הכשרה מגויסת היא קבוצה שבאה לרוב מתוך תנועת נוער, בית ספר חקלאי או חברת נוער, והתגייסה בשלמותה כמחלקתפלמ"ח, לתקופת הכשרה מקצועית, חברתית ונפשית לקראת יציאתה למשימתה ההתיישבותית. גרעינים שכאלה התגייסו לפלמ"ח כבר מתחילתו, במאי 1941 (על אף שהפלמ"ח הכיר באופן רשמי בהכשרות המגויסות רק שלוש שנים מאוחר יותר) ועד סופו, בנובמבר 1948.
גרעיני תנועות הנוער היו פטורים משירות פעיל בצבא הבריטי או בפלמ"ח מכיוון שמשימתם לא הייתה ביטחונית אלא התיישבותית – הם יצאו ל"הכשרה" במשקים לקראת יציאתם ל"הגשמה" (הקמת יישוב חדש או השלמת יישוב צעיר)[1]. אולם גרעיני תנועת הנוער התקשו להשלים עם היותם לא מגויסים בימי מלחמת העולם השנייה (על אף הכרתם בפן הצבאי והביטחוני של משימת ההתיישבות) והם חיפשו דרך למזג את תפקידן וייעודן ההתיישבותי עם השירות הצבאי. אופיו ומבנהו של הפלמ"ח איפשר לשלב בין השניים וכך גרעיני תנועות הנוער התגייסו לפלמ"ח לתקופת הכשרה שכללה, מלבד הכנה מקצועית, חברתית ונפשית, גם משימות ותפקידים צבאיים.
כדי לממן את המשך קיום הפלמ"ח, כזרוע המגויסת של ההגנה, הוחלט לעבור לשגרה המשלבת עבודה ואימונים: 14 ימי עבודה בממוצע בחודש, 8.5 ימי אימונים ועוד 8 ימי חופשה (שכללו 2 ימי מחלה, 3.5 ימי שבתות וחגים ועוד חצי יום שבת שהוקדש לאימונים)[2]. כדי ליישם את ההסכם פוזרו מחלקות הפלמ"ח בקיבוצים השונים שנקבעו כבסיסי העבודה והאימונים.
בשנת 1944 נוצר מצב ולפיו רבים מהטוראים ומפקדי הכיתות השלימו את שירות החובה שלהם והיו אמורים להצטרף לרזרבה (יחידות המילואים של הפלמ"ח). משבר כוח האדם בפלמ"ח החריף ככל שהתרחקה זירת הלחימה העיקרית מארץ ישראל, שכן צעירי היישוב היהודי בחרו להתגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים ולסייע לשארית הפליטה. כך נוצר אינטרס משותף של הפלמ"ח, אשר סבל ממשבר בכוח אדם, ושל תנועות הנוער החלוציות שבוגריהן התגייסו לצבא הבריטי במקום לצאת ל"הכשרה" בת שנתיים בקיבוץ או מושב ולאחר מכן ל"הגשמה" בהקמת יישוב חדש או השלמת יישוב קיים. אינטרס משותף זה הוליד את רעיון גיוס ההכשרות לפלמ"ח.
גם טרם הסכם ההכשרות התגייסו קבוצות לפלמ"ח, הן כמכסות גיוס מטעם תנועות הנוער והן מתוך רצון חברי הקבוצה או הגרעין להמשיך את חייהם המשותפים יחד (מטעמים פרגמטיים או אידאולוגיים). כמו כן, היו קבוצות בודדים שהתגבשו במהלך השירות בפלמ"ח והכריזו על עצמם כהכשרה לכל דבר, מעשה שחייב אותם להמשך התיישבותי ולא היה בכך כדי לחייב את הפלמ"ח לנהוג בהם בצורה שונה (שכן טרם נחתם הסכם מחייב). ההכשרות שהתגייסו טרם חתימת הסכם ההכשרות המגויסות התאפיינו תחילה בהיעדר משק הכשרה, בחניכוּת ב"תנועה כחולה" (אחת מתנועות הנוער החלוציות – הנוער העובד, המחנות העולים או השומר הצעיר), מספר חברים מצומצם, מיעוט חברוֹת הכשרה ופרק התיישבותי שכלל בדרך כלל הקמת היאחזות או יישוב באזור ספר (13 ההכשרות שהתגייסו טרם חתימת ההסכם והגיעו לפרק התיישבותי הקימו 6 יישובים חדשים ולקחו חלק בהקמת קיבוץ נוסף).
