1903 – השתתף בכינוס: "הכנסייה הארצישראלית" בזכרון יעקב
1903 – השתתף במשלחת של התנועה הציונית לחקירת אזור אל עריש, כאזור אפשרי להקמת מדינה יהודית
1905 – עזב את ועד "חובבי ציון" והחל לעבוד בבית החולים ביפו; במהלך עבודתו לקה בדלקת ריאות ונסע לאירופה להחלים
1907 – שב ארצה והחל לנהל את בית החולים שבזכרון יעקב
1907-1919 – חזר לתפקידו כרופאה של זכרון יעקב; פיתח את בית-החולים; לימד רבים את תורת הרפואה; עזר במלחמה בקדחת בכל רחבי הארץ; טיפל ביהודים שגורשו מדרום הארץ לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה
1918 – שימש כרופא של "ועד הצירים" - ועד של יהודי העולם, שתפקידם היה לקשר בין הכובשים הבריטים החדשים ובין יהודי ארץ ישראל ולקדם את הרעיון הציוני
1919–1936 – רופא בחיפה; עסק במחקר של מחלות שונות האופייניות לארץ ישראל
משבגר הלל נשלח ללמוד בגימנסיה בעיר ברדיאנסק, על מנת להרחיב את אופקיו. לימודים אלו הניחו את הבסיס לרצונו ללמוד רפואה, וקירבו אותו לתנועה הציונית. בברדיאנסק הכיר את הסופר מרדכי רבינוביץ' ("בן עמי"), שלימים התחתן עם קלרה, אחותו של יפה.
עם סיום לימודיו בגימנסיה נסע לז'נבה שם החל לימודי רפואה. בשנת 1889 קיבל תואר דוקטור לרפואה, לאחר מכן התמחה בפריז ברפואת עיניים. הוא החל לפרסם עבודות מדעיות בתחום התמחותו, מחקריו ועבודותיו זכו להערכה רבה בקרב הקהילה המדעית. בחירתו של הלל יפה במקצוע הרפואה, ובתחום מחלות העיניים בפרט, הייתה פועל יוצא של חלומו להיות רופא בארץ ישראל.
תחנת מעבר בדרכו הייתה טורקיה, שבה היה עליו להיבחן על מנת לעסוק ברפואה באימפריה העות'מאנית. לאחר שעבר את הבחינות, באותה השנה, עלה על ספינה לארץ ישראל, וירד בחוףיפו.
רופא
עם הגיעו לארץ החל יפה, בליווי מספר חברים, לתור את ארץ ישראל. הייתה זו הפסיעה הראשונה בהכרת הארץ ותושביה. מסעם עבר במושבות הראשונות. בראשון לציון התוודע יפה לראשונה למערכת היחסים הבעייתית בין איכרי המושבות ופקידי הברון. הכוח הרב שבידי הפקידים גרם להם לנהוג בעריצות כלפי המתיישבים.
בנס ציונה גילה שרבים מאנשי המושבה חולים; יפה לא ידע כיצד לזהות את המחלה ולהקל על סבלם. אולם כאן גילה את העזרה ההדדית, כאשר צעירות מיפו ומהמושבות באו לנס ציונה כדי לסעוד את החולים, ולסייע בתרומות מזון.
רחובות הייתה הנקודה הבאה במסעם, ממנה פנה למושבות עקרון וגדרה, הכיר את הביל"ויים ושמע על פועלם. עם תום סיום ההכרות חזר יפה לראשון לציון, והחל בחיפוש אחר עבודה כרופא. עבודתו הראשונה בארץ הייתה כרופא בעיר טבריה.
טבריה זימנה להלל יפה היכרות עם תרבות חדשה וזרה. יפה, שחונך על ברכי התרבות האירופית, נתקל לראשונה בתרבות מזרחית ובעדה חרדית. הוא עבד כרופא בטבריה במשך כשנתיים (1891–1893), ורכש לעצמו מוניטין של רופא מצוין ואדם נהדר. עם זאת לא חש יפה שבטבריה הוא ממלא את ייעודו, וכאשר בשנת 1893 התפנתה משרת רופא בזכרון יעקב, עבר לשם.
