גי דה ליזיניאן מופיע מול חומות צור, ציור משנת 1295ריצ'רד הראשון ופיליפ אוגוסט מקבלים את מפתחות העיר עכו - כתב יד צרפתי מהמאה ה-14המצור על עכו, כתב יד צרפתי מהמאה ה-14הגליל בתקופת צלאח א-דין. מפה מהמאה ה-18
המצור הצלבני על עכו, שנערך בין השנים 1189–1191, היה אקורד הפתיחה של מסע הצלב השלישי ותחילת בניין הממלכה הצלבנית לאחר קרב קרני חיטין. המצור, שסימן את מעבר היוזמה הצבאית מהמוסלמים לצלבנים, החל כיוזמה פרטית של גי דה ליזיניאן שתפס עמדה שולטת מול העיר ביום 28 באוגוסט 1189 וזמן קצר לאחר מכן הפך המקום לאבן שואבת לאביריםנוצרים מאירופה. במשך שלוש שנים התחוללו קרבות במישור המקיף את עכו, על חומות העיר ובים, כאשר הצבאות הנוצריים שולטים על נקודות אסטרטגיות אך מוקפים ונמצאים במצור חלקי של צבאות צלאח א-דין. המצור נחשב לאחד הקשים והממושכים בתולדות ממלכת הצלבנים, והיסטוריונים בני התקופה השוו אותו למערכה לכיבוש טרויה כמתואר בספר האיליאדה.[1]
לאחר שהצדדים הגיעו לנקודת שבירה, הגיעו לחופי עכו כוחות צבא אנגליים של ריצ'רד הראשון ("לב הארי") ושל פיליפ השני מלך צרפת והצטרפו למערכה, וב-12 ביולי 1191 נכנעה עכו.
קרב קרני חיטין התחולל ב-4 ביולי1187, בקרני חיטין הסמוכה לטבריה, בין הצלבנים מממלכת ירושלים בהנהגת גי דה ליזיניאן, ובין השושלת האיובית בהנהגת צלאח א-דין. בקרב זה נחלה השושלת האיובית ניצחון מכריע מול הצלבנים. תוצאות היו הרות אסון לצלבנים. כמעט כל צבאם הושמד במערכה ויחד איתו אבדה כמעט כל האצולה הבכירה שניהלה את המדינה. המלך וקומץ האצילים ששרדו את טבח השבויים הוגלו לדמשק. הגיוס הטוטאלי של ממלכת ירושלים פגע בה קשות כי לא נותרו מספיק חיילים כדי להגן על המבצרים ועל הערים הבצורות. קומץ המגינים שנשאר להגן על מקומות היישוב הצלבניים נכנע במהירות ורק נקודות יישוב בודדות נשארו בידיים פרנקיות בפרק הזמן הקצר שעבר בין הקרב לבין שטיפת הארץ בנחשול המוסלמי.
כניעת עכו
לאחר יום הניצחון כבש צלאח א דין את טבריה, שנכנעה ללא קרב וביום 8 ביולי הופיע עם צבאו מול חומות עכו וקבע את אוהלו ליד תל אל פוח'אר המתנשא ממזרח לעיר. עם הופעת הצבא המוסלמי יצאו נציגי הצלבנים בעיר שנותרה ללא מגינים וביקשו לבוא במשא ומתן על כניעה, צלאח א-דין הציע לצלבנים לצאת את העיר או להישאר בה כנתינים מוסלמים. הצלבנים קיבלו את תנאי הכניעה ועזבו את העיר ללא קרב בעוד הנוצרים המקומיים נשארים בעיר. כך, החלה השמועה על נדיבותו מפליגת הלכת של צלאח א-דין שסייעה בקריעת מרקם האמון הרופף בין הצלבנים לנתיניהם המקומיים.
המוסלמים שנכנסו לעיר שביצוריה שלמים, מחסניה מלאים ובתיה עומדים ללא נזק תפסו מכל הבא ליד, וחלקם אף התבסס והתיישב בעיר. צלאח א-דין חילק למקורביו ארמונות וביצורים ואת השלטון העיר מסר לבנו אלמלך אלאפדל שהפך את הכנסייה המרכזית של העיר "כנסיית הצלב הקדוש" למסגד. לאחר מספר ימי שהות בעיר, יצאו הגדודים המוסלמיים מעכו להמשך כיבוש ארץ ישראל.
