חיים מרגליות קלווריסקי

לידה	25 במרץ 1868 רפובליקת פולין
פטירה	18 בינואר 1947 (בגיל 78) פלשתינה (א"י), האימפריה הבריטית
שם לידה	Хаим Ошерович Кальварийский
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים

חיים מרגליות-קלווריסקי (1868 - 19 בינואר 1947) היה אגרונום, ממונה על ההתיישבות בגליל מטעם חברת יק"א. במסגרת תפקידו רכש 80,000 דונם בגליל התחתון, והקים עליהם שבע מושבות. כן רכש אדמות באזור שבו נשפכים מי הכנרת לנהר הירדן, ועליהן נבנו כנרת ודגניה א'. בתפקידו הרחיב את היישוב היהודי בגליל, טיפח את העבודה העברית ואת מערכת החינוך.

השתדל ליצור קשרים ידידותיים עם השכנים הערבים. יצר קשר בין הנהלת התנועה הציונית לבין המלך פייסל בשנת 1914. אחרי מלחמת העולם הראשונה יצר קשר עם ממשלת סוריה. בסוכנות היהודית ובוועד הלאומי עסק בקשרים עם האוכלוסייה הערבית. תמך בהקמתה של מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל; ממייסדיה של ברית שלום. סבר כי ארץ ישראל תוכל להיות חלק מפדרציה במזרח התיכון.

נולד בפלך סובאלק בליטא ההיסטורית, אז באימפריה הרוסית (היום בפולין), לאשר ו-שיינה-בלה (לבית מישקובסקי)^[1]. הוא השלים את לימודי האגרונומיה במונפלייה בצרפת ונשא לאישה את אסתר לבית גליקשטיין, אחותה של רבקה, רעייתו של ד"ר הלל יפה.

בשנת 1895 עלה לארץ ישראל והגיע ליפו. היה מזכיר המסדר הציוני החשאי "בני משה", מיסודו של אחד העם, ביפו. במשך שנתיים עבד כמורה בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. הוא יסד את החווה בסֵגֵ'רָה, לימים אילניה ובנה את המושבה משמר הירדן.

בעקבות ניסיון כושל לרכוש אדמות בגליל, שנעשה על ידי יהושע אוסוביצקי מטעם הברון רוטשילד, החליטה יק"א להטיל על קלווריסקי לרכוש אדמות להתיישבות יהודית בגליל. קלווריסקי, בעל הניסיון, ידע כי עם גמר רכישת הקרקע יש להקים על האדמה מושבה חדשה, אחרת הכסף ששולם על רכישת האדמה יונח על קרן הצבי. בחמש שנות פעילותו בגליל התחתון המזרחי רכש קלווריסקי בחבל ארץ זה כ-80,000 דונם^[2].

לכן בשנים 1901–1908 הוקמו שבע מושבות על הקרקעות שטיפל ברכישתם: המושבה כנרת, "מִלְחָמִיָּה", לימים מנחמיה, ממערב לנהר הירדן, יבנאל ובית-גן בבקעת יבנאל (ימה) טבריה, כפר תבור בעבר מסחה שלמרגלות הר תבור, המושבה סג'רה היא אילניה, בצמוד לחוות סג'רה, כיום חוות השומר ומצפה בצמוד לדרך טבריה-נצרת. התכנון היה שהאיכרים יתפרנסו מפלחה ולכן כל אחד קיבל חלקה גדולה של 300 דונם וכן קרקע לבניית בית ולחצר המשק, שכללה רפת, מתבן, ציוד חקלאי ובעלי חיים. החלק האחורי של הבית והחצר שימש לגדולי ירקות ומזון לבעלי החיים, נקרא החצר האחורית "חכורה". כך תוך שנים אחדות נוספו כ-200 איכרים ליישוב היהודי בגליל. המתיישבים היו מחוסרי קרקע, או בניהם של איכרים מהמושבות בגליל ובשומרון: מטולה, ראש פינה וזכרון יעקב. אליהם נוספו גם מתיישבים שהתיישבו בגולן ובחורן ונאלצו לעזוב את מקומם בשל התנאים הקשים שבהם חיו, וכן קבוצות פועלים.