יפה הגיע לתפקיד שייחל לעצמו בעלותו ארצה. הוא עשה חיל בזכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא ביקר במושבה חדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים, אולם אחוז התמותה היה גבוה מאוד. לאט לאט התגבשה ההכרה שיש צורך בטיפול יסודי ומקיף על מנת למגר את מחלת הקדחת מן היישוב ואין די בטיפול הפרטני. יפה אהב את המושבה זכרון יעקב, את תושביה ואת נוף הים שנשקף ממנה. בשנת 1895, שנתיים לאחר שהפך לרופא המושבה, קיבל יפה הצעה להיות נציג "חובבי ציון" בארץ ישראל, הצעה שפתחה פרק נוסף בחייו, מנהיג.
מנהיג
הלל יפה
החלטתו של יפה לשלב בין עבודתו המקצועית כרופא לעיסוק בפוליטיקה נבעה מן ההכרה כי על מנת להצליח למלא את שליחותו למען היישוב היהודי, עליו לחבור למוסדות נוספים, וכי שילוב זה עשוי לתת את הכוח החסר לפרט בהתמודדותו כנגד מכת המלריה.
אנדרטה לציון בית החולים בזכרון יעקבשלט לזכרו של ד"ר הלל יפה באתר בו עמד בית החולים שאותו ניהל בזכרון יעקבהמרכז הרפואי הלל יפה בחדרה
יפה הבין כי על מנת להצליח במיגור המלריה עליו ליטול תפקיד המשלב את העבודה הפרקטית מול חוליו, בנוסף למחקר, עבודה קהילתית ופוליטיקה. הכוח הטמון ביחסי ציבור, גיוס תרומות ובהפצת רעיונות הוא זה היכול לעזור בהגשמת המטרה.
עם קבלת התפקיד עבר להתגורר במרכז, ביפו, ומשם הצליח לגייס כספים לייבוש הביצה הסמוכה לחדרה. הוא נסע לאירופה על מנת לגייס כספים למטרות שונות, כגון הצלת בית הספר העברי הראשון לבנים ביפו, אשר עמד על סף קריסה וכדברי יפה: "הרעיד שמים וארץ בעזרת מכתביו לברון".
יפה הפך לבר סמכא בנושא המלריה, מניעתה וריפוייה. הוא פרסם מאמרים רבים ואף הרצה בפריז בוועידה בינלאומית בנושא המלריה בשנת 1900. הוא פעל כמיטב יכולתו לשיפור בריאות הציבור, למד וחקר מחלות נוספות אשר היו נפוצות באזור, תוך שימת דגש על דרכי מניעה והפחתת הדבקה בהן.
בשנת 1902 פרצה מגפתכולרה קשה בארץ. יפה מונה מטעם השלטונות הטורקיים לעצור את המגפה. הוא קבע שאסור לצאת מהיישובים, ואסור להיכנס או לצאת מביתו של חולה, על מנת שלא להעביר את המחלה; המגפה נעצרה.
בשנת 1903 השתתף יפה במשלחת של התנועה הציונית לחקירת אזור צפון סיני ואל עריש, כאזור אפשרי להקמת מדינה יהודית, רעיון שהעלה הרצל בקונגרס הציוני. כחברי המשלחת מונו, פרט לד"ר יפה, האדריכל אוסקר מרמורק, האגרונוםזליג סוסקין ומומחים להשקיה. חוות-הדעת של המשלחת הייתה שלילית עקב המחסור במים באזור ובגלל תנאי המדבר, ומהתוכנית לא יצא דבר.[2]
בשנת 1905 עזב את ועד "חובבי ציון" והחל לעבוד בבית החולים ביפו. במהלך עבודתו לקה בדלקת ריאות, ונסע לאירופה להחלים. בשנת 1907 שב ארצה, והחל לנהל את בית החולים שבזכרון יעקב.
