PROFILPELAJAR.COM

חצר בנימין בירושלים
מידע כללי
סוג	הרכב
מיקום	ירושלים
מדינה	ישראל
קואורדינטות	31°47′02″N 35°13′13″E / 31.784°N 35.220194444444°E
	(למפת ירושלים רגילה) חצר בנימין בירושלים

חצר בנימין בירושלים (אכסניית בנימין) הוא שמו של מתחם היסטורי בנוי ברחוב הנביאים מספר 43 בירושלים. בעבר היה מתחם זה שלוחה של מגרש הרוסים ושימש כאכסניה לצליינים, המתחם נקראה על שם בנימין (וניאמין) לוקיאנוב שרכש אותו ב-16 במרץ 1887. לאחר מכן שימש המתחם למשרדים של עמותת יד שרה עד למעבר העמותה למשרדיה בשדרות הרצל.

היסטוריה

תקופת טרום המהפכה הרוסית

במחצית השנייה של המאה ה-19, עם שיפור התנאים כלפי יהודים ונוצרים מצד השלטון העות'מאני, הלכה וגברה הצליינות הנוצרית, כך שמדי שנה, בעיקר בחג המולד ובחג הפסחא הוצפה ירושלים במאות, ולעיתים באלפי צליינים, שנזקקו לשירותי הלנה, הגנה, הסעדה ושירותי דת. הקהילות הנוצריות בעיר הקימו אכסניות וחדרי אוכל גדולים, כדי לשרת את הצליינים הרבים, אך אלה לא תמיד הספיקו.

עליה רבה במיוחד נרשמה במספר הצליינים הרוסים שפקדו את ירושלים, כחלק מהתחזקות הדת ברוסיה, ובעקבות עידודו של הצאר ניקולאי השני. עובדה זו, וגורמים פוליטיים נוספים, שבעטיים ביקשה האימפריה העות'מאנית לחזק את קשריה עם רוסיה, הביאה את העות'מאנים למכור לרוסים בשנת 1857 שטח אדמה של כמעט 70 דונם בנקודה סמוכה מאוד לחומות העיר העתיקה ממערב, מה שייקרא מגרש הרוסים.^[1] בשנת 1892 הוקמה במגרש הרוסים אכסניה נוספת בשם 'חצר סרגיי', על שם הנסיך סרגיי. זרם הצליינים הלך והתגבר, עד כי אלפיים מקומות הלינה שבמגרש הרוסים לא הספיקו לכולם, וחלקם נאלצו להתגורר באוהלים ובצריפים שהוקמו בשטחים הריקים שבמרכז המתחם.

את החצר קנה בנימין (או וניאמין) לוקיאנוב, יליד קישינב, דמות בולטת בארץ ישראל הרוסית, ותיק מלחמת קרים שנודע כפעיל של הכנסייה מאז 1864.

הוא רכש על חשבונו בית בירושלים, שתועד רשמית שהיה אז בבעלותו של בנקאי יהודי ירושלמי בשם פרוטיגר.^[2]

בתחילה, המקום הוגדר כמקלט לנשים נוצריות מזרמים שונים: אורתודוקסים, קתולים ופרוטסטנטים. לשם כך התיישבו בחצר שלושה זרים: הנשים האנגליות מיס פול ומיס הן ומגדלנה הגרמנייה. קסניה חומוטובה, אזרחית האימפריה הרוסית, מונתה למטפלת בחווה, שעשתה מאמצים רבים להקים מקלט ולהסדיר את עבודתו. למרות מכירת הבית, הדיירים הנותרים לא רצו לפנות את המקום וניגוד העניינים ביניהן הגיע לפעמים לתקיפה של ממש.

בשנת 1891 חגג בנימין את יום הולדתו ה-80. מסיבות בריאותיות וכתוצאה מקשיים כלכליים, בנימין, שהיה חבר החברה האורתודוקסית הארצישראלית, מחליט לתרום את הבניין של מתחם בנימין בירושלים לידי החברה. לפיכך, המתחם נקרא חצר בנימין, והאב בנימין הופך בהמשך לחבר כבוד של החברה הארצישראלית האורתודוקסית הקיסרית.