העיר צור נותרה בשלטון צלבני לאחר שקונרד ממונפראטו הופיע בה וארגן את הגנתה, על פי הסיפור יצא קונרד המכונה "המרקיז" מקונסטנטינופול לעכו בעת שאביו גיום ממונפראטו נשבה בקרב קרני חיטין. במזל לא נפל לידי המוסלמים בעכו ומצא עצמו בצור. העיר הייתה במצב של ייאוש ומלאה פליטים שמספרם הלך וגדל עם התקדמות צבאות צלאח א-דין וכניעת מבצרי ממלכת ירושלים. קונרד תפס את מצודת העיר ואת השלטון והחליט להתגונן מההתקפות המוסלמיות, ביצורי העיר חוזקו והעיר התכוננה למצור.
ביום 12 בנובמבר הגיעו צבאות צלאח א-דין ושמו את העיר במצור. העיר עמדה בכל ניסיונות התקיפה מהיבשה וגם הצי המוסלמי שהגיע מאשקלון לא הצליח להביא את העיר לכלל כניעה. עם כניסת החורף החלו התנאים במחנה המוסלמי להיות קשים בעוד העיר סובלת מרעב אך מגיניה לא הראו סימני כניעה.
ביום 30 בדצמבר1187, יצאו מנמל צור ספינות צלבניות שמשכו חלק מהצי המצרי אל מלכודת בנמל העיר, הספינות שנתפסו שלל שימשו את הצלבנים לפזר את שארית הצי המוסלמי שברח לכוון ביירות. התקפת נגד מוסלמית מכיוון היבשה נתקלה בתגובה צלבנית שהדפה את המוסלמים באבדות קשות. תבוסה זו הביאה להתפוררות המחנה המוסלמי ולהסרת המצור על העיר.
על אף שבטווח הקצר המשיך המצור המוסלמי על מבצרים נוצריים בלבנון, ועבר הירדן ומסע מלחמה מחודש בשנת 1188 חיסל את נסיכויות הצפון הצלבניות, הצלת העיר צור סימנה את תחילת המהפך ושמרה על האחיזה בארץ ישראל שתאפשר את כיבושה מחדש של עכו ותחילתו של מסע הצלב השלישי. עמידת העיר גם איפשרה לשליטה קונרד ממונפראטו לתבוע, ולקבל בסיכומו של דבר, את כתר ממלכת ירושלים.
שובו של גי דה ליזיניאן
בקיץ של שנת 1188 שוחרר גי דה ליזיניאן, מי שנשא - עדיין את התואר מלך ירושלים משביו בדמשק, אשתו המלכה סיבילה, מלכת ירושלים חזרה והפצירה בצלאח א-דין שיעמוד בהבטחתו שניתנה בעת המצור על אשקלון בשנת 1187 עד שנתרצה.
המלך המשוחרר עשה את דרכו לטריפולי מלווה במפקד מסדר הטמפלרים, אחיו של המלך אמלריך דה ליזיניאן וגיום ממונפראטו. מכאן יצא בראש גדוד צלבני קטן אל צור - בעבר בתחום שלטון ממלכת ירושלים ככל הנראה להתבסס ולתפוס את כס המלכות - מחדש. בהגיעו לעיר הוברר כי מעמדו כמלך התערער קשות לאחר קרב קרני חיטין. קונרד ממונפראטו סגר בפניו את שערי העיר והודיע לגי דה ליזיניאן כי מעתה הוא - קונרד - אדון העיר.