הסכם ההכשרות המגויסות
הצדדים בהסכם וחששותיהם
רעיון גיוס ההכשרות עורר חששות רבים:
הפלמ"ח סבל ממצוקת כוח אדם ואותה ניסה תחילה לפתור על ידי גיוס הגדנ"ע (הכשרה לקראת שירות בחי"ש העירוני) ו"צנחנים" (נוער בלתי מאורגן).
הפלמ"ח, שקם ככוח נייד ארצי הניתן להפעלה תוך 24 שעות, נאלץ לוותר באופן חלקי על צביון זה עם המעבר למגורי קבע בקיבוצים והמחויבות למשקים, והוא ראה בהכשרות פגיעה נוספת בצביון ובמבצעיות שלו שכן ההכשרות כללו בנים ובנות בעלי כושר גופני לא אחיד. זאת ועוד, הקיבוץ המאוחד עמד על כך שההכשרות יהוו מחלקות אורגניות. יגאל אלון פירט עוד מספר סוגיות שעלו:
סמל הכשרת מעוז, הכולל בתוכו את סמל הפלמ"ח. סמל ההכשרה ממזג בין האימונים והכשרה צבאית לבין ההכשרה ההתיישבותית.
א. האם לא תתהווה סתירה בין חוקי המשמעת של החטיבה וחיי איש ההכשרה, בין סמכות המפקד וסמכות ההכשרה כחברה?
ב. האם תנאים מיוחדים בקרב חיי ההכשרה לא יביאו בקרב שאר המחלקות הרגשת הפליה?
ג. התוכל ההכשרה לשאת בקרבה חלוקת משנה, מחלקות וכיתות, בהתאם לחלוקה המקובלת ביחידות צבא?[3]
תנועות הנוער שאפו לשמור על ההכשרות מגובשות מבחינה חברתית ורעיונית על ידי גיוס הכשרות שלמות לפלמ"ח. בצורה זו היה אמור להישמר מאגר המדריכים הבוגרים לסניפים וקיומם של מפעלי התיישבות תנועתיים.
אולם תנועות הנוער חששו שדרישתו של הפלמ"ח להביא את ההכשרה לרמת כשירות צבאית שווה לזו של שאר מחלקות הפלמ"ח תפגע בתהליך הכשרתם של הגרעינים. יגאל אלון פירט את החששות העיקריים של תנועות הנוער:
א. היניחו לחברות שבהכשרה להתגייס?
ב. התקבלו למסגרת הפלמ"ח חברים שדרגת בריאותם למטה מן המקובל?
ג. האין סכנה שהפלמ"ח יפקיע את כל המצטיינים, יכשירם לתפקידי פיקוד ויצרפם לסגל הפיקודי ועל ידי כך תדולדלנה ההכשרות מחבריהן המוכשרים והפעילים?
ד. האם תינתן להכשרה אוטונומיה הדרושה לחייה החברתיים בכל העניינים שאינם נוגעים במשמעת הצבאית הישירה?
ה. היאפשר המשק לאנשי ההכשרה להתמחות בענפי הקבע נוכח העובדה שהעבודה תיעשה לסירוגין בין תקופת אימונים אחת למשנייה?
ד. כמו כן עלו בעיות ההדרכה הרעיונית והתנועתית, ימי לימוד קופה משותפת וכו'[4].
התנועות המיישבות – הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, חבר הקבוצות ותנועת המושבים – ראו בחברי ההכשרות עתודה אנושית הן להתיישבות (על רקע סגירת גבולות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה) והן לעבודה בקיבוצים הקיימים שנהנו מדרישה מוגברת לתוצרת בימי מלחמה זו. החשש העיקרי של התנועות ההתיישבותיות היה מכך שמשימות התיישבותיות יהיו תלויות במטה הפלמ"ח שכן כל עתודת כוח האדם למשימות אלה תהיה מגויסת וכפופה למטה הפלמ"ח.
חתימת ההסכם
על אף החששות, הוסכם כי גיוס ההכשרות לפלמ"ח יכול להיות מקור ברכה לכל הצדדים: הן לפלמ"ח שסבל ממצוקת כוח אדם ושאף לחדד את אופיו העממי-חלוצי; הן לתנועות הנוער ששאפו ליצירת אפיק הגשמה רלוונטי; והן לתנועות המיישבות שנזדקקו לכוח אדם מוכשר מקצועית, חברתית ונפשית. חתימת ההסכם הביאה לשינויים מרחיקי לכת בפלמ"ח ובמסלולי ההשמה של תנועות הנוער ונעשתה תוך כדי חששות כבדים[5].
