יהודי נתון בסד מחוץ לבית-הכנסת הגדול בלבוב, איור דמיוני מהמאה ה-19. נתינה בסד ("קונע") הייתה עונש נפוץ בקהילה היהודית שלפני האמנציפציה.
הענישה בהלכה מורכבת מעונשים בידי שמיים ועונשים בידי אדם למי שעברו על חוקי התורה במזיד. העונשים בידי שמיים, כרת או מיתה בידי שמים, מובטחים בתורה עבור החוטאים בעבירות מסוימות.
מערכת הענישה היא חלק ממערכת החוקים שנחשבת בעלת תוקף מדאורייתא (חוקים שניתנו על ידי אלוהים למשה), ולכן היא עוסקת בענישה רק על תרי"ג המצוות שתוקפן מדאורייתא, ולא על החוקים שתיקנו חכמים. עם זאת ישנו גם עונש מכת מרדות (מקביל לעונש מלקות) שתוקפו הוא דרבנן. גם מתוך תרי"ג המצוות, רובן אינן מלוות בענישה בידי אדם לעובר עליהן במזיד, והעונשים מתייחסים רק לקבוצה מסוימת של מצוות. בפרט, העונשים מוטלים כמעט אך ורק על עבירות הנובעות ממצוות לא תעשה, וכמעט לא על אלו הנובעות ממצוות עשה, וגם מצוות לא תעשה רבות אינן מלוות בענישה בידי אדם. רוב החטאים שמוטל עליהם עונש בידי שמים הם חטאים שמוגדר בהם גם כן עונש גם בידי אדם, ולפי ההלכה העונש בידי שמים מתבטל אם העונש בידי אדם מבוצע בפועל.
על פי ההלכה, כיום אין לבתי דין סמכות הלכתית להטלת עונש מוות במסגרת ההלכה הרגילה. סמכות זו נפקעה בסוף תקופת בית המקדש השני, עם נדידת הסנהדרין הגדולה מלשכת הגזית[1]. הגם שעונשי מוות בסקילה ובאמצעים אחרים המשיכו להיות מוטלים בימי הביניים, במיוחד בספרד וצפון אפריקה, תחת הוראות שעה מיוחדות.[2] התורה שבעל פה צמצמה את הטלת העונשים בפועל על ידי בית דין באמצעות דרישות מחמירות של עדות והתראה, עד שמסופר במשנה על טענות של חכמים כי בית דין המקיים הוצאה להורג אפילו פעם אחת בשבע שנים או בשבעים שנה נחשב ל"חובלני"[3].
עונש מלקות בטל אף הוא עם ביטול הסמיכה, שכן רק דיינים סמוכים מוסמכים להלקות. עם זאת, בית דין של דיינים שאינם סמוכים יכולים להעניש במכת מרדות כראות עינהם, ואין סיבה הלכתית פורמלית המונעת זאת כיום. אף על פי כן, בפועל, כמעט ולא מבוצעת ענישה מסוג זה בדורות האחרונים. סנקציית הענישה הפלילית של בתי-הדין הרבניים נעלמה כמעט לגמרי החל מן המאה ה-18, עם האמנציפציה ליהודים והכפפתם לחוק המדינה לבדו.
ענישה בידי שמים
בערך זה, הכוונה במושג הענישה בידי שמים היא לסנקציות מוגדרות שספרות ההלכה מקשרת עם חטאים ספציפיים. אין בכלל זה מושגים מתחומים רחבים יותר, כמו מערכת השכר והעונש הכללית שקיימת בתורה ובמסורת היהודית הנוגעת לכל מעשי האדם, עונשי החורבן והגלות שהתורה מאיימת בהם כשעם ישראל בכללותו לא ישמור את מצוות התורה, וכן עונשים מגוונים שספרות האגדה היהודית מקשרת לחטאים שונים. בתחום ההלכתי המצומצם של ענישה בידי שמים קיימים שני סוגי עונשי מוות: עונש ה"כרת" ועונש ה"מיתה בידי שמים".