באביב אותה שנה יצא גי דה ליזיניאן לכוון עכו עם גדוד קטן מפליטי טריפולי, מלווה בצי סיציליאני ועליו 200 אבירים וצי פיזאני שלווה אותם לאורך החוף. אל הכוח הקטן הצטרפו אבירים מהמסדרים הצבאיים, בהגיעם אל אזור נחל בצת הגיעה הידיעה על תנועתם לצלאח א-דין שהיה צר על מבצר הבופור. כאן עשה צלאח א-דין משגה טקטי ונמנע מליירט את הכוח הצלבני הקטן מתוך מחשבה כי בעת ריכוזם לפני עכו ייקל על המוסלמים להשמיד אותם.[2]
ביום 26 באוגוסט הגיע הכוח הצלבני שכלל ככל הנראה 600 פרשים וכ-7000 חיילים רגלים למישור עכו, ובחסות החשיכה עלה גי דה ליזיניאן על תל עכו הידוע גם בשם תל אל-פחאר והתבצר עליה.[3]
העיר עכו הייתה מוקפת בחומות מצידה הצפוני והמזרחי המתחברות במגדל גדול ממדים שנקרא המגדל הארור על ידי הצלבנים (לטינית: Turris Maledicta) ומגדל הקרבות על ידי המגינים המוסלמים, ומוקפות בחפיר יבש. העיר ישבה על חוף הים ולה נמל המוגן על ידי מצודה הידועה בשם מגדל הזבובים.[4]
עמדות הצדדים
נחל נעמן תוחם את מישור עכו מדרום ואליו היו צמודות דיונות חול. במרכז מישור עכו עומדות מספר גבעות ששימשו כעמדות לצדדים הניצים, תל עכו - עמדתם המבוצרת של הצלבנים, מתנשא לגובה של כ 30 מטר מעל פני הים עמד מרחק של 1200 מטר מחומת העיר ונקרא בפי הצלבנים "הגבעה" (לטינית: Toron) בעוד המוסלמים קוראים למקום בכינוי הגנאי "תל הניצלבים" ומזרחה ממנו תל כיסן מקום מפקדתו של צלאח א-דין, אך למעשה נע צלאח א-דין ממפקדות בתל ח'רובה (כ 12 קילומטר מזרחית לעכו), תל אל-עיאדיה (צפונית לח'רובה ובמרחק 8 קילומטר מעכו) ולעיתים אף ישב בשפרעם. מחנות צבא וריכוזים צבאיים מוסלמיים היו גם באכזיב ובחיפה.
בתחילת המערכה התמקמו הכוחות המוסלמים בתל ח'רובה כאשר אגפם הימני מגיע לתל אל-עיאדיה והשמאלי לנעמן, כאשר הבסיס הלוגיסטי נקבע בציפורי. בשלב זה הצלבנים על ה"טורון" לא היוו איום של ממש על העיר ומגיניה לא טרחו לסגור את שערי העיר, הצבא המוסלמי שקיפאון אחז אותו סגר על העמדה הצלבנית אך לא ניסה להתקיפה ישירות או לנתק את העמדה הצלבנית מחוף הים ולמנוע אספקה ותגבורות. כך בנו הצלבנים צפונית לחומות העיר במפרצון קטן ורדוד מזח הידוע בשם מזח המרקיז - על שם המרקיז קונרד ממונפראטו. עם התקרבות אוניות נוצריות לחוף היה גדוד צלבני יוצא מתל עכו אל המזח ופורק את מטענן, בחלק מהמקרים היו הצלבנים מעלים את הספינות לחוף ומפרקים אותן כחומר גלם לביצורים או מכונות מצור.
אופי הלחימה
תנאי השטח היו מרכיב בהכתבת אופי הלחימה אך אלו הושפעו - מחזורית בעיקר מעונות השנה. בעונות הלחימה המסורתיות האביב והקיץ היה במחנה הצלבני מתמלא בעולי רגל מאירופה שהגיעו להילחם בעכו ויזמו התקפות וקרבות שהשתוללו סמוך לחומות העיר, בעוד מכונות המצור השונות תוקפות, לעיתים ללא הפסקה, את ביצורי העיר. עונות הלחימה איפשרו לגדודים מוסלמיים להגיע מכל רחבי האימפריה האיובית ולהשתתף בלחימה. בעונת החורף, בעת שגשמים מלאו את אפיק הנעמן בזרימת מים ומישור עכו הפך בוצי הייתה הלחימה משתתקת.