הפתיחה המפוארת של מתחם בנימין התקיימה ב-5 ביולי 1892. השער החדש עם תבליט שלט "החברה הארץ-ישראלית הפרבוסלבית הקיסרית" עוצב על ידי האדריכל הירושלמי המפורסם גאורגי פראנגיה (אדריכל זה תכנן גם את בית החולים מאיר רוטשילד הסמוך), שמו של האדריכל מופיע על שער הבניין בסמוך לשנת הנחת אבן הפינה 1892. בעבר לוח שיש עם כתובת מוזהבת קישט את הכניסה אל המבנה.

באוגוסט 1893 השלים בנימין את הקמת המבנה החדש בחלקת האדמה של המתחם בזכות תרומות מעולי רגל רוסים. אכסניה סיפקה את צורכיהם של 50 צלייניות.

בנימין מת ב-10 בספטמבר 1897 ונקבר בבית העלמין האורתודוקסי בהר ציון. את הלווייתו ניהל באופן אישי הפטריארך של ירושלים דמיאן. באותה שנה, 1897, שונה שם מתחם בנימין, על שמו של יו"ר החברה - הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ'.^[3]

מתחם בנימין היה בית נדבה עבור נשים אדוקות רוסיות אורתודוקסיות שרצו לסיים את ימיהן הארציים בירושלים, שפשוט שכרו לעצמם חדרים במהלך שהותם בירושלים.

על פי המלאי מ-5 ביוני 1910, מתחם בנימין כלל:

מבנה אבן בן שלוש קומות, בכל קומה ישנם 2 חדרי מגורים המחוברים בשתי קומות עליונות על ידי מרפסת עץ חיצונית.
בניין אבן בן שתי קומות עם מרתף. בשתי הקומות 2 חדרי מגורים המופרדים בגרם מדרגות אבן פנימי. שטח המרתף אינו למגורים, מיועד לאחסון דלק וכלי בית שונים. מרפסת אבן מחוברת לבניין מבחוץ. בבניין החיצוני נמצא מיכל גדול. בצד אחד של הבניין הפונה לרחוב, יש שלוחה מאבן קטנה של 3 קומות עם חדר אחד בכל קומה. התקשורת עם החדר בקומה 3 מסודרת באמצעות המרפסת החיצונית העליונה; לחדר בקומה השנייה יש גרם מדרגות עץ מיוחד עם שטח קטן. מהצד שממול מהרחוב לבית הבניין המואר. מהצד הפונה מהרחוב ישנו מרחב משותף צמוד מאבן.
בניין אבן חד קומתי עם מרתפים, שנבנו מעל לחצר, ותוחם את החצר מלפנים ומאחור. במרתף, בצד האחורי האחד, יש בור קטן, ובצד הנגדי, בסוף המבנה, יש מטבח משותף עם כביסה; במרווח שבין המיכל לכביסה ישנם 4 חדרים המותאמים לדיור. בקומת הקרקע ישנם מגורים, שההפצה שלהם מוצגת בתוכנית הסכמטית המצורפת. כדי להאיר את המרתף בחוץ, לאורך המבנה החיצוני, מצדו של החצר הראשונה, ישנה חפירה רצופה, מכוסה בלוחות אבן. 2 מרפסות אבן עם מדרגות מחוברות למבנה החיצוני שעולות לקומה הראשונה ויורדות לחצרות קומת המרתף.
במעמקי החצר האחורית נמצא בניין אבן בן קומה אחת; יש בו 5 חדרי מגורים קטנים ובסופו חדר שירותים.
בניין אבן קטן בן קומה אחת עם שני חדרים קטנים ונפרדים. באותו אגף נמצא מיכל מים קטן.

