בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
חברת הלבנט Levant Company
פרנסיס לווט (אנ'), נציג בכיר של חברת הלבנט באיסטנבול בשנים 1737–1750; צויר בתלבושת טורקית תקופתית בידי ז'אן-אטיין ליוטאר
חברת הלבנט או החברה לטורקיה (באנגלית: Levant Company או Company of Turkey Merchants או בקיצור Turkey Company) הייתה חברה מורשית למסחר בינלאומי שהוקמה באנגליה בשנת 1592. אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה אישרה את אמנתה המקורית ב- 1592,[1] כאשר התמזגו "החברה לוונציה" (Venice Company) שקמה ב-1583[2] ו"החברה לטורקיה" (Turkey Company) שקמה ב-1581[3] בגלל תפוגת תוקף אמנותיהן. אנגליה ביקשה על ידי כך ליצור בריתות סחר ופוליטיות עם האימפריה העות'מאנית. האמנה ההתחלתית הייתה תקפה לשתים עשרה שנים והעניקה אחריות לאדוארד אוסבורן, ריצ'רד סטייפר, תומאס סמית' ווליאם גארט במטרה להסדיר את קשרי הסחר של אנגליה עם האימפריה העות'מאנית ועם הלבנט. החברה המשיכה להתקיים באופן רציף עד לשנת 1825
החברים בה (Freemen) נקראו Turkey Merchants, כלומר "סוחרים עם טורקיה". המטה הראשי של חברת הלבנט היה בלונדון.
בשנת 1580, אחרי תקופה של שפל שנמשכה מספר עשורים במסחר עם המזרח התיכון, פנו כמה סוחרים מלונדון אל מלכת אנגליה אליזבת הראשונה בבקשה למתן צ'ארטר מלכותי שיאפשר להם בלעדיות במסחר עם האימפריה העות'מאנית.
באותה תקופה המסחר עם אזור הלבנט נשלט במידה רבה על ידי התיווך של ונציה ונמל אנטוורפן. אנגליה חיפשה שווקים חדשים למוצרי הטקסטיל שלה. היא נזקקה גם כן לגישה בטוחה ליבוא התבלינים מ"המזרח הרחוק" אחרי שסיפוח פורטוגל לספרד איים על התחבורה הימית מסביב לכף התקווה הטובה. כוחה של ונציה נחלש אחרי חצי מאה שנים של מלחמות ולא היו לה שוב אמצעים להוביל סחורות אל המחסנים הגדולים של הנמל ליבורנו.[4]
על רקע התחרות והעימותים הצבאיים בין אנגליה לבין צרפת מחד וספרד מאידך, התחזקו היחסים בין השער הנשגב ובין שתי המעצמות הנוצריות הראשונות.
בשנת 1580 שלחה אנגליה בחשאי דרך פולין שליחים שהשיגו גם עבורה קפיטולציות מטעם הסולטאן העות'מאני,[5][6] בדומה לאלו שהוענקו לערים האיטלקיות ולצרפתים.
חברת הלבנט הוקמה תחילה באישור המלכה אליזבט ב-11 בספטמבר1581 תחת השם "החברה לטורקיה" (Turkey's Company)[7] כחברת מניות משותפת שנועדה לשמש מכשיר ביישום הקפיטולציות. בשנת 1588 היא הפכה ל"חברה מוסדרת" ומונופול.