בהיות עכו עיר נמל היה ללוחמה ימית מקום מרכזי בקרבות, הן כאמצעי אספקה עיקרי אם לא יחיד לצרים (שהיו מנותקים מבסיסיהם על ידי צבאו של צלאח א-דין) שקיבלו דרך הים את כל אספקתם כולל נשק ותחמושת והן לחיל המצב של עכו.
במספר קרבות ימיים בסמוך לחופים הייתה ידו של הצי הנוצרי בדרך כלל על העליונה והמצור על נמל עכו בדרך כלל הצליח למנוע כניסת אספקה לעיר.
מהלך המצור
1189
ביום 31 באוגוסט1189 זמן קצר לאחר התבססות המחנה הצלבני על גבעת "טורון" יצאו הלוחמים הנוצרים במתקפת פתע אל חומות העיר כשהם נעזרים בסולמות בלבד, ההתקפה נהדפה אך הצלבנים הבהירו את רצינות כוונותיהם.
עד ספטמבר 1189 גדל המחנה הצלבניעל ידי צי מדנמרק, וצי פלמי ואחריהם גדודים של צלבנים מאנגליה וגרמניה ולאחר מכן גדודים מצפון איטליה, אספקת הצבא נעשתה על ידי קונרד ממונפראטו באוניות מצור.
בשלב זה נתהדק המצור הצלבני על העיר, ומסביב התהדק המצור המוסלמי על הצבא הצלבני. האסטרטגיה המוסלמית גרסה תגובות להתקפות הנוצריות - ומתן היוזמה לצבא הצלבני. כך כל התקפה על חומות העיר גררה איתות עשן מתוך העיר והתקפה מוסלמית מבסיסיהם אל כוון גבעת "טורון", מתקפות צלבניות אל בסיסי המוסלמים גררה יציאה מן החומות של כוח חיל המצב.
עד מהרה הביאה אסטרטגיה זו להתפתחות מערכת מצור יוצאת דופן, כאשר העיר מוקפת בחפיר וביצורים צלבנים משני הכוונים - אחד מול העיר ואחד מול צבאו של צלאח א-דין.
ביום 14 בספטמבר נטלו המוסלמים את היוזמה וכוח חזק בפיקוד אחיו של צלאח א-דין של תקי א-דין יצא מתל על עיאדיה ותקף את גבעת "טורון", עמדות הצלבנים הסמוכות לגבעה נפרצו והדרך המובילה צפונה אל כוון אכזיב נתפסה על ידי המוסלמים, מיד הועברו לעיר אספקה ולוחמים.
הקרבות באזור זה שעתיד היה להיקרא "מון מיזאר" בעכו הצלבנית נמשכו מספר ימים אך החזית התייצבה, והמחנה המוסלמי שינה את מיקומו ומשקלו בשדה המערכה על מנת לנצל את הצלחה. כך מנעו המוסלמים אפשרות להתקפה ישירה על החומות ואיימו באופן ישיר על עורף הביצורים הצלבניים.
ביום 4 באוקטובר פתחו הצלבנים בהתקפה מאסיבית על נקודות תורפה בקו ההגנה המוסלמי בצפון העיר, אגרוף ברזל של פרשים צלבניים בעיקר מהמסדרים הצבאיים מוגן על ידי קשתים רגליים מוטטה את חייליו של תקיא-דין ותפסה מחדש את גבעת "מון מיזאר" משם המשיכה ההתקפה הצלבנית אל האגף הימני המוסלמי והביאה אותו לכלל נסיגה, הצבא הצלבני התקדם במהירות שהפתיע את המוסלמים אל כוון תל אלעיאדיה, אז נפתחו הקווים הצלבניים והאבירים שטפו את הביצורים המוסלמיים.
ברגע מכריע זה החלו החיילים הצלבנים לבזוז את המחנה המוסלמי ושוק המזון שפעל סמוך אליו, המחנה המוסלמי ובעיקר האגף השמאלי שלא נכנס כלל למגע יזם התקפת נגד שהביאה את הצלבנים לכלל נסיגת בהלה, כוח מחיל המצב של העיר יצא להתקיף את הנסוגים שחזרו מוכים ובאבדות כבדות לגבעת "טורון".[דרוש מקור]
בסיכומו של יום הקרב המוסלמים לא הצליחו לנצל את המומנטום, לא הצליחו לסלק את הצלבנים מעמדותיהם החדשות ב"מון מיזאר" ומפקדי הכוחות של צלאח א-דין סירבו לחדש את הקרבות.