הסכם ההכשרות המגויסות נחתם בקיץ 1944 בין מטה הפלמ"ח, תנועות הנוער החלוציות והתנועות המיישבות. ההסכם היווה פשרה בין הדרישות השונות. בהסכם זה הגמיש הפלמ"ח באופן ניכר את עמדותיו, מכיוון שבימים אלה ניצחון בעלות הברית על מעצמות הציר היה ברור למדי וסכנת הפלישה לארץ ישראל, בגינה נוסד הפלמ"ח, כבר לא התקיימה (כך שמחד ברור היה שהבריטים לא יתמכו בפלמ"ח בשום צורה שהיא, ומנגד ברור היה שייעודו המקורי של הפלמ"ח, כוח נייד ומיומן ללוחמת גרילה, אינו רלוונטי). עיקרי ההסכם דיברו על:
הכשרת הצופים בדפנה בתמונה היתולית לאחר קבלת בגדי החורף
תקופת שירות בת שנתיים הכוללת 3 חודשים של עבודה רצופה במשק טרם תחילת האימונים.
גיוס כל בני ובנות ההכשרה (למעט בעלי בעיות רפואיות חריגות).
מעמד חברי הכשרה שווה למעמד כל מגויס אחר בפלמ"ח.
זכותה של ההכשרה להיות מעורבת בהחלטות מטה הפלמ"ח הנוגעות להיבט התנועתי של המשך דרכה.
יציאתם של שני חברי הכשרה לאחר שנת שירות אחת בפלמ"ח לעבודה בתנועה.
סמכותו של הפלמ"ח בכל הקשור להיבט הצבאי-מבצעי.
"אחוזים" – 15% אחוז מחברי ההכשרה יצאו לתפקידי פיקוד והתמחויות מקצועיות ושירותם יהיה ארוך יותר משל שאר חברי ההכשרה.
הליך בחירת האחוזים ייעשה על ידי ההכשרה מתוך מספר כפול של מועמדים שיגיש הפלמ"ח[6].
חברים מהכשרת נען-שילר (גרעין הצופים ו'), מתרחצים בתנאי שדה
ביוני 1944, עם חתימת ההסכם החלו להתגייס לפלמ"ח הכשרות הנוער העובד. בסתיו 1944 התגייסו מספר הכשרות מהמחנות העולים, וההכשרה הראשונה של מכבי צעיר. בספטמבר 1945 הצטרף הגרעין הראשון של הצופים. השומר הצעיר הצטרף רק בינואר 1946 עם תוספת להסכם לפיה השלמת תקן של מחלקה ייעשה עם "כוח אדם מתאים מבחינה תנועתית ובהתייעצות עם התנועה, ומינוי המ"מ להכשרה ייעשה אף הוא בהתייעצות ובהסכמת ועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי"[7]. כמו כן ביקש הקיבוץ הארצי לגייס כהכשרות 3–4 מחלקות של חברות נוער לתקופה של שנה אחת לאחר הסכם ההכשרות המגויסות ועד מלחמת העצמאות הפך הגיוס לפלמ"ח עניין שבשגרה והתפתחה מסורת גיוס בתנועות הנוער, במוסדות חינוך, ביישובים בהם התחנכו חברות נוער, בשכונות ואף במשפחות.
על אף השוני הרב שבין הכשרה להכשרה ניתן לנסות לצייר פרופיל של הכשרה מגויסת: החברים הגיעו לרוב מהנוער העובד, או מתנועת נוער חלוצית אחרת. אולם היו גם לא מעט גרעיני בוגרים של אחד מבתי הספר החקלאיים או חוות הלימוד, חברות נוער עולה או ארצישראלי שהשתייכו באופן רשמי לאחת התנועות אך לרוב היה השיוך התנועתי מרכיב שולי בלבד בזהותן. בהכשרות היו חברות אם כי לרוב שיעורן היה נמוך ממחצית מספר חברי ההכשרה. בדרך כלל ההכשרה הייתה איחוד בין מספר קבוצות יסוד ושם ההכשרה היה שם המשק בו עברה הקבוצה את הכשרתה: "לא מספר הגדוד והפלוגה הוא האופייני ליחידות, אלא מהות הבית שהטמיע חותמו. כשם שהטוראי אינו מייצג את מספרו אלא את הכשרתו, חברתו, ביתו, כך גם המטה והמפקד נוקטים בשפת אנוש זו המדברת אל מצפון הקולקטיב, היחידה החברתית, ההכשרה"[8]. עקב ריבוי המשקים שקלטו הכשרות בצפון ארץ ישראל (שכן שם היו קיבוצים לרוב), רוב ההכשרות השתייכו לחטיבת יפתח ולכן זו נקראה באופן לא-רשמי "חטיבת החולצות הכחולות".
