יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

ההיסטוריה של העיר בוקרשט שברומניה מכסה את הזמנים מאז הוקמו באזור היישובים הקדומים באזור, ועד תולדותיה המודרניות, שבהן הייתה לעיר, לבירת ולאכיה, ולבירתה של מדינת רומניה.

רוב שטח העיר בוקרשט ומחוז אילפוב שמסביבה היה מכוסה בימי קדם ביערות עד עבותים - ששמם ברומנית "קודרי ולאסיי" (= Codrii Vlăsiei). נמצאו שרידי יישובים קטנים מהעידן הפלאוליתי בתוך היערות בעמקי הנהרות דמבוביצה וקולנטינה. גם בתקופת הברזל התקיימו באזור יישובים של שבטים דאקים או גטים שעמדו בקשרי מסחר עם ערים יווניות - כמו אלה שעל חוף הים השחור כמו גם עם יישובי הרומאים. מן התקופה הרומאית נשארו מטבעות, בעיקר מימי הקיסרים קונסטנטינוס, ואלנס וכן ולנטיניאנוס. האוכלוסייה הדאקית המקומית עברה "רומאניזציה" בעקבות השלטון הרומי בארץ ואחרי המאה השישית קלטה גם אלמנטים סלבים.

לפי מסורת עתיקת יומין מקור שמה בוקרשט באדם בשם "בּוּקוּר" - רועה-צאן, או לפי אגדות שונות דייג, או בויאר. השם "בּוּקוּר", משמש לעיתים כשם פרטי לגבר, וכנראה קשור למילה רומנית ממקור תראקי או דאקי קדום - "בּוּקוּרייֶה" (bucurie) שמובנה "שמחה". מבחינה אטימולוגית שם העיר בוקרשט יכול להיחשב כקשור לשמחה ואולי ליופי. בשפה האלבנית, שנחשבת שריד מקבוצת השפות הטראקיות-איליריות העתיקות, מובן המילה "בוּקוּר" (bukur) הוא "יפה".

כמו רוב הערים העתיקות של רומניה, באגדות נפוצות במאה ה-15 יוחס ייסודה גם לשליט הוולאכי הראשון, ראדו נגרו, דמות חצי-מיתית (שנות מלוכתו המשוערות 1290-1314). היסטוריונים מודרניים מעריכים שהעיר הייתה בראשיתה מבצר, שהוקם על חורבותיהן של התיישבויות דאקו-רומאיות, ושימש כדי לשלוט על הדרכים לטרגובישטה, שהייתה בירת ולאכיה. לפי סיפור אחר ייתכן שהעיר נוסדה על ידי מירצ'אה הזקן במאה ה-14 לאחר שניצח את הטורקים ומכאן השם "שמחה". בוקרשט מוזכרת לראשונה בשמה הנוכחי, כמקום מושבו של ה"שליט" ("דומן" (domn) או "וויווד") הוולאכי ולאד המשפד. האזכור מופיע במסמך מ-20 בספטמבר 1459, שבו השליט מאשר מענק לכמה אצילים.

כעבור 6 שנים, ב-14 באוקטובר 1465, הפך אותה השליט ראדו היפה למשכן קיץ קבוע של שליטי ואלכיה.

ב-1473, תוך כדי מלחמה בבני בריתם של הטורקים בוואלכיה, פלש שליט נסיכות מולדובה, שטפן הגדול, לעיר, וזרע בה הרס. ב-1476 הגיעו חייליו שנית לבוקרשט והחזירו לשלטון, לזמן קצר, את נאמנו, ולאד המשפד. השליט הוולאכי מירצ'אה החמישי (הרועה) בנה את המבנים הקרויים "החצר הישנה" (Curtea Veche), עם הארמון והכנסייה הנסיכותית Biserica Domnească ואת החומות הראשונות של העיר. אותו מירצ'אה צ'ובאנול דאג לאספקה שוטפת של מים ומצרכים לעיר. במהלך המאה ה-15 הוכפל שטח העיר ונוסדו שכונות חדשות של בעלי מלאכה. באזור הנקרא כעת "ספנטול גאורגה" (גאורגה הקדוש) קמו סדנאות של נפחים. באזור כיכר האיחוד קמו בתי מלאכה של קדרים ועל גדות הדמבוביצה התיישבו בורסקאים. מצפון לחצר השליטים הקימו עסקים ומסחר, מעצבי בגדי העור הכפריים ("קוז'וקרים") וחייטים. "הרחוב הגדול", שכונה מאוחר יותר בשם "ליפסקאן" (Lipscani), הפך למרכז המסחר והיצור העיקרי וקיומו מתועד מ-1589.

אחרי 1594 הנהיג שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, מרד נגד האימפריה העות'מאנית וב-13 בנובמבר אותה שנה הוא טבח במלווים בריבית הטורקים ויחד איתם גם ביהודים הספרדים שישבו בבוקרשט באותה תקופה. בתגובה, הגנרל הטורקי קוג'ה סינאן פאשה, כבש זמנית את העיר ושרף אותה.

