המאפיה האמריקאית (מאנגלית: The American Mafia; המכונה גם המאפיה האיטלקית-אמריקאית) היא מאפיה ואגודת סתרים, העוסקת בפשע מאורגן בה חברים לרוב אמריקאים ממוצא איטלקי, ונחשבת אחד מארגוני הפשע המפותחים והגדולים בעולם. הארגון שואב ומשתייך למאפיה הסיציליאנית ולעיתים מכונה, בדומה לארגון האב, קוזה נוסטרה (איטלקית: Cosa Nostra, מילולית: "הדבר שלנו") הן על ידי חבריו והן על ידי רשויות אכיפת החוק בארצות הברית (שם הוא לרוב מקוצר ל-LCN, ראשי תיבות של La Cosa Nostra). הארגון הוקם בראשיתו בארצות הברית על ידי מהגרים מסיציליה, כענף ושלוחה של המאפיה הסיציליאנית. עם זאת, הארגון התפתח בהדרגה לישות נפרדת עצמאית חלקית מהמאפיה המקורית בסיציליה, ובסופו של דבר קלט מהגרים איטלקים שאינם מסיציליה וקבוצות פשע אמריקאיות איטלקיות נוספות, לדוגמה הענף האמריקאי של הקאמורה.

היחידה החשובה ביותר במבנה הארגוני של המאפיה מכונה "משפחה", שבראשה עומד ראש המשפחה, המכונה לעיתים דון. אך אין בכך כדי לומר שבהכרח מתקיים קשר משפחתי בין חברי המשפחה. ראשי חמש המשפחות של ארצות הברית נחשבים לדמויות החזקות ביותר בפשע המאורגן בארצות הברית.

המאפיה פעילה כיום בעיקר בצפון-מזרח ארצות הברית, עם הפעילות הנרחבת ביותר בניו יורק, פילדלפיה, ניו ג'רזי, באפלו וניו אינגלנד, ובאזורים בוסטון, פרובידנס והרטפורד. הארגון גם מחזיק בנוכחות כבדה מאוד בשיקגו ויש לו נוכחות משמעותית ועוצמתית באזורי מטרופולין אחרים במערב התיכון כמו קנזס סיטי, דטרויט, פיטסבורג, מילווקי, קליבלנד וסנט לואיס. מחוץ לאזורים אלה, המאפיה פעילה מאוד גם בפלורידה, לאס וגאס ולוס אנג'לס. משפחות מאפיה היו קיימות בעבר במידה רבה יותר וממשיכות להתקיים במידה פחותה בצפון מזרח פנסילבניה, דאלאס, דנבר, ניו אורלינס, רוצ'סטר, סן פרנסיסקו, סן חוזה, סיאטל וטמפה. בעוד שחלק ממשפחות הפשע האזוריות באזורים אלו כבר לא פעילות כארגוני פשע, יוצאי הארגון המשיכו לעסוק בפעילות פלילית שבסופו של דבר סופחה לארגוני פשע בקנה מידה ארצי.^[1] בשיאו של הארגון היו לפחות 26 ערים ברחבי ארצות הברית עם משפחות קוזה נוסטרה, וערים רבות נוספות ראו נוכחות של קבוצות דומות המקיימות קשר עם הארגון הראשי. ישנן חמש משפחות מאפיה ראשיות בניו יורק, הידועות כחמש המשפחות: משפחות גַמְבּינוֹ, לוּצֵ'זֶה, גֶ'נוֹבֶזֶה, בּוֹנָאנוֹ וקוֹלוֹמבּוֹ. חמש המשפחות שולטות במאפיה האמריקאית ודרכה בכלל הפשע המאורגן בארצות הברית זה מכבר. למשפחות טריטוריות נפרדות וכל משפחה פועלת באופן עצמאי, אך הפעילות ברמה הלאומית מתואמת ומפוקחת על ידי המועצה, גוף המורכב מהבוסים של כל אחת מהמשפחות החזקות. אף על פי שרוב הפעילויות של המאפיה אינן חוצות את גבולות צפון מזרח ארצות הברית ושיקגו, המשפחות ממשיכות לשלוט בפשע המאורגן בארצות הברית, למרות המספר ההולך וגדל של קבוצות פשע אחרות.^[2][3]

מקור המילה מאפיה (מאיטלקית: Mafia) נובע מהתואר הסיציליאני מאפיוּסוּ, מילה שמשמעותה רברבנות, יהירות או ביטחון עצמי מופרז. במאה ה-19 היא שימשה לתיאור אדם "חסר פחד", "בעל תושיה" או "גאה".^[4] הטייתה לנקבה היא מאפיוּסה ומשמעותה הייתה "מושכת" או "יפהפייה".