על אף שסעיף מספר 13 בהסכם ההכשרות המגויסות דיבר על ביטול ההסכם במצב חירום, הפלמ"ח חשש מפגיעה במקור כוח האדם העיקרי שלו. עם תחילת מאורעות המלחמה, בדצמבר 1947, נחתמה תוספת להסכם הראשון. עיקריה דיברו על:
תקופה ראשונה בת חודשיים בה המחלקה מתאמנת 17 ימים בחודש ועליה להתגבש.
תקופה שנייה, שאינה מוגבלת בזמן, של אימונים ופעילות מבצעית. הפלמ"ח רשאי "להפקיע" בשתי התקופות הראשונות 20% מחברי ההכשרה כ"אחוזים" ועוד 10% שיוצאו מן ההכשרה באופן זמני להתמחויות מקצועיות (כגון סיור וחבלה) ויחזרו להכשרה בסופן.
שאיפה לריכוז כל חברי ההכשרה יחד באותו משק או מחנה כשהחברים שאינם לוחמים יתחזקו את המקום.
החזרת ההכשרה מוקדם ככל האפשר מהמחנה הצבאי או המשק הזמני למשק הקבוע שלה. עד אז רשאים עשירית מחברי ההכשרה להישאר במשק הקבוע למילוי תפקידים הכרחיים.
השלמת תקני לוחמים בכל ממחלקה על ידי צירוף "בודדים" – מגויסים שלא מן ההכשרות[9].
חברי הכשרת בית זרע (גרעין צבר) בשבי הירדני, לאחר שקיבוצם, רבדים, נפל בידי הלגיון הערבי
בפועל, בחודשי המלחמה הראשונים המשיכו לשבת רוב ההכשרות במשקיהן ועסקו בעבודה והגנה על המשקים, ומעטים יצאו למשימות והתמחויות ששברו להם את שגרת ההכשרה.
באביב 1948, עת הופעלה תוכנית ד' הוצאו הגרעינים ממשקי ההכשרה והועברו לבסיסי צבא, בעוד אבטחת היישובים נותרה בידי התושבים (בתוספת תגבורת שנשלחה על ידי המפקדה הארצית של ההגנה). ריכוז ההכשרות במחנות צבא תחת מסגרת צבאית עוררה חששות רבים: חברי ההכשרות חששו מהפגיעה בתהליך ההכשרה טרם ההתיישבות; התנועות הקיבוציות חששו מהצבאיות המקצועית בבסיסים וראו בה כשלילה של החלוציות; ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, חשש מפני השפעת חיי הצבא על הנוער. כושר עמידתן החברתי והרעיוני של ההכשרות לא היה אחיד אך ניתן למצוא דפוס לפיו ההכשרות הוותיקות, שהיו מגובשות דיין בתוך עצמן וייסדו מערכת יחסים טובה עם המשק בו הוכשרה או שאותו השלימה, קיבלו מהמשק סיוע חומרי ונפשי בימי המלחמה ותרמו לתחושת היציבות וההמשכיות על אף תהפוכות המלחמה. ההכשרות הצעירות הביעו חשש שהן אינן מגובשות דיין להתמודדות עם החיים הצבאיים, עם פיצול ההכשרה לפי צורכי מטה הפלמ"ח ועם מצב של לחימה ואבדות[10].
ההכשרות המגויסות בתקופת מלחמת העצמאות סבלו מאבדות רבות: הכשרת הצופים בדפנה, שמנתה 100 חברים, איבדה 16 מחבריה, 10 מהם בקרב נבי יושע. הכשרת מעוז ב' של המחנות העולים איבדה 17 מבין 50 חבריה (ועוד שני חברים מקבוצת "הכדוריסטים" אשר התאחדה עימה במהלך המלחמה). הכשרת רמת יוחנן איבדה 8 מתוך 55 חבריה, הכשרת עמלים איבדה 7 מתוך 45 חברים, הכשרת ארז איבדה 7 מתוך 54 חבריה והכשרת "צבר" איבדה 6 מבין 41 חבריה. השטחים החדשים שנכבשו בזמן המלחמה יושבו לא אחת על ידי חברי ההכשרות שלחמו ואיבדו את חבריהם בקרבות עליהם – לדוגמה, הכשרת הצופים בדפנה, שאיבדה 10 מחבריה בקרב נבי יושע הקימה את קיבוץ יראון בקרבת מקום.