על פניו, התנאים לקיום המושבות בגליל היו טובים: אדמה פורייה, שפע מים, רחוק מביצות, הקצאת כספים על ידי יק"א, איכרים צעירים ובעלי ניסיון בחקלאות, סביבה ערבית שקטה ובראש המפעל עמד "איש ציוני בלב ובנפש, מעורב עם הבריות, בעל שכל טוב ומזג נוח, ויחסו אל עבודתו ואל הפקידים היה יחס נלבב מאד"^[3].בפועל, תרס"ה 1905 הייתה שנת בצורת ולכן לא היה כמעט יבול. לא היה כסף לקניית זרעים ולמאכל הבהמות. הפועלים הערבים שעבדו אצל האיכרים, ה"חרתים", לא גילו חריצות יתרה. ואז נחתה עליהם מכה נוספת: תשלום מס לשלטון הטורקי. הביצוע ניתן לקבלנים. אלה דרשו כל שנה את כמות היבול שקיבלו שנה קודם. אם הייתה שנת בצורת, ניתן היה לערער, אבל ההוצאות הכרוכות בכך היו רבות. המושבות הגיעו לידי מצב של קפאון.

פקידות יק"א נחלצה לעזרת האכרים והציעה הסדר חדש:

• האיכר ייחשב מעתה כאריס. החובות ישולמו תוך 25 שנה ויישאו ריבית נמוכה.
• לאיכר אין רשות למכור או להנחיל את חלקתו וכן אין רשאי להעסיק פועלים ללא רשות הפקידות.
• את המיסים ימשיך לשלם האיכר.
• אם לא יעמוד בהתחייבויות תילקח מהאיכר חלקת האדמה שקבל.

האכרים לא הסכימו לתנאים. בסופו של דבר: "במרחבי השדות הפוריים ישבו אכרים שהגיעו לעניות מנוולת. והעבודה עברה לידיים של ה"חרתים", כמו במושבות הפלחה הישנות"^[3].

קלווריסקי המשיך בפעילות וקנה 18,000 דונם קרקע בעמק הירדן, מכפר דליקה ומכפר "און-גונה", במקום בו יוצא נהר הירדן מהכנרת. פקידות יק"א לא אישרה את כל הקנייה, היא הסכימה לרכוש שני שלישים מהקרקע. קלווריסקי שכנע את זלמן דוד ליבונטין, שבנק אנגלו-פלשתינה שבניהולו יהיה שותף לרכישה. על אדמות אלה נבנו חוות כנרת שממערב לירדן ודגניה א' שממזרח לירדן.

חיים קלווריסקי היה מעורב בהתיישבות יהודית בגליל העליון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בתוקף תפקידו כפקיד הראשי של יק"א באזור. עקב ניתוק הקשר עם הנהלת החברה שישבה בפריס, סירבה הפקידות המקומית לקחת על עצמה החלטות חשובות וקלווריסקי היה היחידי שהסכים לקחת אחריות והציע לישראל גלעדי, איש השומר, ולקבוצתו להתיישב באצבע הגליל. ממבחר ההצעות של קלווריסקי, בחרו אנשי גלעדי באדמות חמארה (מעיין ברוך של היום), שהיו בבעלות יק"א, ואנשי מטולה לא עיבדו אותן. בשנת 1916 עלתה קבוצת גלעדי לגליל העליון, תוך אמונה שהתקציב להתיישבותה יסופק על ידי יק"א, המשרד הארץ-ישראלי וקפא"י. תוכניתו של גלעדי הייתה ליישב באזור ארבע קבוצות במקביל: בחמארה, טלחה (תל חי), מחניים וכן בנג'מת א-צובח (איילת השחר). כך ב-19 באוקטובר 1916 עברו מספר משפחות של ארגון השומר לגליל והתיישבו בגבעה שצופה על עמק החולה, ליד מטולה. מטרתם הייתה להקים יישוב חדש של "השומר" באזור הגבול הזה, שהיה דליל בהתיישבות יהודית, וכך לשלב בין התיישבות, שמירה יהודית ועבודה יהודית. קבוצת השומרים גרה תחילה במטולה ולקחה על עצמה גם את שמירת המושבה. הדבר הכביד עליה, כי חבריה נאלצו ללכת מרחק רב מדי יום כדי להגיע לאדמתם, ובערב לשוב למטולה. הפתרון של קלווריסקי היה להעניק להם במתנה צריף ממחניים העזובה. הצריף פורק לחלקיו והועבר בתלאות רבות צפונה, הוקם מחדש לאחר מאמצים רבים על ראש הגבעה, שעליה ניצב כיום קיבוץ כפר גלעדי.

