וילאייט הדנובה (בטורקית עות'מאנית: ولايت طونه; [1] בבולגרית: Дунавска област,[2] נפוץ יותר: Дунавски вилает) היה מחוז אדמיניסטרטיבי מדרגה ראשונה של האימפריה העות'מאנית בין השנים 1864–1878.[3] בסוף המאה ה-19, לפי הדיווחים, שטחו היה 34,120 מילים רבועים (88,400 קילומטרים רבועים).[4]
הווילאייט הוקם מהחלקים הצפוניים של איילט סיליסטרה לאורך נהר הדנובה והאיילטים של ניש, וידין וסיליסטרה. וילאייט זה נועד להפוך למחוז מודל, המציג את כל ההתקדמות שהשיג השער הנשגב באמצעות הרפורמות המודרניות של הטנזימאט.[5] בסופו של דבר הוקמו ברחבי האימפריה עד שנת 1876 וילאייטים אחרים על פי וילאייט הדנובה, למעט חצי האי ערב ומצרים העצמאית עד אז.[5] רוסוצ'וק, היום רוסה בבולגריה, נבחרה לבירת הווילאייט בשל מעמדה כנמל עות'מאני מרכזי על הדנובה.[5]
הפרובינציה פורקה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), כאשר חלקה הצפון-מזרחי (צפון דוברוג'ה) שולב ברומניה, חלק משטחה המערבי בסרביה, ואילו אזורי המרכז והדרום היוו את מרבית נסיכות בולגריה וחלק מרומליה המזרחית.
ממשלה
מידהט פאשא היה המושל הראשון של הווילאייט (1864–1868).[5] בתקופתו כמושל הוקמו קווי ספינות קיטור על נהר הדנובה; מסילת הרכבת רוסה-ורנה הושלמה; הוכנסו קואופרטיבים לאשראי חקלאי המספקים לחקלאים הלוואות בריבית נמוכה; כמו כן הוצעו תמריצי מס לעידוד מפעלים תעשייתיים חדשים.[5]
העיתון הרשמי הראשון בווילאייט של האימפריה העות'מאנית, טונה / דונב, התפרסם הן בטורקית עות'מאנית והן בבולגרית והיו בו גם עורכים עות'מאניים וגם בולגרים. עורכיו הראשיים כללו את איסמעיל כמאל ואחמד מידאת אפנדי .[5]
בווילאייט התקיימה אספה מינהלית שכללה פקידי מדינה שמונו על ידי הממשלה העות'מאנית וכן שישה נציגים (שלושה מוסלמים ושלושה לא מוסלמים) שנבחרו מבין תושבי הפרובינציה.[5] לא-מוסלמים השתתפו גם בבתי המשפט הפליליים והמסחריים המחוזיים שהתבססו על קוד חוק וצדק חילוני.[5] הוצגו גם בתי ספר מעורבים מוסלמים-נוצריים, אך רפורמה זו בוטלה לאחר שהתמודדה עם התנגדות עזה מצד האוכלוסייה.[5]
חטיבות מנהליות
המחוז כלל את הסנג'קים הבאים:[6]
- סנג'ק טולצ'ה
- סנג'ק וארנה
- סנג'ק רוסה
- סנג'ק טירנובה
- סנג'ק וידין
- סנג'ק סופיה
- סנג'ק ניש
וילאייט הדנובה הוקם בשנת 1864 והורכב מתת-הפרובינציות של רוסה, וארנה, טולצ'ה, טירנובה, וידין, סופיה וניש.[7] שני תתי-פרובינציות ( סופיה וניש) הופרדו וילאייט הדנובה, כאשר סנג'ק ניש הפך לחלק מווילאייט פריזרן, ואילו סנג'ק סופיה הפך לעצמאי בשנת 1876, ולבסוף סופיה וניש סופחו לוילאייטים אדירנה וקוסובו בהתאמה בשנת 1877.[7]
דמוגרפיה
בשנת 1865 התגוררו במחוז 658,600 (40.51%) מוסלמים ו-967,058 (59.49%) לא-מוסלמים, כולל נשים, לא כולל סנג'ק ניש; כ-569,868 (34.68%) מוסלמים, מלבד המהגרים ו-1,073,496 (65.32%) לא מוסלמים בשנים 1859–1860. [8] באזור זה התיישבו כ-250,000-300,000 מהגרים מוסלמים מקרים וקווקז בין השנים 1855–1864.[9]
אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה בשנת 1866:
| מפקד 1866[9]
|
| סנג'ק
|
מוסלמי
|
לא מוסלמי
|
| רוסוצ'וק
|
138,692
|
95,834
|
| וארנה
|
58,689
|
20,769
|
| וידין
|
25,338
|
124,567
|
| סופיה
|
24,410
|
147,095
|
| טירנובה
|
71,645
|
104,273
|
| טולצ'ה
|
39,133
|
17,929
|
| ניש
|
54,510
|
100,425
|
| סך הכל
|
412,417
|
610,892
|
אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנת 1865 על פי Kuyûd-ı Atîk (בית הדפוס של וילאייט הדנובה): [10]
| קהילה
|
רוסוצ'ק סנג'ק
|
וידין סנג'ק
|
ורנה סנג'ק
|
טירנובה סנג'ק
|
טולצ'ה סנג'ק
|
סופיה סנג'ק
|
וילאייט הדנובה
|
| הקהילה הבולגרית
|
85,268 (38%)
|
93,613 (80%)
|
9,553 (18%)
|
113,213 (59%)
|
12,961 (22%)
|
142,410 (86%)
|
457,018 (56%)
|
| הקהילה המוסלמית
|
138,017 (61%)
|
14,835 (13%)
|
38,230 (74%)
|
77,539 (40%)
|
38,479 (65%)
|
20,612 (12%)
|
327,712 (40%)
|
| הקהילה הוולאכית
|
0 (0%)
|
7,446 (6%)
|
0 (0%)
|
0 (0%)
|
0 (0%)
|
0 (0%)
|
7,446 (1%)
|
| הקהילה הארמנית
|
926 (0%)
|
0 (0%)
|
368 (1%)
|
0 (0%)
|
5,720 (10%)
|
0 (0%)
|
7,014 (1%)
|
| הקהילה הצוענית
|
0 (0%)
|
0 (0%)
|
2,639 (5%)
|
0 (0%)
|
2,215 (4%)
|
0 (0%)
|
4,908 (1%)
|
| הקהילה היהודית
|
1,101 (0%)
|
630 (1%)
|
14 (0%)
|
0 (0%)
|
1 (0%)
|
1,790 (1%)
|
3,536 (0%)
|
| צוענים מוסלמים
|
312 (0%)
|
245 (0%)
|
118 (0%)
|
128 (0%)
|
19 (0%)
|
766 (0%)
|
1,588 (0%)
|
| צוענים לא מוסלמים
|
145 (0%)
|
130 (0%)
|
999 (2%)
|
1,455 (1%)
|
92 (0%)
|
786 (0%)
|
3,607 (0%)
|
| סך הכל
|
225,769 (100%)
|
116,899 (100%)
|
51,975 (100%)
|
192,335 (100%)
|
59,487 (100%)
|
166,364 (100%)
|
812,829 (100%)
|
אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנים 1866–1873 על פי עורך עיתון הדנובה איסמעיל כמאל:[11]
| קהילה
|
אוכלוסייה
|
| מוסלמים
|
481,798 (42%)
|
| - מוסלמים מבוססים
|
392,369 (34%)
|
| - מהגרים מוסלמים
|
64,398 (6%)
|
| - צוענים מוסלמים
|
25,031 (2%)
|
| נוצרים
|
646,215 (57%)
|
| - בולגרים
|
592,573 (52%)
|
| - יוונים
|
7,655 (1%)
|
| - ארמנים
|
2,128 (0%)
|
| - קתולים
|
3,556 (0%)
|
| - נוצרים אחרים
|
40,303 (4%)
|
| יהודים
|
5,375 (0%)
|
| צוענים שאינם מוסלמים
|
7,663 (1%)
|
| סה"כ וילאייט הדנובה
|
1,141,051 (100%)
|
אוכלוסיית הגברים בווילאייט הדנובה (למעט סנג'ק ניש) בשנת 1868 על פי כמאל קרפט:[9]
| קבוצה
|
אוכלוסייה
|
| בולגרים נוצרים
|
490,467
|
| מוסלמים
|
359,907
|
על פי מפקד האוכלוסין בשנת 1874, היו במחוז הדנובה 963,596 (42,22%) מוסלמים ו-131,8506 (57,78%) לא מוסלמים, למעט סנג'ק ניש. יחד עם הסנג'ק של ניש, האוכלוסייה כללה 1,055,650 (40,68%) מוסלמים ו-1,539,278 (59,32%) לא מוסלמים בשנת 1874. המוסלמים היו ברובם בסנג'קים של רוסוצ'וק, וארנה וטולצ'ה, ואילו הלא-מוסלמים היו ברובם בשאר הסנג'קים.[7]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
.svg)
.png)
.svg){kind=small}