במהלך המלחמה, על אף הלחימה, היה מטושטש הגבול שבין ההווייה הצבאית להווית תנועת הנוער[11] וניתן לראות טשטוש זה, של חברה צבאית עם חברה חלוצית ושל גוף לוחם עם גוף מיישב, בדבריו של מגויס בודד בתיאורו את חברי ההכשרות:
בקרבות ירושלים, כשהיינו רבוצים בראשי המשלטים, והחבר'ה מתבוננים סביבם ומתווכחים על איזה רכס-הר יבנו את משקם, את שלהם, הרגשתי כמה שהם אחרים מאיתנו. אנחנו באנו, כבשנו, ישבנו, קיללנו, הלכנו; אצלם – זה אחרת. כל מקום, כל הר אמר להם משהו[12].
מהפלמ"ח אל הנח"ל
בית קשת, הקיבוץ הראשון שהקימו הכשרות הפלמ"ח, צועד במצעד האחרון של הפלמ"ח ב-1949
חששן של התנועות ההתיישבותיות ושל תנועות הנוער מפני שחיקת ההכשרות בלחימה הביא לגיוס חלקי בלבד של גרעיניהן לפלמ"ח ולדרישה לבירור מחדש של הסכם ההכשרות. עם הקמת צה"ל, בדיון שנערך בין תנועות הנוער למשרד הביטחון, הוחלט על גיוס הגרעינים של ילידי שנת 1931 לנח"ל שקם במסגרת הגדנ"ע, כך שלא שולבו בחטיבות הפלמ"ח הלוחמות.
בנוסף למשמעות המעשית של המהלך (שמירת ההכשרות מפני שחיקה), הייתה למהלך גם משמעות פוליטית – העברת ההכשרות למסגרת ממלכתית כשלב בהפיכת ההתיישבות החלוצית בכללה למרכיב בממלכתיות.
המחסור בכוח אדם לא אפשר לפלמ"ח לבצע חילופי מחזורים ולשחרר את ההכשרות להתיישבות. אולם ריבוי השטחים החדשים הביא את התנועות ההתיישבותיות ואת המרכז החלקי ללחוץ על הפלמ"ח לשחרר הכשרות להתיישבות בזמן המלחמה. עקב צרכים מבצעיים אירע שהכשרות ותיקות שהיו במהלך קרבות לא שוחררו והמשיכו להילחם בעוד הכשרות צעירות שוחררו יחד עם הכשרות ותיקות. דבר זה תסכל את חברי ההכשרות שלא השתחררו וכך קרה שהכשרות מחטיבת יפתח סירבו לרדת לקרבות הגדולים בנגב עקב הכנה שלהן ליציאה להתיישבות שלא תואמה עם מטה הפלמ"ח.
תחילה לא נענה יגאל אלון ללחצים לשחרור ההכשרות מטעם תנועות הנוער והתנועות התיישבותיות אך עקב לחצים פנימיים במפלגתו, ועקב חוסר שיתוף פעולה מצד המרכז החקלאי שעשוי היה להביא לדחיקתן של ההכשרות בתפקידי ההתיישבות, החליט לבסוף לשתף פעולה בקביעת מועדי שחרור ההכשרות להתיישבות. במרץ 1949 השתחררו רבות מהכשרות חטיבות יפתח והראל ואת מקומם מילאו אנשי הגח"ל בעוד הגרעינים התגייסו לנח"ל. לכן יש אשר תופסים את שתי ההחלטות הללו, בדבר הקמת הנח"ל ושחרור ההכשרות, כשלבים משמעותיים בפירוק הפלמ"ח.