לאחר שיקומה של בוקרשט תחת שלטונם של ראדו מיכניה בשנות ה-20 של המאה ה-17 ושל מתיי בסראב ב-1640, המשיכה העיר לשגשג. פריחה מיוחדת עם שלום יחסי יודעת בוקרשט בין השנים 1659–1715 – מתחילת מלכותו של גאורגה גיקה ועד סוף מלכותו של שטפן קנטקוזינו.

בשנת 1659 בחר בה שליט גאורגה גיקה להיות בירתו. בשנת 1668 העביר גם המיטרופוליט, ראש הכנסייה האורתודוקסית בוואלכיה, את מושבו לבוקרשט. באותה תקופה אוכלוסיית העיר הגיעה ל-60,000 תושבים, והיו בה כ-100 כנסיות ו-21 רבעים הקרויים "מחאלה" (ברבים: mahalale). בהנהגתו של השליט מתיי באסאראב מספר הבתים בעיר הגיע ל-6,000, והאוכלוסייה לכ-100,000 תושבים.

בשנת 1698 קבע השליט קונסטנטין ברנקובאנו סופית את בירת הנסיכות בבוקרשט. בתקופת השליטים שרבאן קנטקוזינו וקונסטנטין ברנקובאנו הגיעו לעיר השפעות אמנות הרנסאנס מאירופה המערבית, ונוצר בה סגנון אמנותי מקורי הנקרא הסגנון ה"ברנקובאני" ("stil brâncovenesc"). העיר התרחבה וכללה גם את אזור קוטרוצ'ן. הוקמו בה בניינים רבים – אכסניות, מכללה נסיכותית ראשונה - על שם סבא הקדוש: "ספנטול סבא" (Sfântul Sava; ‏1694), ארמון מוגושואיה בסגנון ונציאני עם loggia, התפתחה ה"חצר הישנה" ובתוך יער הוולאסיה (Codrii Vlasiei) סללו את הרחוב בנוי מעץ "פּוֹדול מוגושואיי" (Podul Mogoşoaiei) שלאחר מכן הפך ל"קליה ויקטוריי" (Calea Victoriei).

במאה ה-17 התחילו משפחות מהאליטה היוונית (קנטקוזינו, גיקה, וכו') להיות מעורבות בשלטון בנסיכויות הרומניות ולהתערבב עם האצולה המקומית. החל משנת 1716 החליטו הסולטאנים העות'מאנים למנות באופן שיטתי כשליטים בוולאכיה ובמולדובה רק נציגים של המשפחות העשירות מתוך הקהילה היוונית ברובע פנר שבקונסטנטינופול. החלטה זאת באה אחרי חתרנות נגד הדיכוי העות'מאני מצד השליטים ה"מקומיים" דימיטריה קנטמיר במולדובה וקונסטנטין ברנקובאנו ושטפן קנטקוזינו בוולאכיה. כך התחילה תקופה המוכרת בתולדות רומניה כ"תקופת הפנריוטים", שבה גברה ההשפעה הטורקית והיוונית על אורח החיים והתרבות.

המלך הראשון לפי הסדר החדש היה ניקולאה מברוקורדט, ממשפחת מברוקורדטוס, שכבר מלך בעבר במולדובה. על אף שבימיו אירעו גם סדרה של אסונות – שרפה גדולה, כיבוש אוסטרי ראשון ב-1716 תוך כדי מלחמה בין אוסטריה לטורקיה (1716–1718) ומגפת דבר שהוא עצמו נפל לה קרבן, מלכותו התאפיינה בהישגים תרבותיים בהשראה מערבית, לרבות הקמת ספריה נסיכותית מרשימה. בזמנו נבנו בבוקרשט המנזר ווקרשט (1720) שנהרס כליל במאה ה-20 בידי ניקולאה צ'אושסקו והכנסייה סטברופולאוס (1724). בימי הנסיכים ניקולאה מברוקורדט, גריגורה גיקה השני וקונסטנטין מברוקורדט, התפתחה הבירה מבחינה כלכלית: גדל מספר בעלי המלאכה המאוגדים ב"גילדות" הקרויות "ברסלה" (bresle, ביחיד: בריאסלה), כמו של החייטים, הסנדלרים ("קוואפים"), מייצרי המגפיים, מייצרי בגדי העור (קוז'וקרים – cojocari), מייצרי הבדים, המכנסיים (שלוורג'י) והגלימות ("זאבון"). התקיימו ירידים גדולים וניתנו שירותי מכס. באותו זמן קמו המַנופקטורות הראשונות – של ייצור בגדים ונייר, בארות מים ציבוריות (צ'ישמיה – cişmea). בשנת 1736, במהלך מלחמה נוספת בין אוסטריה וטורקיה, הותקפה בוקרשט שוב על ידי האוסטרים ונשדדה על ידי טטרים נוגאי בשרות הטורקים. בנוסף פרצה בעיר שוב מגפת דבר. אוכלוסיית העיר עלתה עד ל-30,000 תושבים בשנת 1798 עקב הגירת תושבים מכל ולאכיה.

