיו גדולים מעלויות המחקר והפיתוח ומהעלות האלטרנטיבית של מוצר חדש. הערכה זו לא תמיד תקפה, כיוון שיש אפשרות שהצרכן ירכוש את המוצר החדש מחברה אחרת.
היסטוריה
ברנרד לונדון: סיום המשבר הכלכלי באמצעות התיישנות מתוכננת, 1932. המסמך שבו נטבע המונח לראשונה.
מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות החמישים היה צורך במדיניות כלכלית מאופקת, גם באירופה וגם באמריקה. עם זאת, מאמצע שנות החמישים השתנתה המגמה והתפתחה תחושה של רווחה כלכלית[5].
לדוגמה, קרטל ייצור הנורות פבוס (אנ') השתלט על הייצור העולמי של נורות החשמל במטרה לוודא הגברת הצריכה שלהן, באמצעות קיצור חייהן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 עם תחילת הייצור ההמוני, הגיע אורך חיי הנורה עד 2,500 שעות תאורה. המסמכים הסודיים שנמצאו חושפים את ההוראה לקצר את אורך חיי הנורה ל-1000 שעות בלבד, כאשר בתי חרושת שחרגו אולצו לשלם קנסות לקרטל[6][4].
שנות ה-60 של המאה העשרים בארצות הברית היו תקופה של צמיחה כלכלית מואצת. אנשי מעמד הביניים רצו להראות עד כמה הם מצליחים ומשגשגים כלכלית. התעשייה על כל ענפיה הוציאה לשוק עוד ועוד מוצרים שהחידוש העיקרי בהם (ולפעמים גם היחיד) היה העיצוב שלהם: מכשירי רדיו, תנורים, שואבי אבק, מגהצים, טוסטרים, מחבתות, אביזרי תאורה, מהדקים ועוד[1].
מדיניות של התיישנות מתוכננת מתקיימת גם במאה ה-21. דוגמאות: הסוללות באוזניות של חברת אפל מושבתות לאחר תקופה קצרה במיוחד[7]. חברת קנון שילמה 970 אלף דולר לאחר שהודתה שגרמה למדפסות מתוצרתה להפסיק לפעול בתום שנת האחריות לרכישתן[8]. התיישנות מתוכננת מתקשרת בימינו בעיקר לתחום מוצרי האלקטרוניקה ולעבריינות הצווארון הלבן[6].
עיקרי המסמך מתקופת המשבר הכלכלי
ברנרד לונדון הסביר שהטכנולוגיה המודרנית וההתפתחות של המדע ותרומתו לעסקים התעצמו והעצימו את הפרודוקטיביות של בתי החרושת ואת החקלאות. הבעיה המרכזית של הכלכלה היא לא איך לעודד את הייצור אלא איך למצוא עוד ועוד קונים.
בעת המשבר הכלכלי הבעיה הייתה שאנשים חיו ברמת חיים נמוכה מדי, בעוד מחסני בתי החרושת היו מלאים ועמוסים בציוד רב שלא היה לו ביקוש. לכן ירדו מחירים ולא הייתה סיבה לייצר עוד.
כושר הייצור החקלאי והתעשייתי גדל, אבל לא היה לו ביקוש.
לונדון טען שהכלכלה תלויה יותר מדי בהתנהגותם הגחמנית של הצרכנים; בתקופת הפריחה הכלכלית אנשים נהגו להחליף ישן בחדש לצורכי אופנה וכדי להיות מעודכנים ואילו בעתות משבר הם משתמשים בכל מה שיש להם לתקופות ארוכות.
לכן, כך טען לונדון, יש צורך לתכנן את ההתיישנות, כדי שאפשר יהיה לצפות אותה מראש. הניהול המודרני צריך לאזן בין ייצור לצריכה, כדי שקבוצה גדולה של אנשים, למשל עובדי בתי החרושת בערים יוכלו להחליף מוצרים שיצרו בשעות העבודה שלהם תמורת התוצרת שהחקלאים מגדלים.
