והיה העקוב למישור

מידע כללי
מאת	ש"י עגנון
שפת המקור	עברית
תורגם לשפות	גרמנית, הונגרית, איטלקית, ספרדית, אנגלית[1]
סוגה	נובלה טראגית
הוצאה
הוצאה	הוצאת שוקן
תאריך הוצאה	1912
מספר עמודים	67

והיה העקוב למישור היא נובלה שכתב ש"י עגנון במהלך שהותו הראשונה בארץ ישראל, תוך ארבעה ימים, לדבריו. עם פרסומה בשנת 1912 זכה לאהדה רבה מצד קוראים, מבקרים וסופרים עמיתים.

הסיפור עוקב אחר הזוג חשוך הבנים מנשה חיים וקריינדיל טשארני, ומשרטט טרגדיה יהודית, שבה בסופו של דבר אושרה של הרעיה תלוי באובדנו של בעלה.

בהקדמה לסיפור כתב עגנון "מעשה באדם אחד ושמו מנשה חיים מיושבי ק"ק בוצץ יע"א שירד מנכסיו והעניות ר"ל העבירתו על דעת קונו והטיל פגם בישראל והיה נזוף ורדוף ומטולטל ולא קיפח חיי אחרים וזכה לשם ולשארית כמבואר בפנים הספר באריכות ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר ואז ירצו את עונם ופירש"י ז"ל וכפרו על עוונם ביסוריהם."

הסיפור בנוי מארבעה פרקים ואפילוג. שני הפרקים הראשונים ארוכים יחסית, ותוכנם מכסה תקופה של כ-15 שנה, ואילו שני הפרקים הבאים קצרים יותר, ותוכנם מתאר התרחשויות לאורך שנה אחת.

הסיפור מסופר מפיו של מספר יודע כול, הפותח כל פרק בכותרת שמתמצתת באופן מסוים את תוכן הפרק, ומסיים את הפרקים בהתייחסות למאורעות ובמעין מוסר השכל. כל הפרקים מסתיימים באופן טרגי, והמספר הדתי מקונן על המתרחש לא אחת בפנייה לקב"ה. אף על פי שהמספר הוא כל יודע, עגנון כדרכו מרבה להשתמש במבע משולב ובכך מציג את הדברים מנקודות מבט של דמויות שונות. בסיפור משולבים גם שירים קצרים אחדים, כחלק מדבריהם של דמויות משנה.

במהלך הנובלה משולבים שלושה סיפורים קצרים עצמאיים, מעין אתנחתאות קלילות יחסית בסיפור הקשה, המשמשות גם ככלי ספרותי למעבר בין קטעים שונים בעלילה. הסיפורים הם סיפורי עם בעיבודו המיוחד של עגנון, אך פרטים רבים בהם מתאימים לעלילה המרכזית של הנובלה. המבקר יוסף שה לבן טוען שהסיפורים האלה משמשים את עגנון גם להבלטת מסריו של הסיפור, ולהנגדה בין "החיים האמיתיים" המורכבים (של גיבורי הסיפור) ובין האגדות הפשוטות יחסית, שבהן השכר, העונש וההשגחה האלוהית גלויים לעין.

פרק א: עלילת הסיפור מתמקדת בקורותיהם של שני בני זוג המתגוררים בעיירה בוצץ (הלא היא בוצ'אץ', עיר הולדתו של עגנון, שבמהדורות הראשונות של הנובלה נקראה "שיבוש"), מנשה חיים הכהן ורעייתו קריינדיל טשארני, המתפרנסים מחנות מכולת שבבעלותם. הזוג חי באושר, ומלבד ילדים דבר לא חסר להם. בתחילת הסיפור מזלם הכלכלי בוגד בהם, ויריבות כלכלית גורמת להם לאבד את החנות ואת כל רכושם. בעקבות האובדן נאלץ מנשה חיים (במצוות אשתו) לצאת ולפשוט יד בערים אחרות כדי לאסוף כסף למחייתם.

פרק ב: מנשה חיים יוצא לנדודיו, ומהר מאוד לומד את המלאכה ואף נהנה מהשיטוטים ומחברת הקבצנים. לאחר תקופה מסוימת הוא מצליח לאסוף סכום כסף משמעותי, ומחליט לשוב לביתו. לאחר הפצרות של קבצן עמית מסכים מנשה חיים למכור לו את "אוצרו", כתב ההמלצה שכתב לו רב העיר כדי לעודד יהודים לתת לו צדקה. את הסכום שברשותו מחליט מנשה חיים להשקיע בסחורה אותה ימכור בעירו. בפונדק שליד היריד משתכר מנשה חיים ונרדם. בבוקר הוא מגלה שאבד לו תרמילו ובו התפילין שלו וכל כספו. הוא אינו אומר נואש, אוסף מעט כסף, ויוצא בדרכו חזרה לבוצץ.