ביום 31 באוקטובר הופיע צי מוסלמי בן 50 ספינות מול נמל עכו ופרץ את טבעת המצור הימי והציל את העיר מרעב. צי נוסף ממצרים הצליח לפרוץ, שוב את המצור במהלך חודש דצמבר.
1190
חורף שנת 1190 תפס את הצלבנים במגורים ארעיים החשופים לפגעי מזג האוויר שבנוסף לכך הביא לניתוק עורק האספקה הסדירה, בעוד חיל המצב של עכו פטור מהתמודדות עם הגשם והקור ועם עתודות אספקה. במהלך חמשת חודשי החורף הושבתה הלחימה בשדה.
במרץ 1190 הצליח קונרד ממונפראטו להגיע מצור לעכו עם ספינות אספקה. הצלבנים החליטו על שינוי הטקטיקה ולהתמקד בהרעשה ארטילרית על החומות, מילוי החפיר וכריית מנהרות. במהלך חודשי החורף נבנו על ידי הצלבנים 3 מגדלי מצור מאסיביים שגבהם כ 30 מטר, המכוסים בעורות ספוגי חומץ להגנה מפני אש יוונית. בסוף חודש אפריל החלה ההתקפה הצלבנית על חומות העיר, תחילה הצליחו הצלבנים למלא את החפיר ולאחר הפגזה ארטילרית הגיעו מגדלי המצור אל החומות ולחימה פראית התלקחה עליהן. התקפת נגד נואשת של צלאח א-דין עצרה את ההתקפה הצלבנית אך גם לאחר מכן הקרבות המשיכו באזור החומה עד חודש מאי. אז הצליחו מגיני העיר להצית ולהעלות באש את המגדלים באמצעות חומר דליק מיוחד שהוכן על ידי טכנאי מיוחד שהגיע מדמשק.[5] במקביל החל צלאח א-דין לקרב את גדודי צבאו אל כוון עכו וביום 19 במאי שיגר התקפה עזה אך חסרת מחץ על הקווים הצלבניים.
אפיסת הכוחות אליה הגיעו הצדדים, והידיעות על התקרבות המחנה הגרמני הגדול בפיקוד פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרידריך ברברוסה) הביאו את המערכה לקיפאון, על רקע התסכול והקשיים במחנה יצא גדוד של חיילים רגלים ממחנה הנוצרים ללא פיקוד ופרץ את דרכו אל כוון צפון דרך הקווים המוסלמים אל כוון אכזיב - מרכז לוגיסטי מוסלמי. כאן לא יכלו החיילים הנוצרים מלעצור בעצמם והחלו לבזוז את המחנה, החיילים המוסלמים התארגנו להתקפת נגד שהדפה את הצלבנים והביאה להרג של רובם. משיצאו אבירים צלבנים לחלץ את שרידי הגדוד יצא חיל המצב משערי העיר ונכנס אל תוך מערכת הביצורים הצלבניים משם נהדף בקושי.
במהלך ספטמבר הגיע למחנה הצלבני אנרי השני, רוזן שמפאן, מי שעתיד להיות מלך ירושלים, ותפס את הפיקוד הצבאי במחנה. בשלב זה נדחק גי דה ליזיניאן לצד, למרות גבורתו בקרב הוא היה חסר מעמד בעכו.
הלוחמים החדשים החיו את מאמצי ההתקפה ומספר מכונות מצור נבנו על ידי הצלבנים בעמל רב ובהן איל ניגוח אדיר מדים וכלי ארטילריה חדשים אך במהלך הקרבות נפגעו אילי המצור באש יוונית ונשרפו, בשלב זה העביר צלאח א-דין את מפקדתו אחורה אל שפרעם וכתוצאה ממהלך זה התקשו המוסלמים לספק את צורכי העיר וזנחו את יוזמות ההתקפה על ביצורי הצלבנים.