הוא ראה צורך לתכנן לא רק את הייצור אלא גם את ההתיישנות של מוצרי העבר. לכל מוצר צריך להיות תאריך תפוגה ידוע מראש, שלאחריו יעביר אותו הרוכש לסוכנות ממשלתית. הסוכנות הזו תעניק מעין קבלה שוות-כסף, שבעזרתה ניתן יהיה לרכוש פריט חדש. מחיר כל סחורה יכלול מס מכירות, אותו אפשר יהיה לשלם באמצעות הזיכוי מהפריטים הישנים. את הזיכוי הזה יעבירו הסוחרים לממשלה.
באופן הזה המדינה תקבל רווח שגובהו ידוע מראש מהבעלות של האזרחים על רכוש מתיישן, ולא רק ממס הכנסה, שקשה מאוד לצפות אותו מראש.
ללא ההתיישנות המוצעת, כך טען לונדון, הרווחים של בעלי הבניינים והסחורות עדיפים בהרבה על הרווח מהעבודה הקשה של הפועלים שייצרו את המוצרים שלהם. בעל הנכס נהנה שנים רבות ואילו מי שעבדו לייצורו נהנים רק מהמשכורות שקיבלו תמורת עבודתם. אם הבניינים או הסחורות יתיישנו אז צריך יהיה להעסיק עובדים לצורך בנייה וייצור והרווחים של המעסיקים יקטנו.
לדוגמה: מכונה שנבנתה כדי לתפקד למשך חמש שנים תיחשב מתה כעבור פרק זמן זה, כיוון ששימשה את מי שרכש אותה ואף ייצרה עבורו את הרווחים להם הוא ציפה במשך התקופה שנקצבה. אם המשך השימוש במכונה זו ייצר אבטלה והפסקת גלגלי הייצור כי אז יש צורך להשמיד אותה, כדי לייצר לה תחליף, שוודאי יהיה גם יותר שווה ערך ומשוכלל. אורך החיים של כל מוצר ייקבע על ידי מהנדסים, כלכלנים ומתמטיקאים מומחים בתחום, בשם הממשלה.
לונדון סבר כי השיטה הזאת עתידה להגביר את השוויון בין האזרחים. הוא הסביר כי הטבע מייצר והורס באופן קבוע, וכך נעשה גם אנחנו. כמו בטבע גם הייצור והצריכה יהיו מתואמים ומתוזמנים. מצב עניינים זה יעניק רווחים לעבודה ולא רק להון.
בנוסף טען לונדון, כי בימיו העושר נחשב כאמצעי להשתחרר מהמחויבות לחברה, כיוון שהוא שמור ונצבר לבעליו ולא מעביר בעלויות. גם נפט ופחם וחיטה הם סוג של רכוש, אבל זה רכוש שמתכלה תוך תהליך החיים. אותו הדבר צריך להתרחש לגבי מוצרים; אם אין ייצור מחדש יש סטגנציה ומצב של חוסר איזון בחברה[6].
השלכות
התיישנות מתוכננת בשנות האלפיים נוגעת בעיקר לתחום העבריינות התאגידית, שהיא סוג של עבריינות הצווארון הלבן. הכוונה לפעילות לא חוקית ומזיקה שמבוצעת על ידי אליטות ואזרחים בעלי מעמד חברתי גבוה ושמטרתה היא רווח כלכלי. פעילות זו נתפשת כאילו היא לגיטימית. לעבריינות התאגידית, המעודדת התיישנות מתוכננת לתועלתה הכלכלית יש השלכות על איכות הסביבה: יצירת אשפה בכמויות גדולות, בזבוז משאבים וזיהום סביבתי.
במקביל נעשים ניסיונות להקטין את הנזק הסביבתי שנגרם מהתיישנות מתוכננת, למשל באמצעות תיקון מכשירי אלקטרוניקה שמושבתים מוקדם בכוונת מכוון[9].
