וולבי סלע זנב-מברשת (שם מדעי: Petrogale penicillata) הוא מיןוולבי גדול בסוגוולבי הסלע שאנדמי למזרח יבשת אוסטרליה. הוא חי במושבות קטנות על מחשופי סלע וצוקים גבוהים בתוך יערות וסוואנות ופעיל בשעות הדמדומים והלילה. הוולבי ניזון בעיקר מעשבים ועשבי תיבול, אך אינו בררן במזונו ומתאים את עצמו לצמחייה הזמינה. הוא יונק זהיר וחששן, ומקפץ בזריזות בין הסלעים והצוקים הודות לרגליו השריריות, זנבו הארוך וסוליות רגליו הספוגיות. בעבר הוולבי המברשתני היה נפוץ במספרים גדולים במיוחד ביבשת, אולם מאות אלפי פרטים ניצודו באינטנסיביות אם בגלל הפרווה ואם בגלל הדימוי של הוולבי כמזיק. כיום נותרו עשרות אלפים בלבד, והאוכלוסייה סובלת מפיצול בית הגידול ומהשפעות מינים פולשים שהובאו על ידי האדם לאוסטרליה.
טקסונומיה
הוולבי המברשתני תואר מדעית לראשונה בשנת 1827 על ידי הזואולוג הבריטיג'ון אדוארד גריי שהעניק לו את השם המדעי Kanagarus penicilattus (קנגורו זנב המברשת) שהוחלף בהמשך לשם הנוכחי Petrogale penicillata (סמור סלע מברשתני). הוא שייך לסוג וולבי סלעים במשפחת הקנגוריים ובתוך הסוג הוא נמצא בקבוצת המינים lateralis/penicillata הכוללת תריסר מינים החולקים קווי דמיון משותפים. מספר מינים בקבוצה נחשבו בעבר לתת-מינים שלו.
אנטומיה ומראה
הוולבי המברשתני הוא המין השני בגודלו בסוג לאחר וולבי סלע צהוב-רגל. הוא מתאפיין בגוף מוצק ועגול, צוואר קצר וראש משולש עם חרטום חרוטי. האוזניים שלו רחבות ועגולות, ועיניו ואפו בגודל בינוני. גפיו האחוריות ארוכות ושריריות ומותאמות לקפיצה בין הסלעים, ובכפות רגליו סוליות מחוספסות וספוגיות שמאפשרות לו להיאחז בחוזקה בסלע. הגפיים הקדמיות קצרות משמעותית ומשמשות לאחיזת המזון. סימן ההיכר הבולט של המין שהעניק לו את שמו, הוא זנבו הארוך והגלילי אשר שעיר כולו ודומה למברשת שיער או למכחול. הזנב ארוך יותר מאורך הגוף, והמברשת שלו גדולה ובולטת יותר משל וולבים אחרים בסוג. אורך ראשו וגופו של הוולבי המברשתני: 59-53 סנטימטרים, אורך זנבו: 70-50 סנטימטרים, ומשקלו 5–11 קילוגרם. הזכרים גדולים במקצת מן הנקבות.
איור של וולבי זנב-מברשת.
הפרווה של הוולבי המברשתני שעירה וגסה ובעלת מרקם רך וצמרירי; צבעה הכללי, נע בין חום-אדמוני בפלג הגוף האחורי לבין אפור בפלג הקדמי (הצוואר, הכתפיים והשכמות). באופן מדוקדק יותר, הפרווה בפלג הגוף האחורי נעה בין ערמוני לאדמדם או מהגוני, והיא הופכת לכתומה יותר בסמוך למפשעה והעכוז; בפלג הקדמי לעומת זאת, צבעה עשוי להיות חום-אפרפר, אפור-צפחה או כסוף. שני הגוונים העיקריים הללו מתמזגים לפרקים. הרגליים וכפות הידיים של הוולבי המברשתני בצבע שחור מבריק, וסביב השכמות יש טלאי שחור גדול ובולט שמתרחב עד לזרועות ולמותניים; לעיתים קרובות, יש לו גם פס לבן חיוור ליד הטלאי השחור. חזהו ובטנו של הוולבי בצבע לבן, זהוב או כתמתם.