גגות של כל הבניינים הן שטוחים, עשויים לוחות.!^[4]"

תיאור האכסניה

מתחם האכסניה כלל שלושה מבנים דו קומתיים המחוברים אחד לשני ועליהם גגות רעפים. בחזית המתחם הוקם שער אבן המעוטר בשלטי אבן אליפטיים. על גבי שער הכניסה מוצג סמל החברה הארץ ישראלית הרוסית ובצד חקוק הפסוק:

למַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט

— ישעיהו סב א'

על גבי הסמל מופיעות האותיות היווניות כי X ורו P, שהן שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוס", ושתי האותיות היווניות אלפא ואומגה (האות הראשונה והאחרונה באלפבית היווני), ככתוב בברית החדשה:

אָנֹכִי אָלֶף וְתָו רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן

— חזון יוחנן כא ו'

ברבות הימים נהרסו שני בניינים ממבני האכסניה ורק מבנה אחרון נותר לעמוד. צורתו כצורת האות ר' ולו שתי כניסות. אחת הראשית הפונה לרחוב הנביאים וכניסה משנית הפונה לכוון מזרח.

פעילות המוסדות הרוסים בארץ ישראל הגיעו לכלל סיום עם פרוץ מהפכת אוקטובר שסגרו את גבולות רוסיה מחד והפסיקו פעילות דתית בכלל ועלייה לרגל בפרט.

בכתבה במקומון הירושלמי של העיתון ידיעות אחרונות כתב^[5] העיתונאי יהודה ליטני זיכרונות ילדות של נער ירושלמי בתקופת קום המדינה:

אחת מאותן צלייניות שנתקעו בארץ הקודש בעת מלחמת העולם הראשונה הייתה ויירה ששימשה כעוזרת בית בביתה של סבתי המנוחה חיה פת, בעלת בית הקפה והקונדיטוריה "פת" שבפינת רחוב נביאים הרב קוק... בחדרה הקטן (משרדי יד שרה) ברחוב הנביאים הייתה מעל מיטתה תמונה ענקית של הצאר ניקולאי השני. בכל פעם ששמעה את שמו של יוסף ויסריונוביץ סטלין, נהגה לרקוק על הרצפה ולקלל. סטלין, אמרה, היה רוצח בני המשפחה הקדושה ופושע נאלח.

— יהודה ליטני, "עיתון ירושלים" (מקומון ידיעות אחרונות) 'טחנות רוח גיליון 17 בספטמבר 1991

התקופה שלאחר המהפכה

בתקופת המנדט הבריטי (משנת 1917 עד 1948) התגוררו עובדי הכנסייה האורתודוקסית בירושלים במתחם בנימין; חלקם המשיכו להתגורר בה לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ולא רצו לעבור לירדן במזרח ירושלים. בשנת 1964, במסגרת הסכם בין ממשלתי שנחתם על ידי גולדה מאיר וניקיטה חרושצ'וב תחת מה שנקרא^[6] "עסקת התפוזים"^[7] החצר נמכרה על ידי הממשלה הסובייטית למדינת ישראל.^[8] חוקיות העסקה נותרה שנויה במחלוקת, מכיוון שלא ברור אם ברית המועצות הייתה הבעלים החוקיים של המתחם, בהתחשב בעובדה שמתחם בנימין (כמו מתחם סרגיי בירושלים) היו רשומים על שם יו"ר החברה הארצישראלית הקיסרית, הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ'.

כתוצאה מעסקת התפוזים, המתחם הועבר לצדקה לידי עמותת יד שרה, שעזבה את המתחם בשנת 2006.^[9]

משרדי יד שרה

ערך מורחב – יד שרה

בשנת 1976 עברו לבנין האכסניה משרדי אגודת הגמ"ח יד שרה - אגודת מתנדבים גדולה הפועלת בישראל ומעניקה מגוון שירותים לטיפול בחולים והשאלת ציוד רפואי. האגודה זכתה בפרס ישראל (שנת תשנ"ד – 1994). משרדי האגודה שכנו קודם לכן בביתו של ראש העיר לשעבר אורי לופוליאנסקי בשכונת סנהדריה המורחבת.