פרק ג: מזלו של הקבצן שקנה את מכתב ההמלצה של מנשה חיים אינו מאיר לו פנים, והמכתב לא מסייע לו רבות. עד מהרה הקבצן גווע ומת בבית מדרש באחת העיירות שבהן נדד. הקהל המזועזע ממותו של אדם מחולשה ורעב עורך לו לוויה גדולה, ומשמתגלה מכתב ההמלצה נשלחת הידיעה לקהילתם של מנשה חיים וקריינדיל טשארני על מותו של מנשה חיים. לאחר התלבטות הלכתית מחליט רב העיירה להתיר את קריינדיל טשארני מעגינותה ומתיר לה להינשא שנית, כאלמנה. לאחר תקופת המתנה בת שלושה חודשים (כמתחייב על-פי ההלכה) נישאת האישה מחדש, ועד מהרה נולד לה ולבעלה החדש בן בכור.

פרק ד: מנשה חיים חוזר לעיירה, אך איש אינו מזהה אותו. משהוא מגלה שהוכרז כמת ושקריינדיל טשארני נישאה ואף ילדה בן עולמו חרב עליו. הוא מחליט לא לגלות דבר כדי שהילד לא יוכרז כממזר וכדי שקריינדיל טשארני תוכל להישאר עם בעלה החדש^[2]. עד סוף חייו הוא מבלה בבית הקברות (למרות היותו כהן), ואת סודו אינו מגלה לאיש פרט לשומר במקום. לאחר מותו מעביר השומר את המצבה מעל קברו של הקבצן שזוהה בטעות ומניחה על קברו האמיתי של מנשה חיים.

במהלך העלילה משולבים שלושה סיפורים עצמאיים, "מעשה בתוך מעשה", כדברי עגנון. הסיפורים מפורטים ועשירים בפרטים, והנה תמציתם:

• המוכסן בעל הביטחון בה' - סיפור על בעלים של בית מרזח שלא היה לו כסף לשלם דמי חכירה לפריץ, אך בטח בה' וברגע האחרון ממש, רגע לפני שהושלך לכלא, נמצא לו הכסף.
• המגיד מקוזניץ והחסיד שהפך גנב - סיפור על חסיד ביש מזל שהמגיד מקוזניץ גילה לו שכישרונו היחיד הוא בגנבה. לאחר לבטים, ומתוך מצוקה כלכלית עמוקה, מחליט החסיד לגנוב זהוב אחד מחנות ולרשום לעצמו את החוב בתקווה שיוכל להחזירו. לאחר שורה של גנבות כאלו נתפס החסיד על ידי שר העיר שרוצה להענישו. בזכות מידותיו הטובות הוא מצליח להציל את השר מהתנקשות בחייו וזוכה לממון רב כאות הוקרה.
• ר' ענזיל גביר והקבצן הגרגרן - קבצן גרגרן מגיע לארוחת שבת אצל ר' ענזיל הגביר. בבית המרחץ של העיר הוא נפגש עם מארחו, אולם מכיוון שלא מכיר הוא אותו, הוא מזלזל במארחו בפניו. המארח בתגובה מזהיר אותו כי האדם שאצלו הוא עתיד לסעוד הערב קמצן, וכדאי שישבע לפני הגעתו אליו. על כן זולל האורח חלה ודג, ונענש בכך שקיבתו מלאה ואינו יכול לטעום משלל המנות אותן מניח הגביר על שולחנו.

אצל עגנון "מעשה בתוך מעשה" אינו מקרי. מצבו של הקבצן משקף את סיפורו של מנשה חיים: אין הכר בין הגביר והקבצן בבית המרחץ, והגביר משיא עצה זדונית לקבצן שמביאתו למצבו האומלל: "וצעק בקולי קולות תיפח רוחו של אותו אדם שרימני אתמול במרחץ, ור' ענזיל וביתו ישחקו עד בלי די". כך מנשה חיים, בפיתוי הקבצן מכר את מכתב ההמלצה - וחי בטרוף הדעת כאשר כישלונו היא השמחה הגדולה בעירו.

שם הסיפור לקוח מתוך הפסוק: ”כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה” (ספר ישעיהו, פרק מ', פסוק ד'). המתח בין העקום (העקוב) לישר מלווה את הסיפור. הביטוי עקוב מזכיר את יעקב המקראי ששמו נדרש בידי אחיו עשו חטאו הגדול של מנשה חיים, ממנו נובע גורלו, נובע אף הוא משכרות ורמיית הקהל במכירת כתב ההמלצה לקבצן זר.