בשלב זה הציעו הפיזאנים לשנות כוון ההתקפה ולנסות לפרוץ לעיר מתוך הים אל הנמל. לצורך ההתקפה נבנה מגדל צף המצויד במכונות מצור שתקף את מגדל הזבובים ששלט על נמל עכו, ספינה אחרת הועמסה בחומרי תבערה ונשלחה אל תוך הנמל וספינה שלישית עם חיל נחיתה התקרבה לחוף. ההתקפה נסתימה בכישלון מוחלט משעלה המגדל הצף באש ושתי האוניות האחרות טבעו.[6]
ביום 11 בנובמבר יצא צבא צלבני לתקוף את חיפה ולפשוט על מחסני האספקה במקום. הצלבנים הגיעו לעין אפק וחנו על תל כורדאני שם היו חשופים להטרדות כל הלילה, עם בוקר התברר לצלבנים כי הם מוקפים מכל עבר בלוחמים מוסלמים ובעיקר בפרשיםטורקים, הנוצרים החלו בנסיגה מסודרת עד לנעמן, שם פוזרו המוסלמים בהתקפה נועזת של ז'ופרוא דה ליזיניאן (צר').
האירוע החשוב האחרון של שנת 1190 התרחש ביום 27 בדצמבר כשצי של 25 אוניות אספקה חדר לעיר והציל את תושביה מחרפת רעב.
1191
כיבוש עכוהוצאה להורג של חיילים מוסלמים
חורף שנת 1191 היה הקשה ביותר בתקופת המצור, במשך ארבעה חודשים קשים נפלו במחנה הנוצרי צלבנים רבים ממחלות, חשיפה לקור ורעב. חיילים פשוטים וחסרי אמצעים אף ערקו לצד המוסלמי בקבלם עליהם את עול האסלאם. בעת קשה זו נוסד למרגלות העיר אחד המסדרים הצבאיים החשובים - מסדר האבירים הטבטוני. עד אז היה המסדר חלק ממסדר ההוספיטלרים, בעכו ייסד המסדר בית חולים בתוך ספינה שנגררה על החוף והחל לפעול כמסדר עצמאי.[7]
המצב במחנה המוסלמי לא היה מזהיר אף הוא וייאוש שאחז בו מנע ריענון של חיל המצב בעיר. ביום 5 בינואר התמוטט חלק מהחומה של העיר אך הצלבנים לא הצליחו לנצל את האירוע הן מחמת תשישותם והן מאחר שהגשם הפך את כל שדה המערכה לביצה טובענית המקשה על תנועה.[8]
באביב של שנת 1191 התארגנו הצדדים הלוחמים להמשך הלחימה, בשלב זה כבר הופיעו לפני חומות העיר ביום 20 באפריל כוחות צרפתיים בפיקודו של פיליפ אוגוסט - סנוניות ראשונות של מסע הצלב השלישי, וב-8 ביונינחת המלך עצמו בשדה המערכה של עכו. בשלב זה, בטרם התחדשו הקרבות עקובי הדם כבר הדלדלו השורות המוסלמיות, וניכר כי היאוש פשט בשורותיהם. בחודש האחרון לקרבות, מול ריצרד לב הארי ניכר היה כי הפיקוד התפורר וללחימה אין תוכנית או כוון.[9]
תחילה ניסה המלך הצרפתי פיליפ אוגוסט להכריע את המצור בסדרת התקפות עזות על ביצורי העיר, שלוש התקפות שנערכו בחודש יוני נהדפו בקושי אך במקביל המשיכה הארטילריה הצלבנית להפגיז את חומות העיר שבקיעים, סדקים ואף הרס מאסיבי ניכר בהן. ההתקפות נערכו מאחרי חומות עפר מהודק שהפכו את האש היוונית לחסרת תועלת.