מובילי המהלך הזה היו הסוחרים סר אדווארד אוסבורן (1591–1530?) וריצ'רד סטייפר. לחברה הוצאו זיכיונות חדשים בינואר 1592 וב-1595, שהבטיחו לה מונופול על הסחר עם הארצות שבמזרח אגן הים התיכון. כל חבר בחברה, שנקרא "Turkey merchant" ("סוחר עם טורקיה"), ניהל מסחר על חשבון הונו האישי, בכפוף לכללים המשותפים של החברה.[8]
חברת הלבנט לא שאפה להשתלטות קולוניאלית. היא הקימה תחנות סחר בערים כמו קונסטנטינופול, חלב, סמירנה (איזמיר) ואלכסנדריה. חלב שימשה מרכז למשרדיה הראשיים במזרח התיכון. בפטרס הוקמה חברת בת מסוג חברות המניות המשותפות. בשנת 1715 החברה פתחה "פקטורי" גם בסלוניקי. באמצע המאה ה-17 קמו נציגויות באיים יוונים נוספים וכן בעיר אתונה ובלרנקה שבקפריסין. עד לתחילת המאה ה-19 נפתחו נציגויות של חברת הלבנט גם בערי נמל על החוף הסורי, באזור הדרדנלים, באדירנה ואף בבוקרשט.[9]
ב-11 בספטמבר1581 הדיוואן הקיסרי של העות'מאנים אישר לאנגליה את הזכות לקיים קשרי מסחר עם ערי הנמל העות'מאניות תחת הדגל האנגלי.[10] ספינות המסחר של מדינות אחרות היו צריכות באותה תקופה להניף דגל צרפתי.[10]
בשנת 1584 שלחה אנגליה את שגרירהּ הראשון באיסטנבול, ויליאם הרבורן. בהמשך הרשה הדיוואן העות'מאני לאנגליה לפתוח קונסוליות בחלב, בכיוס, פטרס, סמירנה, אלכסנדריה ואלג'יר.[10] הנציגים הדיפלומטיים של אנגליה באזור קיבלו את משכורותיהם מחברת הלבנט.
סר ויליאם טראמבל (Trumbull), נגיד חברת הלבנט בשנים 1696–1709
בשנת 1606 המלך ג'יימס הראשון (1603–1625) חידש ואישר את הצ'רטר של החברה והוסיף לה פריבילגיות חדשות. עם זאת הוא אימץ נימה מילולית חריפה כלפי העות'מאנים וזנח את היחסים הישרים איתם. ברם לא התערבה הממשלה הבריטית במסחר שהמשיך לפרוח. התפתח במיוחד ייצוא הנשק שסייע לסולטאן לצייד את צבאו באמצעי לחימה חדשניים יותר. פרח גם ייצוא הטקסטיל. בשנים 1609–1619 ייצוא הבדים אל טורקיה עלה מ-46% ל-79% מכלל הייצוא הבדים האנגלי.
הרווחים מהסחר עם העות'מאנים השפיע גם על הדיפלומטיה ועל מדיניות החוץ של הממלכה. למשל מייחסים לכך את החלטת המלך ג'יימס שלא לתת סיוע כספי לפולין באת מלחמתה בטורקים.
בימי מלחמת האזרחים האנגלית הונהגו שינויים בתקנון חברת הלבנט. נפתחו שעריה בפני אנשים שקודם לכן לא תאמו את דרישות הצ'רטרים של אליזבת וג'יימס ולא את הכללים שננהגו עד אז. בתקופת הרסטורציה, החזיר המלך צ'ארלס השני את המצב לקדמותו. בכל זאת גם בצ'רטר שלו הונהגו כמה סעיפי רפורמה.
הצ'רטר של צ'ארלס השני הפך את חברת הלבנט לגוף פוליטי המסוגל לנסח חוקים משלו, תחת השם המלא "חברת סוחרי אנגליה העושים מסחר עם ימי הלבנט" (Company of Merchants of England trading to the Seas of the Levant). מספר חבריה לא הוגבל עוד. הוא הגיע לכ-300 סוחרים בממוצע. הדרישה העיקרית מהמועמדים הייתה להיות סוחרים סיטונאים או בתור בני משפחות של סוחרים או בעקבות חניכות בת שבע שנים. חברים בגיל מתחת 25 נדרשו לשלם 25 פאונד עם כניסתם. בני מעל 25 שילמו כפול מזה. כל חבר נשבע בקבלתו שלא לשלוח סחורה ללבנט אלא על חשבונו בלבד, ולא להעביר אותה לאיש מלבד סוכני החברה ותחנות הסחר שלה. חברי החברה שילמו ב-1661 2% משווי הסחורות שמכרו או רכשו לנציגי החברה בלבנט. אם בכל זאת התחמקו מהכללים ושיתפו פעולה עם סוחרים עצמאים או זרים, היה עליהם לשלם קנס של 20% משווי העסקות.[12]
נציגי החברה השגיחו על יישום הקפיטולציות העות'מאניות לגבי הנתינים הבריטים, וייצגו את החברה וחבריה בפני הרשויות הטורקיות.