השאלה האם העקוב הופך למישור בסופו של דבר נדונה על ידי מבקרי הסיפור. הדעה הרווחת יותר היא שכן. מעשה הגבורה וההקרבה העצמית של מנשה חיים בסוף הסיפור, אף על פי שגם הוא מבוסס על שקר, נתפס על ידי המספר כבחירה מוסרית ראויה, וישרה בדרכה.

התיקון של הפיכת העקוב למישור יכול גם להיות מיוחס לחיי הסבל של מנשה חיים, שמכפרים על חטאיו הראשונים. כך העקוב הנפשי הופך ליושר.

כמקובל אצל עגנון, השמות אינם מקריים אלא טומנים בחובם משמעויות על דרך מדרש השם. כך, מנשה חיים הוא זה שנשכח (נשה מהזיכרון)^[3] עוד בחייו, ואילו קריינדיל טשארני (בעברית: עטרה שחורה) היא אישה שהחיים המרו לה וחספסו את סגנונה.

בסיפור עושה עגנון שימוש עלילתי מרכזי במוטיב השיבה המאוחרת, שעיקרו חזרה של גיבור למקום הולדתו אחרי שחי הרחק ממנו תקופה ארוכה. שיבה זו באה לתקן עוול או שיבוש שחל בחייו, אך החזרה למקומו מגיעה מאוחר מדי, והמעוות כבר לא יוכל לתקון. ב"והיה העקוב למישור" חוזר מנשה חיים לביתו, אך במקום לשוב ולהתאחד עם אשתו הוא מגלה שהיא חשבה שמת, נישאה לאחר ואף ילדה ילד. מנשה חיים מבין שאין לו תקנה ופורש למעשה מהחיים.

מוטיב השיבה המאוחרת הוא מוטיב חוזר ביצירותיו של עגנון, דוגמה מובהקת לכך היא היצירה "פרנהיים".

עמדתו הדתית של המספר שנויה במחלוקת. מחד, אין ספק שהמספר הוא איש דתי וירא שמים. שפתו רצופה פסוקים ואלוזיות מקראיות וחז"ליות, ומעשיהן של הדמויות מתפרשים באופן דתי ורוחני. מאידך, המספר אינו נמנע מביקורת חריפה על ההשגחה העליונה, ובעיקר מסיים את הסיפור בפתרון הלכתי מאוד בעייתי. כדי שבנה של קריינדיל טשארני לא יוכרז כממזר בוחר מנשה חיים לא לגלות שהוא חי. בכך הוא גורם לאשתו לחיות חיי חטא, ומונע מהציבור מידע חיוני על ייחוסו של הילד, שמבחינה הלכתית אסור לו להתחתן כל ימיו.

מבקרים אחדים, למשל ברוך קורצווייל ויוסף שה לבן, רואים בשפה הדתית חלק מהריאליה של חיי הגיבורים, ולאו דווקא עמדה רוחנית של המספר. התיקון האומלל של מנשה חיים, על קשייו ההלכתיים, נתפס כהתרסה כלפי האל שהכזיב, זאת לאור הציפיות ממנו להשגחה עולמית הגונה ולנס שיפתור את בעיותיהם של יראיו. בסופו של דבר, הכרעתו של מנשה חיים היא מוסרית ולא דתית, וכך יש לראותה.

כנגדם ישנם מבקרים, ואהרון אורינובסקי בראשם, הרואים בנובלה סיפור דתי לכל דבר. המניעים הדתיים והפנייה אל האל אינם שוליים בעיניהם, וגם ההכרעות כולן נטועות בעולם ההלכה. אפילו בחירתו של מנשה חיים שלא להתגלות אינה נטולת יסוד דתי (בחירתו בהמתנה למותו בבית הקברות מוציאה אותו למעשה מהחיים ומ"חובת הדיווח"). בעצם, טוענים אלה, אפילו התקלה הגדולה של נישואיה השניים של קריינדיל טשארני נובעת מהעובדה שהרב שהתיר אותה מעגינותה הקל יתר על המידה וסמך על סימן קלוש ללא גופה מזוהה. לו הקפיד הרב והחמיר, הטרגדיה הגדולה הייתה נמנעת.