ביום 8 ביוני נחת הצבא האנגלי בעכו, ביום 2 ביולי חלקים מהמגדל הארור התמוטטו, התקפה ראשונה על הפרצה נהדפה, התקפות נוספות נערכו מיום 5 ביולי עד ליום 7 ביולי אך ללא הצלחה. התקפה נוספת ביום 11 ביולי הביאה את המגינים לייאוש מוחלט ולסכם כניעה שעליו מוסכם ביום למחרת.[10]
על פי הסכם הכניעה הפכו כל תושבי עכו לשבויים ורכושם לשלל, וצלאח א-דין התחייב לפדות את השבויים המוסלמים, להחזיר את שבויי המלחמה הנוצרים ואת הצלב האמיתי.[11]
סוף דבר
כיבושה של עכו התברר, בדיעבד, כשיאו של מסע הצלב השלישי והגדול שבהישגיו. כיבוש העיר אף פתח את התקופה השנייה בתולדות ממלכת ירושלים כאשר הפכה עכו למעשה לבירת הממלכה. מדינת הצלבנים שיש הקוראים לה ממלכת עכו התקיימה מאה שנים נוספות עד שעכו עצמה תיכבש בשנת 1291 על ידי הממלוכים.
כיבוש העיר הביא לקדמת הבמה את הצורך לארגן מחדש את העיר ואת ממלכת הצלבנים מחדש והעלה אל פני השטח מחלוקות ישנות שמקורם בממלכת ירושלים של לפני קרב קרני חיטין ומחלוקות חדשות שמקורן באירופה. כך עבר פיקוד הכוח הצלבני לידי מלכי אירופה ואלו נתפלגו ביניהם על שאלות בסיסיות - תהליך שהלך והתחזק בממלכת ירושלים השנייה: איבוד כוחם של אבירי הארץ ומתן ההכרעה על גורל המדינה הצלבנית לגורמי חוץ.
בהתערבות פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הוחזרו הנכסים בעיר לידי בעליהם הוותיקים (אלו שיכלו להוכיח את בעלותם). כך הוחזרו נכסים לקומונות האיטלקיות ולמסדרים הצבאיים והמסגדים חזרו להיות כנסיות.[12]
בגלל הצפיפות בעיר נאלצו נוצרים מקומיים וחלק מהצלבנים להתגורר באזור מון מיזאר מחוץ לחומות העיר.
ביום 31 ביולי עזב המלך הצרפתי את חופי הארץ למרות מחאות הצלבנים והשאיר את ריצ'רד לב הארי כשליט ומפקד עליון. ביום 20 באוגוסט משנתעכבו תשלומי פדיון השבויים המובטח ומשהחזיר צלאח א-דין רק חלק משבויי המלחמה הנוצרים הוציא ריצ'רד לב הארי את האסירים המוסלמיים אל מחוץ לעכו (אל אזור חורבת עוצה) והוציא אותם להורג.[13]
יומיים לאחר מכן, יצא הצבא הצלבני מעכו דרומה למסע של כיבוש מחדש של ארץ הקודש. מסע זה עתיד להמשך שנה - עד לנובמבר 1192 מתוך מטרה מוצהרת של כיבוש ירושלים אותה לא ישיג.
יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; פרוואר זכה על ספרו בפרס ישראל ובתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi, ed. William Stubbs, Rolls Series, (London: Longmans, 1864) III, 1, 5, 13, 17–18 (pp. 210–11, 214–17, 224–26, 231–34), translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 175–81 fordham.edu
Lane-Poole, Stanley. Saladin and the Fall of the Kingdom of Jerusalem Williams & Norgate, London (1903). (Archived here)
^John H. Pryor. A Medieval Siege of Troy: The Fight to the Death at Acre, 1189–1191 or The Tears of Ṣalāḥ al-Dīn in The Medieval Way of War: Studies in Medieval Military history in honor of Bernard S. Bachrach / edited by Gregory i. halfond.
^David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687 p. 46
^Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221 p. 83.
^ 12Thomas F. Madden. The new concise history of the Crusades Rowman & Littlefield 2005 ISBN 0742538222, 9780742538221 p. 84.
^Beha Ed-Din, What Befell Sultan Yusuf, chapter XCI, in The Palestine Pilgrims' Text Society Vol XIII, London
^David Nicolle, Christa Hook. The Third Crusade 1191: Richard the Lionheart, Saladin and the Struggle for Jerusalem. Osprey Publishing 2006 ISBN 1841768685, 9781841768687 p. 51