בצפון אמריקה המאפיה האיטלקית-אמריקאית נקראת לרוב "המאפיה" או The Mob. מכיוון שארגונים נוספים חולקים שמות אלו, שימוש בהם מחוץ להקשר עשוי לגרום לבלבול, השם "המאפיה" עשוי להתייחס גם למאפיה הסיציליאנית באופן ספציפי או לארגוני פשע איטלקיים באופן כללי (לדוגמה הקאמורה שאינה חלק מהמאפיה הסיציליאנית) וארגוני פשע נוספים, לדוגמה המאפיה הרוסית והמאפיה היהודית.

הפרסום הראשון בדבר קיומו של ארגון פשע איטלקי בארצות הברית מגיע מעיתון ה"ניו אורלינס טיימס" שפורסם באביב 1969, שם נטען כי הרובע השני של העיר ניו אורלינס הוצף בפעילות של "רוצחים סיציליאנים ידועים לשמצה, מזייפי כספים ופורצים, שבחודש האחרון חברו למעיין שותפות כללית העוסקת בהפרעה לסדר הציבורי". מהגרים מדרום איטליה שהגיעו לעולם החדש נקלטו בעיקר בברזיל וארגנטינה, וניו אורלינס קלטה הגירה רבה משתי המדינות הדרום אמריקאיות.

קבוצות מאפיה בארצות הברית נהיו משמעותיות בעולם התחתון של אזור ניו יורק, ובאופן הדרגתי התרחבו והפכו מארגונים קטנים שבסיסם בשכונות עוני בעלות צביון איטלקי (למשל איטליה הקטנה) לארגונים המקיפים ערים שלמות ולבסוף לארגון בקנה מידה לאומי. "היד השחורה" היה שמה של שיטת סחיטה באיומים שהייתה נפוצה בשכונות אטלקיות במאה העשרים. בתקשורת באותה התקופה סוג זה של פעילות הוצג כאילו מתבצע על ידי ארגון אחד המתכלל סחיטות בכל רחבי המדינה, לו קראו "חברת היד השחורה", אך למעשה היו אלה כנופיות רבות ולא קשורות פרט לשיטת פעולתן, ולא ארגון פשע של ממש, ולכן לעיתים מיוחס למאפיה בתקופה זו הכינוי "חברת היד השחורה".

חבר המאפיה המוכר הראשון שפעל בארצות הברית היה ג'וזפה מורלו, שהיה ראש משפחת מורלו. הוא ושישה עבריינים סיציליאנים נוספים נמלטו מסיציליה לארצות הברית לאחר שרצחו אחת עשרה בעלי קרקעות עשירים, ומושל וסגן מושל של מחוז בסיציליה.^[5] הוא נעצר מאוחר יותר והוסגר חזרה למולדתו.

משנת 1880 עד 1920 פעלה בניו יורק "כנופיית חמש הנקודות" (מאנגלית: Five Points Gang), שנקראה על שם שכונה ישנה במנהטן. בעוד כנופיה זו לא הייתה חלק מהמאפיה האמריקאית, רבים מהבוסים המפורסמים ביותר של המאפיה החלו את דרכם כחברי "חמשת הנקודות", ביניהם לאקי לוצ'יאנו ואל קפונה. גם הקאמורה הייתה פעילה באותה תקופה בניו יורק, אם כי בברוקלין. בשיקגו, אזור מספר 19, שנחשב שכונת עוני אטלקית, קיבל את הכינוי "bloody nineteenth" בעקבות ריבוי פשעים אלימים באזור, וביניהם עימותים בין ארגוני פשע שונים.

ערך מורחב – תקופת היובש

ב-16 בינואר 1919 החלה תקופת היובש בארצות הברית עם התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית שאסר את יצורם והפצתם של משקאות חריפים, אך הביקוש למשקאות אלו לא פחת. בעקבות כך נוצרה אווירה תרבותית סובלנית כלפי עברות כמו הברחה ומכירת מוצרים אסורים, אף בקרב המשטרה ופוליטיקאים עירוניים. אף על פי שאין קשר ישיר למעורבות המאפיה, שיעור הרצח בתקופת היובש עלה ביותר מ-40%, מ-6.8 רציחות ל-100,000 נפשות ל-9.7, ובתוך שלושת החודשים הראשונים שלאחר התיקון השמונה עשרה, נגנב ויסקי בעלות של כחצי מיליון דולר ממחסני הממשלה.^[6] הרווחים שניתן להפיק ממכירת והפצת אלכוהול היו שווים את הסיכון לעונש מצד הממשלה, שהתקשתה לאכוף את האיסור. גם כנופיות וגם פוליטיקאים עבריינים ראו בכך הזדמנות כלכלית והחלו לשלוח כמויות גדולות יותר של אלכוהול לערים בארצות הברית. רוב האלכוהול יובא מקנדה,^[7][8] מהקריביים, ומהמערב התיכון של ארצות הברית, שם יוצר במזקקות מחתרתיות.