קלווריסקי גם סייע לעלייתם של חמישה רועים לגליל בחצר טלחה (תל חי) וטיון באוקטובר 1916, במקביל לעליית קבוצת גלעדי. קלווריסקי העמיד לרשותם, באופן זמני, למשך חודשי החורף, את החצר של טלחה, ואדמות פוריות בטיון, בדרך למטולה. היוזמה לבנייתה של החצר הייתה של קלווריסקי, והיא הוקמה במהלך 1907–1908 וכללה שני מבנים ששימשו כאורוות, סככות, מתבנים וחדרים לכלי עבודה וכן שני חדרים למגורים. קודם לכן, בשנת 1914 קלווריסקי העניק את אדמות טלחה ואת החצר לקבוצה של חובבי ציון. הם החלו בעבודות להכשרת האדמות, נטעו עצי אקליפטוס רבים, הקימו משתלה לעצי תפוז, זיתים ועצים נשירים והחלו בגידול בצל. עם פרוץ המלחמה, נותק הקשר עם הקבוצה והמקום נעזב. לכן קלווריסקי הסכים ב-1916 למסור את טלחה באופן זמני לרשותה של קבוצת הרועים. ניסיון יחיד זה להקים יישוב של רועים על בסיס חקלאי, שרק בשלב שני יפתח את המרעה, נכשל כישלון חרוץ עקב סיבות כלכליות וחברתיות. בין היתר משום שהתקציב שהובטח להם, ערב עלייתם לגליל, משלושה גורמים - יק"א, המשרד הארץ ישראלי והסתדרות פועלי הגליל – הגיע באיחור וטיפין-טיפין. כך לאחר כמעט שנה, בקיץ 1917, עזבו הרועים את המקום.

ניסיון מוצלח נוסף של התיישבות קבע בגליל המזרחי שיזם קלווריסקי באותה תקופה היה של חברי השומר ופועלים נוספים באיילת השחר. גרעין ההתיישבות הוקם בעקבות אספת 'השומר' ביבנאל בראש השנה תרע"ו (ספטמבר 1915), שבה הציגו ישראל גלעדי ואלכסנדר זייד בפני אנשי 'פועלי-ציון' את הרעיון להקים יישובי פועלים בגליל. גלעדי סיפר לנאספים על המגעים שקיים עם חיים קלווריסקי במטרה להקים יישובים כאלה. הגרעין שעלה ב-1916 על אדמת נג'מת א-צובח, כלל שלושה מאנשי 'השומר', מתוך חמשת הפועלים שהחלו  בעבודה. הפועלים קיבלו בחכירה אדמות שהיו בבעלות איכרי ראש פינה וקיבלו תמיכה ועידוד מקלווריסקי, מה שהביא להתפתחות של המקום כיישוב קיבוצי מבלי שייעזב. איילת השחר שימשה כבסיס עזרה קדמי של היישוב היהודי בארץ בימי המאורעות בגליל, בסוף 1919 ובראשית 1920^[4].

קלווריסקי ייסד בית ספר לילדי הערבים בכפר ג'עוני ליד ראש פינה. התמסר לכינון פיוס עם ראשי התנועה הלאומית הערבית. ערך מפגש בין נחום סוקולוב לבין המלך פייסל בשנת 1914^{[דרוש מקור]}. מפגש נוסף התקיים עם נציגי ממשלת סוריה. כל זה במטרה לכונן שיתוף פעולה בין יהודים לערבים.

עמדותיו בזכות ישות דו-לאומית, יהודית וערבית, והשתתפותו הפעילה בתנועות כגון "ברית שלום", קדמה מזרחה ו"הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי ערבי", לא נתקבלו בעין יפה בקרב המנהיגים הציוניים.

ההיסטוריון תום שגב תיאר בספרו "ימי הכלניות" את קלווריסקי כאבי תסמונת "היורים ובוכים", כי במקביל לפעולותיו למען קיום דו-לאומי בארץ ישראל, הוא פעל במשך עשרות שנים לנישול אריסים ערבים. קלווריסקי אמר את הדברים הבאים לוועד הזמני ב-1919:^[5]