עגנון חיזק את היסוד הדתי בסיפור לאורך השנים. פרטים אחדים בסיפור שונו והפכו לבעלי משמעות דתית בגרסאות מאוחרות של הנובלה. כך למשל, בגרסה המקורית קריינדיל טשארני התבקשה לספור את ימי גלותו של בעלה בעזרת פרימת פיסת בד, ובגרסה הסופית פיסת הבד הומרה בספר תהלים ובקריאת מזמורים מתוכו. גם הכרעתו ההלכתית של הרב להתיר את קריינדיל טשארני תוארה בגרסה המקורית באופן כללי, ושופצה בידי עגנון לדיון הלכתי מנומק ועתיר מקורות.

כמו בסיפורים רבים של עגנון, גם היסוד העלילתי של הסיפור הזה אינו תוצר רוחו של עגנון. החוקר אברהם יערי איתר את מקור הסיפור: הסיפור "דער יורד" שיצא לאור ביידיש בשנת 1855 בוורשה על ידי משכיל וילנאי יהודי בשם אייזיק מאיר דיק. עיקרי עלילת "והיה העקוב למישור" מופיעים כבר בסיפורו של דיק: גלות עקב אסון, כתב ההמלצה, הקבצן שמת והזיהוי המוטעה, השיבה המאוחרת והאישה הנישאת לאחר. בגרסה עברית הופיע הסיפור בשני ליקוטים, "מעשה הקדושים" שיצא לאור בלמברג ב-1895, ו"שמן הטוב"^[4], שיצא לאור ב-1905. חוקר עגנון, דן לאור, העריך כי "מן הסתם היה הסיפור מוכר לעגנון מאחד הליקוטים הללו ואולי אפילו מן המקור ביידיש"^[5].

חרף זאת לא מדובר בפלגיאט, מלבושו של הסיפור כולו יצירה מקורית של עגנון. בניית הדמויות, חייהן, השמות והעיצוב הספרותי כולם שלו, וכך גם סיפורי הביניים. פעמים רבות עגנון משתמש בבסיס עלילה מוכן וכותב אותו בצורתו הייחודית. דוגמה מובהקת לכך היא עלילת "סיפור פשוט". לדברי עגנון (בשיחה עם ילדיו) שכתוב עלילות מוכרות אפשר לו להתרכז במבנה החיצוני של היצירה, היינו צורתה וסגנון הכתיבה, וברבדים הסמויים אותם העמיק.

באופן דומה לקורות העלילה המרכזית, גם סיפור הביניים אודות ר' ענזיל גביר מופיע אצל סופר נוסף. הפעם מדובר בפרסום מאוחר יותר, כבלדה מחורזת בשם "ר' הנזיל גביר והקבצן" שכתב שמשון מלצר ופרסם בספרו "אור זרוע". מבקרי ספרות סברו שמלצר עשה כמעשה עגנון, לקח סיפור קצר, פיתח אותו, והפכו לבלדה. לדברי מלצר עצמו^[6] הוא לא הכיר את הסיפור העגנוני, ודומה ששמע את הסיפור בילדותו, כמעשייה עממית נפוצה. לדבריו, סופרים רבים לוקחים מעשיות עם ומעבדים אותן, איש כסגנונו. דוגמה מוכרת שנקט בה היא הסיפור אודות הנער ששרק בבית הכנסת במקום להתפלל, סיפור שמופיע בכתבי י"ל פרץ ושלום אש. כשנודע למלצר על כך שהסיפור מופיע בספרו של עגנון הקדיש מהדורה של ספרו לעגנון. עם זאת הצהיר מלצר שלוּ ידע על ספרו של עגנון לא היה מפרסם את הסיפור בעצמו.

עלילת הסיפור מתרחשת בבוצ'אץ', עיירת הולדתו של עגנון שבגליציה המזרחית ובעיירות שסביבה. רמזים היסטוריים אחדים מאפשרים למקם את זמנו (הבדיוני) של הסיפור באמצע המאה ה-19 (1848-1864 לערך). בסך הכל התיאורים מתאימים לאורח החיים היהודי באותה תקופה באזור המדובר.

שמה של העיירה בנוסח הראשון היה "שבוש", כינוי גנאי שטבע עגנון לעיירה. לאחר השואה וחורבן הקהילה היהודית בעיר, הכניס עגנון את שמה האמיתי בסיפורים שבהם היא נזכרת, כדי לכבד את העיירה ואת אנשיה.

את הנובלה כתב עגנון בנווה צדק בסוף שנת 1911, בעבודה אינטנסיבית שנמשכה ארבעה ימים^[7]. הנובלה פורסמה לראשונה בכתב העת "הפועל הצעיר", בתשעה המשכים שפורסמו בתקופה ינואר-מאי 1912. לאחר מכן הוציא לאור יוסף חיים ברנר את הנובלה בצורת ספר בן 64 עמודים. בשנת 1919 נדפסה הנובלה כספר שיצא לאור בהוצאת Jüdischer Verlag בברלין^[8]. שנה קודם ראה אור, באותה הוצאה, תרגום לגרמנית של הסיפור, מעשה ידי מקס שטראוס.