מנגנון המִנהל של חברת הלבנט כלל קונסולים, סגני קונסולים, סוכנים, גזברים ומזכירים ואת כל הסוחרים. החברה בחרה קונסולים באיסטנבול ובאיזמיר. ההנהלה בלונדון כללה מושל, סגן מושל ו-12 אחר כך 18 עוזרים, כולם תושבי לונדון או פרבריה. ההנהלה והחברים השתתפו בפורום שנקרא "בית הדין הגדול" של החברה (Great Court) בעל סמכויות אקסקוטיביות, מחוקקות ומשפטיות. "בית הדין הגדול" של החברה התכנס בלונדון באופן סדיר. הוא קבע את חוקיה הפנימיים של החברה, את הפקודות וההחלטות, המכסים, האגרות, דמי הניהול, המינויים והפיטורים, העונשים והקנסות לגבי החברים.
בכל עיר או נמל שבו פעלו חברי החברה מינו נציג שנקרא "מ"מ של מושל" (deputy-governor).
ההנהגה בלונדון שלחה את האוניות, הסדירה את התעריפים לגבי המחירים שבהם תשווקנה הסחורות מאירופה בהגיען ללבנט. הוסדר גם נושא טיב הסחורות המוחזרות. היא זו שהעלתה מכסים על הסחורות, הטילה מיסים, אגרות ודמי ניהול וקבעה מהן ההוצאות השוטפות של החברה. החברה הציגה את השגרירים של הממלכה באזור. הוחלט שמינוי השגריר הבריטי בשער הנשגב ייעשה באישור המלך.
החל משנת 1753 הוסרו תנאים רבים בקבלת החברים בחברת הלבנט וגם יהודים בעלי נתינות בריטית יכלו להתקבל.[13]
החברה אסרה על קונסולים ואף על השגריר באיסטנבול להטיל מיסים על האוניות כדי לממן את הוצאותיהם, להבדיל מההסדרים המכשילים אצל לאומים אחרים, וכפיצוי דאגה לפנסיות של השגריר והקונסולים ואף של הפקידים הבכירים של הנציגויות הדיפלומטיות הבריטיות.
החברה העסיקה בין 20–25 אוניות.
בתחילת המאה ה-18 התחיל מספר החברים בחברה להצטמצם. תדמית חברת הלבנט הפכה לשלילית משהו, והיא נחשבה תכופות כמנצלת את משאביה של אנגליה לרעה. בשנת 1754 תחומי פעולתה נפתחו בפני הסחר החופשי. עם זאת היא המשיכה לפעול עד לסגירתה בשנת 1825.
לקריאה נוספת
1964 Kenneth R. Andrews, Elizabethan Privateering 1583–1603, Cambridge University Press
Lee W. Eysturlid: Where Everything is Weighed in the Scales of Material Interest: Anglo-Turkish Traden, Picary, and Diplomacy in the Mediterranean during the Jacobean Period, Journal of European Economic History, Winter 1993, Vol. 22 Issue 3, S. 613-25
G.Ambrose, The Levant Company, 1640-1753, Ph.D. Thesis, University of Oxford, 1935
A. C. Wood: A History of the Levant Company, Oxford 1935
James Mather, Pashas: Traders and Travellers in the Islamic World, Yale University Press 2010, ISBN 978-0-300-17091-7
Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman, Editura Ştiinţifică şi enciclopedică, Bucuresti 1978
Sarah Searight The Turkey Merchants: Life in the Levant Company History Today vol.16,6,1966
1964 Alfred Wood - History of the Levant Company Routledge, London
קישורים חיצוניים
M. Epstein: The Early History of the Levant Company, Dutton, New York 1908 (online, PDF).