שאלת הערבים נגולה לפני בכל רצינותה תיכף אחרי הקנייה הראשונה של אדמה שקניתי פה, בשעה שהייתי צריך לגשת לנישול הראשון של התושבים הערביים מעל אדמתם לשם התיישבות אחינו (...) נוכחתי אז עד כמה קשור הבדואי לאדמתו. במשך 25 השנים של עבודתי הקולוניזטורית נישלתי הרבה ערבים מעל אדמתם, ואתם מבינים כי עבודה זו - לנשל מעל האדמה אנשים שהם, ואולי גם אבותיהם, נולדו עליה - איננה כלל וכלל מן הדברים הקלים, ובייחוד כשאין המנשל מביט על המנושלים כעל עדר של צאן אלא כעל אנשים בעלי לב ונפש. אני הייתי מוכרח לעשות את הנישולים, מפני שהיישוב דרש זאת ממני, אבל תמיד השתדלתי לעשות את הניתוח הזה באופן קל ונוח, שלא יהיה מורגש כל כך למנושלים (...) הייתי משתדל גם כן כי המנושלים לא יעזבו את האדמה בידיים ריקות וכי האפנדים - אשר היו תמיד הסרסורים בין המוכר והקונה - לא יגזלו אותם (...) מהרגע הראשון שנכנסתי כאן לתוך העבודה באתי במגע עם הערבים ועם השאלה הערבית.

בין היתר פרסם קלווריסקי מאמרים בערבית בעיתון פלסטין. באחד ממאמריו כתב שאת הסכסוך ניתן לדמות ל"משפט שלמה", בו התינוק היא הארץ והאם האמיתית היא זו הדואגת שהארץ תישאר שלמה בהסכם בין שתי האומות ולא זו המטיפה לחלוקתה. העורך הוסיף בשולי המאמר שהאם האמיתית היחידה היא האם הערבייה^[6].

בקיץ 1921 החלה המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בירושלים בראשותו של קלווריסקי לנסות ולהביא את כל מתנגדי הוועד הפועל הערבי להתארגן במסגרת פוליטית בעלת מצע שאינו עוין את הציונות, והוקמה "האגודה המוסלמית הלאומית". לצורך הקמת הארגון הזה, השתמש קלווריסקי בשיטות של מתן מענקים אישיים ומימון הוצאות.^[7] בסוף 1922, בעת שהותה של המשלחת הפלסטינית בלוזאן, החל קלווריסקי להדק את קשריו עם נשיא הוועד הפועל הערבי, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כדי למתן את עמדתו כלפי הציונות. המגעים ביניהם נמשכו גם במחצית הראשונה של 1923 והביאו לכך שחוסייני החל להטיף באותה תקופה לשיתוף פעולה בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הוא אף עשה עצמו חולה כדי להביא לדחיית הוועידה הפלסטינית השישית. היהודים היו מעוניינים בדחייה זו של הוועידה שעלולה הייתה לגרום לסערת רוחות ולמהומות במהלך עונת החגים שהחלה באפריל. על פי מכתביו של קלוורסקי, נראה כי עמדתו החדשה של חוסייני נבעה משיחודו על ידי קלוורסקי. אלא שכאשר לא היה לקלוורסקי כבר מספיק כסף לשלם, נעלמה עמדתו המתונה של חוסייני. למרות אופי קשריו אלה עם נשיא הוועד הפועל הערבי, האשים גוף זה את יריביו בציבור הערבי בקבלת שוחד מקלוורסקי. שמו הפך בפי המנהיגים הערבים לכינוי גנאי והאגודות היריבות לוועד הפועל שקמו בתחילת שנות ה-20 כונו על ידו "אגודות קלוורסקיות". קלוורסקי השתמש בתשלום שוחד מעבר לאמצעים שעמדו לרשותו ושקע בחובות גדולים. מאוחר יותר, בשנים 1925–1926, כאשר כבר לא עבד בהנהלה הציונית, עשו מוסדותיה מאמצים גדולים כדי לסייע לו להחלץ מחובותיו.^[8]

לאחר שהתאלמן עבר קלווריסקי לגור אצל בתו חרמונה בצפון תלפיות ליד אבו תור. באותה תקופה ניצל מניסיון התנקשות; יום אחד נורתה אש על הבית, ואורח שהיה בו נהרג. קלווריסקי לא היה בבית באותו עת.

היישוב מרגליות בגליל העליון קרוי על שמו.

בשנת 2008 יצא לאור הרומן הבדיוני "אחוזת דג'אני" מאת אלון חילו, שגיבורו הוא חיים מרגליות קלווריסקי^[9]. לאור העובדה שעלילת הספר היא בדיונית, גם לפי עדות המחבר, אך נעשה שימוש בפרטי הביוגרפיה של קלווריסקי, התעוררה מחאה ציבורית, בין היתר מצד צאצאי קלווריסקי שאף נקטו צעדים משפטיים נגד המחבר. בהסכם גישור שנחתם בין הצדדים התחייבו הסופר והמו"ל, בתרגומים עתידיים של הספר, לשנות את שם הגיבור לאייזק לומינסקי, לא להשתמש בספר בכתב ידו של קלווריסקי ולציין כבר בעמוד הראשון של הספר שמדובר בסיפור בדיוני.