זכרון יעקב הייתה באותה תקופה מרכז הרפואה הראשון בצפון ארץ ישראל. בשנת 1890 נחנך במושבה בית חולים, שנבנה בעזרת הברון רוטשילד. בית החולים היה בקצה הצפוני של המושבה, ונשקף ממנו נוף מרהיב. הבניין היה מוקף בחורשת אקליפטוסים ואורנים. היו בו חדרי חולים שהכילו כעשר מיטות וכן חדר לקבלת קהל, חדר ניתוחים, מטבח, אמבטיה עם מקלחות וחדרים לאחים ולמבשלת. ד"ר יפה היה מנהל בית החולים בשנים 1893–1896 ולאחר מכן בשנים 1907–1919. בימי מלחמת העולם הראשונה אשפז ד"ר יפה בבית החולים חולים רבים מבין הפליטים שנהרו אל המושבה. הודות לפעולתו ולפעולת עובדי הרפואה לא עלתה התמותה. המחלות הנפוצות בתקופת המלחמה היו מלריה, טיפואיד, טיפוס הבהרות, דיזנטריה, כולרה והשפעת הספרדית. על ד"ר יפה היה גם לדאוג לעצם קיומו של בית החולים, שכן התמיכה מפריז נפסקה. ד"ר ארתור רופין וועד העזרה האמריקני שלחו כספים שאיפשרו פעילות מוגבלת של בית החולים.
בשנת 1922 נפתח בית החולים "הדסה" בחיפה, וחברת יק"א החליטה לסגור את בית החולים בזכרון יעקב, למרות מחאות רבות. בניין בית החולים נשאר שומם ועזוב, ונהרס בשנות ה-50 של המאה ה-20. במקומו נבנה בית הספר "יעבץ". במקום שבו עמד בית החולים, ברחוב "המייסדים", הוקמה אנדרטה צנועה ולידה שלט המספר את פועלו של ד"ר יפה.
המעבר לפריפריה לא מנע ממנו להמשיך לשלב פעילות ציבורית למען הקהילה יחד עם טיפול בחולים.
הבנתו הרחבה את חשיבות בריאות הציבור, אשר נבעה מן השילוב של ידע מקצועי רחב והכרת התנאים הפיזיים והאנושיים בארץ ישראל, הובילה אותו לבניית מערך מניעתי רחב. הוא הכשיר צוותים של אחיות וחובשים בעלי ידע ויכולת לטפל במתיישבים, צוותים אלה נפרסו בכל הארץ והעלו את רמת המניעה והטיפול באוכלוסייה.
איבה עמוקה שררה בין יפה ואהרן אהרנסון. אהרנסון סבר שידיעותיו של יפה על חשיבות האנופלס הן מיושנות, וכאשר נוסד בירושלים המכון לבריאות הציבור הוא בחר את ד"ר זאב ברין לעמוד בראשו. יפה נפגע עד עומק נפשו, ופנה למנהיגי האומה וזעק על העוול שנעשה לו, אך ללא הועיל. האיבה בין שני אישים אלה הייתה רבה. יפה כתב לאחר חשיפת אנשי ניל"י כי "הוי לרוצחים קרי־דם אלה, רוצחי אב בלי רחמים שהעמידו את מושבתם ואת היישוב כולו בסכנה איומה — בגלל האמביציות שלהם. מכון הנועד למדע ולתועלת הצבור הפך לקן מזימות ולריגול".[5]
קברו של ד"ר הלל יפה בבית הקברות בזכרון יעקב
באופן אירוני משהו, יפה היה זה שמינו הטורקים לטפל בשרה אהרנסון בתחילת אוקטובר 1917 ולנסות להצילה, לאחר שירתה בעצמה עם חשיפת רשת הריגול ניל"י, כדי לא ליפול בידיהם. שרה אהרונסון התחננה בפני יפה להמיתה מיד כדי שלא תיפול בידי הטורקים, אך נפטרה רק לאחר שלושה ימים.
עם שחרור הארץ משלטון הטורקים עלתה השפעתה של משפחת אהרנסון, והיחסים המעורערים בינה לבין יפה גרמו, או לפחות תרמו, להחלטת יפה לעזוב בשנת 1919 את זכרון יעקב ולעבור לחיפה.
בשנת 1919 עבר להתגורר בחיפה, עבד כרופא ועסק רבות במחקרים רפואיים. מאמריו בנושא שמירת הבריאות פורסמו בעיתונים בחוץ לארץ, והוא הוזמן לקונגרסים בינלאומיים לרפואה.
יפה המשיך בעבודתו עד פטירתו ב-18 בינואר1936,[7] הוא נקבר, על פי בקשתו, בזכרון יעקב.
מלחמתו במלריה
המלריה, מחלה קוטלת המונים, הייתה גורם רב משקל בעיכוב התקדמות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. המושבה חדרה, לדוגמה, לא הייתה שורדת אלמלא הצליחה המלחמה במחלה.