בתחילת שנות ה-20 בניטו מוסוליני עלה לשלטון באיטליה וכונן את המשטר הפשיסטי המדינה, ובעקבות כך גלי מהגרים ופליטים מאיטליה שטפו את הארצות הברית. מוסוליני תקף במיוחד את המאפיה ואגודות סתרים אחרות מכיוון שתפס את מנגנוני הארגון והפיקוח שלהם כ"מדינה בתוך מדינה".^[9] רוב המהגרים והפליטים מאיטליה הגיעו חסרי כל והתגוררו בשכונות מצוקה. כדרך להמלט מהעוני, מהגרים רבים בחרו להצטרף למאפיה האמריקאית.

המאפיה ניצלה את חוקי היובש והחלה למכור אלכוהול בניגוד לחוק. הרווחים מהברחה ומכירה לא חוקית של אלכוהול עלו בהרבה על הרווחים שהופקו מענפי ההכנסה המסורתיים של המאפיה, שכללו גביית דמי חסות, סחיטה, הימורים וזנות, וככל שנמשך האיסור משפחות המאפיה הפכו לחזקות ועשירות יותר.^[8][10][11] פלגים שונים נלחמו אחד בשני על מונופול הסחר באלכוהול בשטחים שונים במדינה, כשהפלגים המנצחים גיבשו את השליטה שלהם בעולם התחתון והפכו ל"משפחת הפשע" של העיר או האזור. יצור האלכוהול הפך לתעשייה של ממש שדרשה מגוון רחב של חברי כנופיה מכל הלכי החיים, ביניהם עובדי יצור, עורכי דין, נהגי משאית, וגם חיילים לחסל מתחרים באמצעות איום או כוח. כנופיות חטפו זו את משלוחי האלכוהול אחת של השנייה, ואילצו את יריביהן לשלם דמי חסות כדי לעזוב את פעילותם בשקט, ושומרים חמושים ליוו כמעט תמיד את השיירות שסיפקו את המשקאות.^[12][8]

ערך מורחב – מלחמת הקסטלמארזים

בשנות העשרים, בעקבות צמיחה מאסיבית זו של ארגוני הפשע בארצות הברית, ארגונים שונים נהלו מלחמות אלימות ורבות הרוגים על השליטה בענף האלכוהול הלא חוקי, וארגוני הפשע האיטלקיים, האירים והיהודיים נאבקו רבות אחד בשני על טריטוריה. בניו יורק פרנקי ייל ניהל מלחמה עם כנופיית "היד הלבנה" שחבריה היו אירים ברובם. עלייתו לשלטון של אל קפונה בשיקגו לוותה בטבח אכזרי ומתוקשר בכנופיית "הצד הצפוני" שהורכבה מיוצאי אירלנד ופולין. בסוף שנות העשרים שני משפחות מאפיה התחרו על השליטה בעיר ניו יורק- האחת הייתה משפחת הפשע של ג'ו מאסֶריה המכונה היום משפחת ג'נובזה, והשניה הייתה משפחתו של סלווטורה מַרָנְצָנוֹ שנקראת היום משפחת בּוֹנאנוֹ. עימות זה כונה מלחמת הקסטלמארזים וניטש פברואר 1930 ועד מותו של ג'ו מאסריה. לאחר ניצחונו הבנה את המאפיה מחדש במבנה ארגוני היררכי ברור אותו היא משמרת עד היום. מרנצנו חילק את המאפיה בניו-יורק לחמש המשפחות שלכל אחת היררכיה פנימית ברורה, ביסס את "קוד ההתנהגות" של הארגון והקים מנגנונים שמטרתם הייתה לפתור סכסוכים ואף הכריז על עצמו כשליט היחיד של המאפיה האמריקאית, תואר לו קרא "הבוס של כל הבוסים" (מאיטלקית: capo di tutti capi). אך שלטונו של מרנצנו היה קצר מועד, והסתיים ברציחתו על ידי לאקי לוצ'יאנו ממשפחת ג'נובזה בסיועו של מאיר לנסקי.