בנוסף למשרדי האגודה פעלו במבנה גם מחסנים, בית מלאכה מוקד מצוקה ובית תמחוי. המבנה היה צר מלהכיל את הצפיפות וכך תרמה רכבת ישראל בשנת 1983 קרון רכבת שהגיע מגרמניה ולא התאים לרוחב הפסים בארץ. קרון זה הפך לאחד הסמלים של יד שרה . בשנת 1988 עברה האגודה למשכנה החדש בשדרות הרצל ובבניין אכסניית בנימין נותר סניף מקומי של האגודה על מנת לשרת את הקהל המטופל בבית החולים ביקור חולים הסמוך. סניף זה נסגר ביום 23 בספטמבר 2007.^[10]

המצב הנוכחי

מאז 2006 הועבר מתחם בנימין לעיריית ירושלים. בתחילה תכנן בית העירייה בירושלים להרוס את בניין החצר ההיסטורית במסגרת פרויקט הרחבת רחוב הנביאים בירושלים. אך כתוצאה מהתנגדות דעת הקהל, בוטלו תוכניות אלה. הוחלט כי הבניין לא ייהרס, אלא ישוחזר עם הצבת משרדים זמניים של חברות בנייה ישראליות, אשר מקימות מבני מגורים ממש בסמוך למתחם, באישור העירייה.^[11]

חצר בנימין ממשיך להיות בחזקת העירייה בירושלים. האגפים הצפוניים והדרומיים של מתחם בנימין נהרסו ומבין המבנים ההיסטוריים, נשתמרו האגף הראשי, שערי האבן עם שלטי תבליט הבסיס עם סמל החברה. לוח השיש עם הכתובת ברוסית ישנה "חצר בנימין" נגנב על ידי אלמונים.^[9]

גוש 50

בנין האכסניה מהווה חלק מגוש 50 הנקרא על שם מספר הגוש - 30050 גבולותיו הם רחוב רב קוק, הנביאים ורחוב יפו מדובר במתחם המיועד על פי תוכנית המתאר למלונאות ומסחר, אך בתוכו פזורים מבנים היסטוריים, ובהם בית טיכו, ובית החולים הגרמני (ירושלים). המתחם עורר עניין בקרב אנשי עסקים וחברות בניה שראו בקרבתו למרכז העיר ולעיר העתיקה מחד ולאישור לבניה לגובה שניתן בו הזדמנות עסקית. ^[12] עם פינוי משרדי יד שרה, פרסמה רשות הפיתוח של חברת עמידר מכרז לרכישת הקרקע ברחוב הנביאים 43 - הנכס כולל מגרש ששטחו 1.2 דונם ועליו המבנה ההיסטורי, הידוע גם בשם 'אכסניית בנימין' או אכסניית הצליינות הרוסית. על רקע מכרז זה ניצתה מחלוקת בין מינהל מקרקעי ישראל הטוען כי בפרטי המכרז הנכס אינו מסומן כמבנה לשימור ולמעשה הוא מיועד להריסה מצד אחד וגופי שימור ואיכות הסביבה הטוענים מנגד כי בכוונתן לפעול לשימור המבנה מאחר שלמתחם יש ערך היסטורי. ^[13]

האדריכלית פני גולדשמיט הגישה מטעם החברה להגנת הטבע המרכזת פעילות של מספר גופים קטנים יותר ובהם ועד להצלת רחוב הנביאים סקירה ובה נאמר בין היתר :

”ערכיותו של מבנה אכסניית בנימין נובעת מהיותו עדות נוכחת לתקופה היסטורית חשובה בהתפתחות העיר, דוגמה למבנה שמטרתו הייתה פילנתרופית כיתר רב המבנים הסמוכים, עדות לפעילותם של הרוסים ולבנייתם המפוארת, מבנה המייצג אסתטיקה "של הישן" שנעלמה, ולה אנו מתגעגעים, דופן לציר רחוב בעל תכונות עירוניות שמיטב מתכנני הערים של ימינו מנסים ליצור, לעתים ללא הצלחה. הוא עדות לעבודה של מהנדס/אדריכל שפעילותו הייתה ענפה באותן השנים. מבנה זה הוא חלק מהזהות של מרכז ירושלים, נוכחותו (קנה המידה שלו) וחזותו הנעימים תורמים רבות להדגשת המרקם העירוני של האזור.” ^[14]