לוולבי המברשתני ראש אפור כהה או כסוף, כאשר הפנים לרוב כהות יותר ולהן מספר סימונים: פסים שחורים מבריקים בצדדי העיניים, פס שחרחר לאורך המצח והחרטום, ופסים לבנים עבים על הלחיים. הסנטר צבוע בלבן קרמי או שמנת והשפתיים כתמתמות. האוזניים שחורות בצידן החיצוני וקירחות וכתומות בצידן הפנימי. להוציא את הבסיס האדמוני, הזנב כולו בצבע שחור-שוקולד עמוק, ובקצהו לעיתים כתם אפרפר חיוור.
הוולבים המברשתנים באזור הצפון נוטים להיות בהירים מעמיתיהם הדרומיים, ובעלי פרווה קצרה יותר. המין וולבי סלע שחור-צד הנפוץ במרכז אוסטרליה, נבדל מהוולבי המברשתני בממדי גופו הגדולים ופרוותו הקצרה בעלת טלאים שחורים גדולים. מין אחר בשם וולבי סלע הרברט, חופף עם הוולבי המברשתני באזור הצפון ונבדל ממנו בצבעו החיוור ובזנבו הדליל יחסית. כלאיים מתרחשים בין שני המינים הללו באזורי החפיפה, אך אינם נפוצים.
תפוצה וסביבת מחיה
וולבי זנב-מברשת בבית גידול אופייני בקווינסלנד.
וולבי זנב-מברשת אנדמי לחוף המזרחי של אוסטרליה, לאורך דרום-מזרח קווינסלנד, מזרח ניו סאות' ויילס וצפון-מזרח ויקטוריה. התפוצה הגאוגרפית שלו מתרחשת בחלק התחתון של הרי החיץ הגדול עם מספר אוכלוסיות מבודדות בפנים הארץ. בעבר הטווח היה רציף והמין היה שכיח במיוחד, אולם ציד אינטנסיבי הוביל להתכווצות הטווח ולפיצול נרחב של אוכלוסיות. הוולבי נכחד מהחלק הדרומי והמרכזי של ניו סאות' ויילס, מכל חלקי ויקטוריה (להוציא אוכלוסייה יחידה), ומטריטוריית הבירה האוסטרלית. למרות ההתכווצות בטווח, התפוצה של הוולבי המברשתני עדיין הגדולה ביותר מכל וולביי הסלעים במזרח היבשת.
הוולבי המברשתני הובא על ידי האדם לניו זילנד ולהוואי. מקורה של האוכלוסייה הקטנה בהוואי מזוג וולבים שברחו מגן חיות באי אואהו בשנת 1916. בניו זילנד, הוולבים המברשתנים שוחררו באופן מכוון באיים במפרץ חאוראקי במהלך המאה ה-18 וה-19 לצד וולבי טמר ווולבי פרמה, ובהיעדר טורפים ומתחרים טבעיים הם שגשגו מאוד עד שהפכו למזיקים בקוואו, רנגיטוטו ואיי מונטוטאפו; לקראת סוף המאה ה-20, רשויות השימור הניו זילנדיות החלו לדלל את מספרם, ומאות וולבים מברשתנים נלכדו והושבו לטבע באוסטרליה.
בית הגידול של הוולבי המברשתני כולל מחשופיסלע, צוקים וגבעות סלעיות השוכנים בתוך יערות גשם, יערות סקלרופילים, יערות אקליפטוס פתוחים, חורש ים-תיכוני דליל או ערבות עשב צחיחות למחצה, עם גישה לכרי דשא. הוולבי מעדיף מדרונות סלעיים הפונים לכיוון צפון, על מנת שיוכל להשתזף בשמש בשעות הבוקר והערב הקרירות.
אקולוגיה
זוג וולבים מברשתנים בניו סאות' ויילס.
ארגון חברתי
הוולבי המברשתני הוא יונק חברותי, החי במושבות קטנות של 5–7 פרטים עם היררכיה דומיננטית המורכבות בעיקר מנקבות וזכרים בודדים. בעבר, המושבות היו גדולות יותר וכללו עד 30 פרטים, וההערכה היא שהגודל הקטן של המושבות כיום (יחסית לוולביי סלעים אחרים) נובע מצמצום המספרים במהלך ההתיישבות האירופאית ביבשת. לכל מושבת וולבים יש שטח ביתי קבוע שכולל קבוצת סלעים ואזורי האכלה, והוולבים שבתוכה נקשרים לשטח הביתי ואינם עוזבים אותו גם בעונות יבשות. גודל השטח הביתי נע בין 6 ל-30 דונם ומושפע מאיכות הצמחייה, ובכרי דשא שבשולי הסלעים למשל, עשויה להיות חפיפה רבה בין מושבות.