במסגרת כל כתבי ש"י עגנון נכלל הסיפור בכרך "אלו ואלו".

אף על פי שהסיפור הוא מהמוקדמים שכתב עגנון, הרי שצורתו המוכרת כיום היא תוצאה של עריכות ושינויי סגנון משמעותיים שהכניס עגנון לסיפור לאחר פרסומו הראשון, במהדורות השונות של הנובלה השתנו פרטים רבים, ולעיתים אותו פרט אף השתנה מספר פעמים. רבים מהשינויים מחזקים את האופי הדתי של הסיפור: לבטיו של הרב בפרק השלישי הועמקו, החפץ שנותן מנשה חיים לאשתו כדי לסמן את משך הזמן שעובר מאז צאתו לנדודיו הוחלף מפיסת בד לספר תהילים, שם האל הומר "מאלוהים" ל"אלוקים", ועוד. לצד אלה שיפץ עגנון חלקים אחרים בנובלה: פרטי סיפורי הביניים, דיאלוגים אחדים, ועוד.

עגנון עצמו סיפר^[9] שהתיקונים המאוחרים שהוא מכניס ליצירותיו המוקדמות מיועדים בעיקר לשפר את הריתמוס של הטקסט.

• ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ד
• יוסף שה לבן, הוראות והנחיות ללימוד וקריאה - ש"י עגנון
• יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז : עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב, עמ' 83–115
• מנשה דובשני, שיעורים בסיפורי ש"י עגנון (חלק ד)
• הלל וייס, פרשנות לחמישה מסיפורי ש"י עגנון, הוצאת עקד, 1974
• אהרון אורינובסקי, תולדות הספרות העברית החדשה, הוצאת יזרעאל, 1962
• יהודה פרידלנדר (מבוא ועריכה), על "והיה העקוב למישור"; מסות על נובלה לש"י עגנון אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ג
• גרשון שקד, "קבצן מול שער נעול : על 'והיה העקוב למישור'", בקורת ופרשנות 35-36 (תשס"ב), עמ' 73–109
• שרה קרש, "הכל צפוי והרשות נתונה : שאלת האחריות האישית על פי 'והיה העקוב למישור' לש"י עגנון", עלון למורה לספרות 18 (תשנ"ח), עמ' 47–69
• שרה הלפרין, "’והיה העקוב למישור’ לעגנון לעומת ’קוצו של יוד’ ליל"ג", סדן 3 (תשנ"ח), עמ' 121–129
• ש. פישר, "יחס הזיקה בין המספר לקוראיו בסיפור 'והיה העקוב למישור' לעגנון", בשדה חמ"ד 17 (תשל"ד), עמ' 499–504
• יחזקאל מרק, "עיונים בסיפורו של ש"י עגנון 'והיה העקוב למישור'", בשדה חמ"ד 27, א/ב (תשמ"ד), עמ' 69–76
• דוד צימרמן, "על 'והיה העקוב למישור' לש"י עגנון", עלי שיח 17/18 (תשמ"ג), עמ' 185–195
• נילי כהן, משפטים ומילים - החיים בין משפט לספרות, ידיעות ספרים, 2022, הפרק "אמת וטקס", עמ' 95–108

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: והיה העקוב למישור

• ש"י עגנון, והיה העקוב למישור, הפועל הצעיר, 9 בינואר 1912, המשך, המשך, המשך, המשך, המשך, המשך
• כך הושג המימון להדפסת הספר הראשון של שי עגנון, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 2 בינואר 2019
• אתר "והיה העקוב למישור" - ניתוחים ספרותיים וחומרים ייחודיים לבגרות
• פ. לחובר, "והיה העקוב למישור", הצפירה, 16 באוגוסט 1912
• יוסי אלי, המסע בעקבות עגנון האבוד, באתר nrg‏, 7 במאי 2012
• דן לאור, הסיפור שמאחורי היצירה המכוננת של עגנון, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2013
• יצחק ברט, בעניין בא הרוג ברגליו, עלון ישיבת הר עציון 960, ג' באייר ה'תשס"ד
  • יצחק ברט, מבעד לכל הצינורות - עוד בעניין "והיה העקוב למישור", עלון ישיבת הר עציון 961, י' באייר ה'תשס"ד
• זיוה שמיר, על "והיה העקוב למישור" של ש"י עגנון, באתר מב"ע - מחקרים בספרות עברית