בתורה מוזכר לגבי כמה מצוות עונש מוות אלוהי מבלי להזכיר לגביהם את מושג הכרת. על פי זה, מנו חז"ל רשימה של כ-18 עבירות, שמוטל עליהן עונש "מיתה בידי שמים" הנחשב לקל יותר מעונש הכרת. העונש מוטל על שתי קבוצות של מצוות: על אי ציות לדברי נביא, ועל חילול הקודש בעבודה בבית המקדש וכדומה באופן שאינו ראוי.
חלק מן הקרבנות הכתובים בתורה הם חיוב של אדם על חטאים מסוימים. אפשר לדון האם זה אמצעי ענישה או אמצעי של כפרה (מחילה גמורה על חטא, בדרך כלל מידי האל), אך ודאי שיש כאן דין של תשלום. האדם החוטא באותם חטאים חייב להביא קרבן, ובית הדין יכולים גם לכפות אותו.
קרבן אשם הוא קרבן שמתחלק לשישה סוגים, כמו שמובא במשנה: ”אלו הן אשמות: אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.” (משנה, מסכת זבחים, פרק ה', משנה ה'). את אשם גזילות מביא אדם שגזל בצורה כלשהי ונשבע לשקר שלא גזל. אשם מעילות מביא אדם שמעל בקדשים, כלומר נהנה מדבר קדוש. אשם שפחה חרופה מובא על חטא מאוד מסוים, של אדם שבא על שפחה חרופה, שחציה שפחה וחציה בת חורין, באופן ספציפי.
אשם נזיר, שמביא נזיר שנטמא, ואשם מצורע לא בהכרח באים על חטא. אם כי במקרים מסוימים נזיר שנטמא למת הוא חוטא, וכן מצורע, ישנם פירושים שמסבירים שצרעתו באה לו על חטא לשון הרע. אשם תלוי גם הוא אינו בא על חטא, אבל הוא בא על ספק חטא. אדם שמסתפק אם חטא בדבר שיש בו כרת מביא אותו.
חז"ל חילקו את העבירות הללו לארבעה סוגים של הוצאה להורג: "סקילה" שנעשית על ידי רגימת האדם באבנים למוות על ידי העם, "שרפה" שנעשית על ידי השלכת עופרת רותחת לתוך פיו, "הרג" – התזת ראשו בחרב, ו"חנק" – הידוק לולאה סביב צווארו.
במקרא מוזכרת גם תליית הגופה, לאחר ביצוע ההוצאה להורג: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ".[15] הפרשנות ההלכתית שהתקבלה בעניין היא שעונש התלייה מוטל על העובד עבודה זרה ועל המקלל את שם ה', שלאחר ההוצאה להורג בסקילה תולים את הגופה בפומבי עד לסוף היום. את הגופה התלויה היו מורידים לפני רדת הלילה, כפי שמצווה התורה בהמשך לפסוק הקודם: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".[16]
מקורו של עונש המלקות הוא בחוק המקראי, אולם לא מופרט במקרא באיזה מקרים מוטל העונש. הקביעה אלו מן העבירות המקראיות עונשן מלקות היא קביעה של התורה שבעל פה. על פי ההלכה, בית הדין יכול להטיל עונש מלקות גם על חוטאים נוספים שחטאם לא כלול ברשימה הסגורה של העבירות שעונשן מלקות, ובפרט על העוברים על עבירות שמדרבנן. עונש המלקות הזה המוטל על ידי בית הדין נקרא מכת מרדות.
עין תחת עין
בחוק המקראי קיימת צורת ענישה גופנית נוספת מלבד מוות ומלקות, והיא עונש "עין תחת עין" למי שמטיל מום בזולת, וכן לעדי שקר שביקשו להטיל מום בנידון. על פי פרשנות התורה שבעל פה, נקבע שאין הכוונה לעונש גופני למי שהטיל מום בזולת, אלא רק לתשלום פיצויים על הנזק הגופני שנעשה, כחלק מדיני נזיקין. עם זאת, ההלכה כן מכירה בענישה "מידה כנגד מידה" לעדים זוממים, ומטילה עליהם עונש מוות, מלקות או תשלומים לפי מה שביקשו לחייב את הנידון.