בתוך המושבה, לכל וולבי יש מספר סלעים אישיים מהם הוא נוהג להדוף את חבריו. היחס בין הפרטים במושבה ובינם לבין מושבה אחרת משתנה בין הזוויגים; הנקבות שחיות באותה מושבה בדרך כלל קשורות אחת לשנייה ועוסקות בטיפוח חברתי (ליקוק ונשיכות עדינות), בעוד שהזכרים במושבה שומרים על מרחק של 5 מטר זה מזה, כשכל קרבה ביניהם גוררת התנהגות אגרסיבית. הנקבות גם סובלניות יותר במפגש עם נקבות ממושבה אחרת, לעומת הזכרים. הן הזכרים והן הנקבות נוהגים לגרש מהמושבה באלימות את הזכרים המתבגרים, והללו עשויים להסתכן במוות אם לא יתפנו ממנו בהקדם. הזכרים המתבגרים עשויים לחיות לזמן קצר בקבוצות ארעיות משלהם, עד שמתפזרים למושבות אחרות.
פעילות, תקשורת ויחסי גומלין
הוולבי המברשני יוצא לתור אחר מזון בעיקר בשעות הדמדומים והלילה, בעוד שאת שעות היום הוא מבלה בשינה במקלטי סלע או בהשתזפות בשמש על אחד הסלעים. במהלך שיחור המזון, הזכרים פעילים בשטח גדול יותר מהנקבות כדי לספק את דרישות האנרגיה הגבוהות שלהם. הוולבים מתקשרים ביניהם באמצעות צלילים שונים או תצוגה חזותית, והתנהגות אגרסיבית אופיינית היא דחיפה עם האף. הזכר עשוי לסמן את הסלעים האישיים שלו עם חותמי ריח.
וולבי מברשתני מתחמם בשמש.וולבי מברשתני בפארק הלאומי בונו-בונו.
היות שהוולבי נקשר לשטחו הביתי, טורפים יכולים לאתר אותו בקלות. בנוסף, גודלה הקטן של המושבה מקטין את כמות הזקיפים הפוטנציאליים. כדי להתמודד עם הטורפים, הוולבי מסתמך על איתור מוקדם וסורק את סביבתו בתדירות גבוהה מסלעי תצפית קבועים ללא קשר למיקום ולצמחייה שמסביב. הזריזות המפתיעה שלו על הסלעים בשילוב עם בית הגידול הבלתי נגיש, מקלים עליו להתחמק מטורפים יבשתיים דוגמת השועל האדום.
הטורפים הטבעיים העיקרים של המין הם עיט מחודד-זנב, עיטם לבן גחון וכוח התחרה. הוולבי המברשתני היה נחשב בעבר למזיק משמעותי לחקלאות, וחולל הרס רב במטעים ובגינות בשל יכולתו לקפוץ מעל גדרות גבוהים. ציד אינטנסיבי במאה ה-18 וה-19 הקטין בדרסטיות את האוכלוסייה שטרם התאוששה מאז.
תזונה
התזונה העיקרית של הוולבי המברשתני מורכבת ממיני עשבים המהווים 50-35%, לאחר מכן עשבי תיבול (40-25%) ולבסוף עלי שיחים ועצים (30-12%). המין אינו בררן, ומשלים את תזונתו בשרכים, שורשים, קליפות, זרעים, פרחים, פטריות ופירות. הרכב התזונה של הוולבי משתנה במעט בין העונות, אם בכלל. שינויים בפלורה המקומית או במזון העשבוני המועדף, מובילים את הוולבי לשנות את הרכב התזונה בהתאם. מאפיין זה מאפשר לו להסתגל לבצורת או לתחרות על מקורות מזון עם אוכלי עשב אחרים.