ערך מורחב – המועצה (מאפיה אמריקאית)

לאחר רצח מרנצנו החליט לאקי לוצ'יאנו לשמר את המבנה ההיררכי החדש, אך במקום למנות עצמו לבוס הראשי החדש, החליט להקים גוף חדש שיפקח על המאפיה הנקרא המועצה. במועצה יושבים חמשת הבוסים של חמש משפחות הפשע של המאפיה ובה מתקבלות החלטות בהצבעה. בניגוד לדור הקודם של המאפיה האמריקאית, שהורכב בעיקר מאיטלקים שהיגרו לארצות הברית כבוגרים, דור זה של מאפיונרים שהתבגרו בארצות הברית ראה יתרון בבריתות עם ארגוני פשע לא איטלקיים, ובמיוחד עם ארגוני הפשע היהודיים. לכן המועצה הקימה ושלטה ב"סינדיקט הפשע הלאומי" (אנ'), אליו היו שייכים גם ארגוני פשע לא איטלקיים, למשל המאפיה היהודית, המאפיה האירית וארגוני פשע אפרו-אמריקאים שונים. צורת ארגון זו הובילה לשלום יחסי בין ארגוני הפשע השונים וצמיחה בפשע המאורגן בכל ארצות הברית. עד שנות החמישים הספיקו לקום תחת ארגון זה כ-26 משפחות פשע שונות, כל אחת מפקחת על עיר (פרט לחמש המשפחות של ניו יורק). כל משפחה פעלה באופן עצמאי יחסית בגבול שטחה. קוד ההתנהגות שהגה מרנצנו, ובעיקרו חוק האומרטה שאסר כל שיתוף פעולה עם השלטונות והציע דרכים חלופיות לפתרון סכסוכים, אפשר לסינדיקט הפשע לצמוח בקצב מהיר בתקופה זו. העונש על חוסר ציות לחוקים אלו הוא מוות, וכדי לאכוף זאת הוקמה יחידת המתנקשים "רצח בע"מ" (אנ') שהורכבה בעיקר מעבריינים איטלקים ויהודים. לא ידוע מתי בדיוק הוקם סינדיקט הפשע או מתי פורק, אך עד סוף שנות הארבעים רוב הגופים הלא איטלקיים, כולל "רצח בע"מ", שהיו חברים בסינדיקט נעלמו.

המאפיה האמריקאית פועלת על פי מבנה היררכי קפדני. אף על פי שהוא דומה למקורותיו הסיציליאניים, המבנה הארגוני המודרני של המאפיה האמריקאית נוצר על ידי סלווטורה מרנזאנו ב-1931 לאחר מלחמת הקסטלמארזים. הוא יצר את חמש המשפחות, שבראש כל אחת מהן עומד בוס, סגן, מספר קאפו, חיילים ו"עמיתים" בתחתית הפרמידה.^[13][14][9] לאחר הירצחו על ידי לאקי לוצ'יאנו ומאיר לנסקי, אלו המשיכו את המבנה שיצר אך החליפו את ה"קאפו די קאפי" הבוס של כל הבוסים, במועצת המאפיה המורכבת מראשי חמש המשפחות.

עמיתים אינם נחשבים "חברים מלאים" במאפיה. רק איטלקים מלאים ומוכחים יכולים להפוך ל"חברים מלאים", המכונים לרוב "Made Men". כדי להפוך לחבר מלא ולהתקדם מעבר לדרג העמית יש לעבור טקס חניכה לאחת מחמש המשפחות. מעמד זה מסמל שכל פעולה נגדם תגרור פעולת תגמול מצד המשפחה, אך אין זאת כדי לומר שעמיתים לא איטלקיים לא החזיקו בעמדות משפיעות בארגון, העמית היהודי מאיר לנסקי לדוגמה שיחק תפקיד מפתח בעליית לאקי לוצ'יאנו לצמרת המאפיה האיטלקית.

שלושת התפקידים הגבוהים ביותר (הבוס, הסגן והקונסליירי, שמתפקד כיועץ ללא סמכות ישירה) מרכיבים את ההנהלה (מאנגלית: administration). מתחת להנהלה ישנם מספר פלגים שבראש כל אחד מהם עומד קאפּוֹרֶג'ימֶה (מאיטלקית: caporegime, בקצרה, קאפו), שמוביל צוות של חיילים ועמיתים. הקאפו עומדים ישירות מתחת להנהלה וניתן לרהם מדווחים להנהלה וניתן לראות בהם מנהלים זוטרים בתאגיד. כאשר בוס מקבל החלטה, הוא ממעט להוציא פקודות ישירות לעובדים שיבצעו אותה, אלא מעביר הוראות לאורך שרשרת הפיקוד. בדרך זו, הדרגים הגבוהים של הארגון מבודדים את עצמם מתשומת הלב של אכיפת החוק ושומרים על יכולת הכחשה סבירה במקרה שחברים זוטרים יותר בארגון יעצרו.

מדיה וקבצים בנושא המאפיה האמריקאית בוויקישיתוף