חוסר הידע לגבי המלריה, דרכי העברתה, גורם המחלה והתנאים שבהם היא מתפרצת, גרם לכך שאת המחלה אפפו שמועות משמועות שונות. עם הזמן התברר הקשר שבין הקרבה לביצות לבין המחלה. לכן הניסיונות הראשונים למיגור המחלה התרכזו בצורך בייבוש הביצות.
הבנה זו הובילה את יפה להוביל מהלכים לייבוש הביצות. האמצעים שננקטו היו מגוונים: שימוש נרחב בעצי אקליפטוס עקב המחשבה שמכיוון שהעץ גדול ממדים, הוא שואב מים רבים מן הקרקע.
במקביל לנטיעת העצים נעשה גם ניסיון לייבוש ידני של הביצות. תושבי חדרה ופועלים זרים מאפריקה (שהגיעו לאחר השתדלויותיו של יפה אצל הברון), החלו בעבודה המפרכת של ייבוש הביצות על ידי יצירת רשת נרחבת של תעלות וחיבור הביצות אל נחל חדרה.
כיוון נוסף שאליו פנה יפה היה המחקר. הוא יצא לאירופה ולמד תאוריות חדשניות בנושא המלריה. בין המחקרים היה גם אחד שהעלה את הטענה שהמעבירים של המחלה הם היתושים מזן ה"אנופלס" המתרבים בביצות.
לאחר שבחן עובדות שהיו בידו השתכנע יפה בנכונות התאוריה. הוא החל להפציר באיכרים לתלות כילות סביב המיטות, רשתות סביב החלונות, ולנקז כל מקווה מים עומדים. כמו כן שכנע יפה את הברון רוטשילד לשלוח אנשים כדי להדביר את היתושים. הביצות רוססו בנפט.[8] בעקבות ההדברה פחתו מקרי המלריה ופעולות הייבוש נמשכו ביתר עוז.
חשוב לזכור כי זיהוי הביולוגיה המסובכת של המחלה, איפשר פיתוח של דגמים טיפוליים, שכללו הן טיפול בכינין ברמה האישית והקהילתית והן טיפולים שחייבו שינויים מקיפים, בדרך שבה ניצל האדם את הסביבה, האדמה, המים והצומח.
ייעור שטחים נרחבים באזור חדרה באקליפטוסים היה חלק מדגם הטיפול שקידם יפה את התהליך של שימוש בשינוי סביבתי כחלק מטיפול כולל במחלה. יישומו של דגם טיפול הכולל זאת היה אפשרי בחברה צעירה ופתוחה לרעיונות חדשים, כפי שהייתה בקרב המתיישבים החדשים בארץ.
הצלחת המאבק במלריה נזקפת משמעותית ליפה, שהצליח לגייס משאבים, דעת קהל ועזרה רבה דרך פעילות ציבורית נרחבת ופעילות כרופא במסגרת ציבורית ופרטית. כמו כן חקר והתעדכן באופן שוטף בתוצאות המחקר העיוני והמעשי בארץ ישראל ומחוצה לה. הוא פרסם כ-25 עבודות מדעיות, מהן כעשרה פרסומים מדעיים בתחום חקר המלריה וריפויה.[9]
יפה נשא לאישה בשנת 1898 את רבקה גליקשטיין (אחותה של אסתר גליקשטיין, שנישאה לימים לחיים מרגליות קלווריסקי). רבקה, אשר למדה עם אחותו של יפה בצרפת, שבתה את לבו מיד.
^שפרה שורץ, "קופת-חולים הכללית - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל", המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 9
^ד"ר א. גולדשטיין, ד"ר מ. שכטר, "אוצר הרפואה והבריאות - לכסיקון רפואי", הוצאת דביר, תל אביב, 1955, פרק : "רופאים יהודים במשך הדורות", ערך: יפה הלל, עמוד 1512
^עופר אדרת, "רבותי ההיסטוריה חוזרת", מוסף הארץ, הארץ, עמ' 26–28, 20 במרץ 2020
^ד"ר ה' יפה, "על אֹדות טיפוס הבהרות", החרות, ז' באייר תרע"ו 10 במאי 1916 (עמ' 1)
^שפרה שורץ, "קופת-חולים הכללית - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל", המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה-בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 16