רבייה ומחזור חיים
וולבי זנב-מברשת הוא יונק פוליגמי ומתרבה בכל השנה ללא עונה קבועה (אם כי יש שיא לידות בפברואר עד מאי). הזכר מנסה להקים לעצמו הרמון נקבות ולהגן עליו מפני זכרים אחרים. ההיריון נמשך 31 יום, ובתחילת ההמלטה האם יושבת על זנבה ומכופפת את גופה במטרה לקרב את הכיס לפתח הביב. הוולד הזעיר זוחל בכוחות עצמו לעבר הכיס בתהליך מהיר שלוקח 45 שניות, ואז נצמד לאחת הפטמות ויונק ממנה ללא הפסקה בחודשים הראשונים לחייו. לאחר שהוא גודל מעט, הוא מוציא את ראשו מהכיס ובהמשך יוצא ונכנס לתוכו לסירוגין. הגור מבלה בכיס כשבעה חודשים וממשיך לינוק ממנו 3 חודשים נוספים לאחר שעזב אותו לצמיתות. הנקבה נכנסת להיריון זמן קצר לאחר שהגור עוזב את הכיס. הנקבה מגיעה לבגרות בגיל 18 חודשים והזכר בגיל 20 חודשים.
תוחלת החיים של הוולבי המברשתני בטבע עד 8 שנים; בשבי: 14-11 שנים.
מצב
וולבי מברשתני שהושב לטבע (עם משדר רדיו סביב הצוואר), נפגש עם וולבי מקומי.
וולבי זנב-מברשת מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור פגיע (VU), מאחר שחווה ירידה היסטורית משמעותית ביותר מאז תחילת ההתיישבות האירופאית ביבשת ממנה לא התאושש עד היום. מגמת האוכלוסייה נמצאת גם כיום בירידה, וההערכה היא שהיא פחתה בשיעור של 30% בשלהי המאה ה-21.
במהלך ההתיישבות האירופאית, התרחש ציד אינטנסיבי של הוולבי בכמויות מסחריות לצורך סחר בפרווה או לצמצום הנזקים שגרם לחקלאות, ולפחות חצי מיליון וולבים ניצודו בין 1894 ל-1914. התפוצה הפכה למקוטעת ומפוצלת בעקבות הציד, והפכה את המין לפגיע יותר מפני האיומים הנוכחיים. האיומים העיקריים כיום על הוולבי הם טריפה על ידי שועלים ותחרות על מקורות מזון עם עיזים פראיות. איומים אחרים פחות משמעותיים הם כלבים וחתולים משוטטים, תחרות על מקורות מזון עם ארנבונים ופיצול בית הגידול באמצעות סלילת כבישים או חקלאות שמגביל את המגע בין האוכלוסיות והופך אותן לפגיעות יותר לטורפים, שריפות, מחלות ובצורות.
המין מצוי במספר רב של אזורים מוגנים. תוכנית השימור האוסטרלית הכללית עבור הוולבי המברשתני כוללת: איתור איומים בסביבת המחיה של הוולבי; מיפוי של הטווח ושל האוכלוסיות המבודדות; הקמת גרעיני רבייה בשבי; השבת פרטים לטבע; ביצוע מחקרים נוספים אודות האקולוגיה של המין, העלאת המודעות למצבו בקרב הקהילות המקומיות ודילול אוכלוסיית השועלים. בנוסף לתוכנית השימור הכללית, ישנן תוכניות שימור מקומיות של רשויות השימור בקווינסלנד, ניו סאות' ויילס וויקטוריה.
אומדן האוכלוסייה הנוכחי של וולבי זנב-מברשת הוא 30,000-15,000 פרטים.
לקריאה נוספת
Menkhorst, Peter, and Emily Hynes. "National Recovery Plan for the Brush-tailed Rock-wallaby Petrogale penicillata." Department of Sustainability and Environment, East Melbourne (2011).
Tuft, Katherine D., Mathew S. Crowther, and Clare McArthur. "Multiple scales of diet selection by brush-tailed rock-wallabies (Petrogale penicillata)." Australian Mammalogy 33.2 (2011): 169-180.
Short, Jeff. "Habitat requirements of the brush-tailed rock-wallaby, Petrogale penicillata, in New South Wales." Wildlife Research 9.2 (1982): 239-246.
Close, R. L., et al. "A genetic study of the brush-tailed rock wallaby Petrogale penicillata in East Gippsland and relevance for management of the species in Victoria." Pacific Conservation Biology 1.4 (1994): 367-371.
Laws, Rebecca J., and Anne W. Goldizen. "Nocturnal home ranges and social interactions of the brushtailed rock-wallaby Petrogale penicillata at Hurdle Creek, Queensland." Australian Mammalogy 25.2 (2003): 169-176.
.jpg)
.jpg)