אליקים רובינשטיין ערך מחקר על מקומו של קלווריסקי בתולדות היישוב. במחקרו מחלק רובינשטיין את חייו של קלווריסקי לשני חלקים, הראשון מתמקד בקניית אדמות, בשני פעל למען השלום. לדברי רובינשטיין: "הוא היה אלוף גאולת הקרקע ובזכותו קמו הרבה מהיישובים בגליל. הוא היה איש ארגון מאד מוצלח ואנשים מהתקופה אמרו עליו שהיה בו כישרון גדול". רובינשטיין מסביר מדוע קלווריסקי נשכח: "מחקו אותו כי הוא היה מין קצה שמאלי. בשנותיו האחרונות הממסד היה דוד בן-גוריון, והוא היה בשולים, אם אתה איש שולים במשך הרבה שנים ואין לך חוג ציבורי, מפלגה או תנועה, אתה נשכח מהלבבות".

רובינשטיין הרצה במרץ 2018, על פעלו של קלווריסקי בכנס מחקרי הגליל ה-20 במכללה האקדמאית תל-חי^[10]

במלאת 150 שנה להולדתו של קלווריסקי, ב"מרגליות" מוצגת במרץ 2018 תערוכת צילומים היסטוריים מחייו של קלווריסקי.

בתו חרמונה הייתה נשואה למיכאל סימון שהיה ראש הטקס הראשון של משרד החוץ.

נכדתו היא הפרופ' עדנה קוט לשעבר מנהלת המחלקה הנוירולוגית בבית החולים מאיר בכפר סבא, אשתו של הפרופ' איתמר קוט לשעבר מנהל המחלקה הכירורגית בביה"ח בילינסון.

• משה סמילנסקי, פרקים בתולדות היישוב חלק שני, תל אביב: הוצאת דביר, תרצ"ט.
• תום שגב, ימי הכלניות, ירושלים: הוצאת כתר, 1999.
• משה חננאל, הירושלמים, עמוד 327
• יעקב יערי-פולסקין, שוחר השלום והאחווה, בתוך: חולמים ומגשימים, תל אביב: הוצאת מ. מזרחי, 1967, עמודים 133–139
• עירית עמית, חיים מרגלית קלווריסקי יוצר ההתיישבות בגליל התחתון המזרחי, בתוך: יהדות זמננו- כרך 5 (תשמ"ט): עמ' 137–152.
• שבתי טבת, בן-גוריון וערביי ארץ ישראל, תל אביב, שוקן, 1985.

• חיים מרגליות קלווריסקי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• יצחק ציטרין, ‏חיים מרגלית-קלווריסקי, גואל הקרקעות והשאלה הערבית: אנטומיה של יחסי יהודים-ערבים, בין אוטופיה למציאות, קתדרה 162, טבת תשע"ז. עמ' 66-35
• א. זייד, לתולדות כפר גלעדי, דבר, 15 במרץ 1935
• חיים מרגלית-קלוריסקי איננו, דבר, 20 בינואר 1947
• ר. כ., חיים מרגליות קלוריסקי ז"ל, דבר, 21 בינואר 1947
• ישראל שוחט, לזכרו של קלוואריסקי, דבר, 12 בפברואר 1952
• עדית זרטל, כובשים עם קילשונים, דבר, 5 באוגוסט 1966, המשך
• אביגיל יעקבסון, נישלתי הרבה ערבים מעל אדמתם, ועבודה זו איננה מן הדברים הקלים, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
• חיים אבני, תגובות למוסף תרבות וספרות, פרצה חמורה, באתר הארץ, 8 בינואר 2010
• כרמית ספיר ויץ, גילוי נאות: הסיפור מאחורי "אחוזת דג'אני", באתר nrg‏, 7 באוגוסט 2009
• נעה שפיגל, הציוני שחשב אחרת נגאל מהשכחה, באתר הארץ, 23 במרץ 2018
• נקדימון רוגל, ‏טעותו של קלוריסקי: לבירור הכרונולוגיה של אחרית מגעי הציונים עם פיצל בדמשק, קתדרה 26, דצמבר 1982, עמ' 185-177
• עירית עמית, ‏תוכניות להקמת חבל יהודי אוטונומי בסנג'ק עכו, 1905-1902, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 116-103
• חיים מרגליות קלווריסקי, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• הטרגדיה של משפחת קלווריסקי, באתר הארכיון הציוני
• חיים מרגלית קלוריסקי (1868-1947), דף שער בספרייה הלאומית