הפארק הוקם בשנת 1965 והוא מאכלס שטח של 1,412 ק"מ, מתוכם 258 ק"מ הם פארק לאומי 1,153 ק"מ הם אזור שימור של יערות נשירים יבשים בהם משגשגים בעיקר עצי הטיק. פארק זה היה ידוע לשליטים ההודים והבריטים ששלטו בהודו החל מהמאה ה-19 כאזור של ציד אריות ורבים באו לצוד אותם ולשמר אותם כגביע ציד. עד לסוף המאה ה-19 נראה נותר רק אריות מעטים באזור ולאחר מסע של לחצים מהשגרירים הבריטים על ממלכות פנימיות ובעזרת פעילי שימור ומחלקת היערות הממשלתית הוקמה לבסוף שמורה ייחודית בה האריות האסייתים היחידים בטבע לצד מגוון בעלי חיים אחרים.
בנוסף ישנם באזור פעילויות חינוך, הסברה, אתרי אטרקציות שונות וערוגות של מעל מיליון ק"ג דגניים לקציר. היער מספק גם מעל 123,000 טון של עצי הסקה.
באזור מספר סכרים לאורך נהר גודאבארי (אנ') הזורם בפארק. הסכרים הגדולים יכולים לגרום לפגיעה בעת הקיץ ובעתות בצורת בחיים בפארק, משימה ייחודית עבור צוות מחלקת היערות הממשלתי.
נוף הפארק מכוסה ביערות נשירים יבשים של עצי טיק ובאזורים מסוימים גם נוף סוואנה יבשה. באזור מעל 400 צמחים לרבות עצי פיקוס, שיזף, אפרסמון ייחודיים והעץ ההודי Syzygium cumini. לאורך החופים ניטעו גם עצי קזוארינה ו-Prosopis.
פאונה
בפארק מעל 2,375 מיני חיות, מהם 2,000 מיני חרקים, 300 מיני עופות, 38 מיני יונקים ו-37 מיני זוחלים. הפארק ידוע בעיקר באריות שלו, שהוא טורף-העל באזור (טיגריסים לא חיים בשמורה). כמות האריות גדלה מ-411 אריות ב-2010 ל-630 אריות בשנת 2015. חלק מהאריות נשלחים לגני חיות בהודו ומחוצה לה. האריות חיים במרכז גידול מיוחד וסופרים אותם מומחים בכל שנה כדי לוודא כמה מהם מצויים. למרות שהשמורה מוגנת לעיתים נכנסים אליה ציידים לא-חוקיים. כמו כן כמה אריות הורעלו אחרי תקיפת חיות בית. בנוסף הם בסכנה משיטפונות, שריפות, בצורות, מגפות ואסונות טבע אך עדיין זו השמורה המוגנת להם ביותר.