סיכום מפעל ההכשרות המגויסות
חברים מהכשרת בית השיטה ביום ההקמה של קיבוץ פלד (לימים: נתיב הל"ה)
הפלמ"ח גייס 2,840 חברי הכשרות לשורותיו. יגאל אלון מציין כי "ההכשרות הביאו איתן לפלמ"ח רמת התנדבות גבוהה, ערנות רעיונית, יצרי התלכדות חברתית, יכולת תרבותית, חדוות נעורים, והפכו להיות מרכזי משיכה והשפעה לרבים מאנשי הפלמ"ח שלא באו במגע לפני כן עם נוער חלוצי, ורבים מהם אף מצאו אחר כך את דרכם כחברים בהכשרות"[13]. בנוסף הן נתנו לפלמ"ח את צביונו כצבא עממי בעל הרכב אנושי הכולל שיעור גבוה של בנות, ואחוז מסוים בעלי כושר גופני מוגבל. היחידה הבסיסית של הפלמ"ח הפכה להיות המחלקה (שכן בדרך כלל הכשרה מגויסת היוותה, כאמור, מחלקה), גם בימי המאבק בבריטים בהן הפעילות נעשתה בעיקר בבודדים או בחוליות.
השפעה חשובה נוספת הייתה תופעת ההיאחזויות, תקיעת יתד בקרקע המיועדת להפוך ליישוב בעתיד פן תיתפס על ידי בדואים. ההכשרות היו אמורות להכין את הקרקע ולהכשיר את התנאים להתיישבות ולא הייתה להן הזכות להפוך את המקום ליישוב קבע שלהן, אך בדרך כלל הגרעין ראה במקום את יישוב הקבע החדש שלו. על אף שלמעשה הפלמ"ח איבד מגויסי רזרבה, שכן אלה היו מרותקים למשק, המשיך הפלמ"ח את הקמת ההיאחזויות ואף פיתח אותן כישובי משלט שהיוו חלק ממערך ההגנה המרחבית החל מקיץ 1948.
הכשרת גבת ביום העלייה על הקרקע של קיבוץ חלוצה, לימים משאבי שדה.
השפעות נוספות, מחוץ למסגרת הפלמ"חאית:
א. גרעינים חלוציים היו מצויים בתנועות הנוער החלוציות מתחילת דרכן. אולם בתנועות ה"כלליות", הצופים ומכבי צעיר, היוו הגרעינים התרסה כלפי המנהיגות המבוגרת והתקרבות לאידיאלוגיה החלוצית-התיישבותית שהייתה מקובלת בתנועת העבודה.
ב. למרות ההבדלים האידאולוגים והפוליטיים בין התנועות ניתן היה למצוא דמיון אידיאלוגי בכל הכרוך ליעדים לאומיים ובאמצעים להגשמתם.
ג. פיתוח תרבות תנועות הנוער כתרבות ייחודית, מגשימה ואף רומנטית, בה היציאה להתיישבות (ומשנת 1944, היציאה להכשרה מגויסת) הייתה מאפיין מובהק.
ד. החיים החברתיים בהכשרה משכו צעירים שהעדיפו לשרת בהכשרה מגויסת כמסגרת חברתית נוחה יותר, וכך לעיתים האלמנט החברתי היה זה שהיווה דבק בין חברי ההכשרה, ולא זה האידאולוגי. כך נוצר פער בין הגודל הפורמלי של ההכשרות לבין מספר חבריהן שהתמידו בהתיישבות גם לאחר השחרור.
פירוט ההכשרות והיישובים שהוקמו על ידן
רשימת ההכשרות לפי סדר גיוסן
הכשרות שהתגייסו טרם חתימת הסכם ההכשרות המגויסות (1944)
הכשרות הפלמ"ח ייסדו 36 יישובים חדשים, 35 קיבוצים ומושב אחד[17]. כמו כן, הוקמו 6 האחזויות חקלאיות, אליהן ניתן להוסיף את ביריה שאוישה על ידי המחלקה הדתית של הפלמ"ח במסגרת העלייה לביריה[18]. בנוסף הורחבו באופן משמעותי 32 יישובים נוספים[19].
אורי גלין – אלוף ישראל בזריקת דיסקוק וספורטאי אולימפי שייצג את ישראל באולימפיאדת הלסינקי ב-1952 – האולימפיאדה הראשונה בה ישראל השתתפה. לימים פרופסור לרפואה וממקימי בית הספר לרפואה של הטכניון. פעל לקידום הספורט הישראלי כמעט עד סוף ימיו.
^לרוב ספרי ואלבומי ההכשרות הודפסו במספר מצומצם של עותקים. בדרך כלל עותק אחד, לכל הפחות, נמצא בספריית מוזיאון הפלמ"ח וכן ניתן למצוא אלבומי תמונות באוצר התמונות שבמוזיאון.