קנס מסוג מיוחד הוא הכופר המוטל על מי שהשור שלו נגח אדם אחר והרג אותו. הכופר נחשב לתחליף לעונש מיתה בידי שמים שראוי לחול על בעליו של השור אם לא ישלם את הכופר.[19]תנאיםנחלקו האם הכופר המדובר הוא תשלום בגובה שוויו של האדם שנהרג או תשלום בגובה שווי האדם בעל השור.
עונשים נוספים
מלבד עונשים אלו, במקרים ספציפיים קיימים עונשים אחרים שבית דין מטיל:
הכנסה לכיפה – עונש המוטל לפי המשנה על "מי שלקה ושנה" ועל "ההורג נפש שלא בעדים".
חרם או נידוי – אלו עונשים שאינם חלק מן החוק המקראי, ומוטלים על פי שיקול הדעת של בית הדין. עונשים כאלו נעשו רווחים יותר לאחר שבטלה הסמכות של בתי הדין להטיל עונשים אחרים.
המלך
בתורה ובמשפט עברי, כמעט ואין דינים של משפט פלילי, ולא קבועים עונשים על עבירות פליליות, שאינן בדיני ממונות. כמו כן, כמעט ואין עונשים קלים על עבירות קלות. קושי נוסף להרשיע בדין הפלילי הוא הצורך בראיות חזקות מאוד ובצירוף נסיבות נדיר, כגון שני עדים והתראה. את החוסר הזה משלים משפט המלך, שרשאי להעניש גם במקרים שבהם בית דין לא יוכל לחייב. כך כותב הרמב"ם:
וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין. אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה. אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו.
לדעת הרב ד"ר עדו רכניץ[20], המטרה של החוסר בדינים ברורים בתורה על זה, היא בגלל שהתורה עוסקת בענישה דאונטולוגית, גמול על המעשה עצמו, ולא בענישה תכליתית לצורך יצירת הרתעה וניהול מדינה, שזה כבר תפקידו של המלך.
היחס בין ענישה בידי שמים לענישה בידי אדם
רוב החטאים שמוטל עליהם אחד משני העונשים בידי שמים (כרת או מיתה בידי שמים) הם חטאים שכמו כן מוטל עליהם מיתת בית דין או עונש מלקות. בתורה ניתן ביטוי מפורש ליחס בין העונשים בנוגע לנותן מזרעו למולך, שמוטל עליו הן עונש סקילה בידי אדם וכן עונש כרת בידי שמים:
כלומר, ברירת המחדל הראשונית היא עונש הסקילה בידי אדם, ואילו עונש הכרת בידי שמים היא ברירת המחדל שמתבצעת כאשר הענישה בידי אדם לא התבצעה. התורה מתייחסת לעונש הכרת כמתייחס למקרה שבו עונש המוות בידי אדם לא התבצע בגלל "העלמת עין" ציבורית ממעשי החוטא. בספרות ההלכה מרבים להתייחס למקרה נוסף שבו יש מניעה משפטית לבצע את עונש המוות בידי אדם, בגלל העדר עדים או התראה כנדרש, ואז בגלל חוסר היכולת להעניש בידי אדם, מתבצעת הענישה בידי שמים.[21]
על פי חז"ל, לא רק עונש מוות בידי אדם הוא תחליף למוות בידי שמים, אלא כמו כן ביצוע עונש מלקות, בחטאים שבהם הוא מוטל, מבטל את העונש בידי שמים אם הוא מוטל על אותו חטא:כל חייבי כריתות שלקו – נפטרו ידי כריתתם.[22]