במהלך המלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית בשנים 1768–1774, נפלה בוקרשט פעמיים לידי הרוסים. בעקבות ניצחון רוסי על הטורקים בסביבות בוקרשט ב-30 באוקטובר 1771, נסוגו זמנית הכוחות הטורקים משטחי ולאכיה ומולדובה.

חלק מהמשא ומתן שמוביל להסכם השלום בקוצ'וק קאינרג'ה התנהל בעיר. אחרי הסכם השלום העות'מאנים חזרו לשלוט בנסיכויות הרומניות.

תחת שלטונו של אלכסנדרו איפסילנטי נעשו עבודות רחבות היקף אשר ייפו את פני העיר והבטיחו אספקת מים טריים לתושביה. החצר הישנה שנהרסה במלחמות קודמות הוחלפה במושב נסיכים חדש בשם: "החצר החדשה", על גבעת דיאלול ספירי (Dealul Spirii). בשנת 1782 נפתחו בבירה הנציגויות הדיפלומטיות הראשונות: של רוסיה ואוסטריה, לאחר מכן של צרפת (1785), פרוסיה (1786) ובריטניה (1801).

בשנת 1787 פרצה שוב מלחמה בין הרוסים והאוסטרים מצד אחד והטורקים מצד שני. ב-10 בנובמבר 1789 פשטו כוחות אוסטריים בפיקודו של יוזיאס פון זאכסן-קובורג זאלפלד על בוקרשט, והשליט ניקולאה מברוגני ברח מהעיר עם אלף חיילים. האוסטרים נסוגו מבוקרשט רק אחרי הסכם השלום מ-4 באוגוסט 1791.

למרות אסונות רבים שפקדו את העיר בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, מספר התושבים לא הפסיק לגדול. בין האסונות היו מגפות נוספות ב-1794, מיסים כבדים שהטיל השליט קונסטנטין הנג'רלי, שתי רעידות אדמה: אחת ב-1793 ו"הגדולה" מ-14 באוקטובר 1802, שרפה בשנת 1804 ושני גלי שיטפונות ב-1805 ו-1806. בעת המלחמה הרוסית-טורקית בשנים 1806–1812 צבא רוסיה בפיקודו של מיכאיל מילורדוביץ' כבש את העיר והחזיר לשלטון את קונסטנטין איפסילנטי, ובימיו הקים הסוחר הארמני עמנואל (מאנוק) מירזאיאן את האכסניה המפורסמת "החאן של מאנוק".

בשנת 1812 העניקה העיר את שמה להסכם לפיו בסרביה, שהיוותה כמחצית מהנסיכות מולדובה, תימסר לרוסיה.

לאחר הסכם השלום, השליט יואן קארג'ה ובתו הנסיכה ראלו יישמו שורה של רפורמות משפטיות ופיתחו את התרבות, המסחר והחינוך בעיר: התושבים היו עדים למעוף כדור פורח הראשון בשמי הבירה, והחלו לפעול בעיר להקת תיאטרון ראשונה, בית חרושת לטקסטיל ובית דפוס פרטי. מורה רומני מטרנסילבניה, גאורגה לאזר, חיזק את החינוך בעיר.

אך מגפת הדבר מהשנים 1813–1814, נשארה בתודעת הרומנים כ"דבר של קארג'ה", והעיבה קשות על השנים האחרונות של מלכות יואן קארג'ה. מספר קורבנות הדבר הגיע לידי 25,000–40,000. בשנת 1821, הייתה העיר עדה למהומות רבות בנסיבות מלחמת העצמאות של יוון הנוגעת גם לתולדותיה. היא נכבשה ב-21 מרץ ל-56 ימים על ידי המנהיג המהפכן הרומני מאולטניה טודור ולדימירסקו, בן ברית של היוונים, ואחר כך על ידי הלוחמים היוונים הגולים עצמם מן הארגון "פיליקי אטריה" בפיקודו של אלכסנדרוס איפסילנטיס. באוגוסט אותה שנה העות'מאנים עברו לפעולת תגמול וטובחים בבוקרשט 800 בני אדם. אבל מאורעות אלה הביאו לסיום שלטון הפאנאריוטים במתכנות שהייתה קיימת משנת 1716.

בשנת 1822 קם על כיסא ולאכיה השליט המקומי, גם הוא בן לשושלת ממוצא יווני-אלבני, גריגורה-הרביעי גיקא (1822–1828) אשר יזם עבודות פיתוח רבות בבוקרשט: ריצוף באבן של ארבעת הרחובות הראשיים (אשר כונו "גשרים") כולל "פודול (=גשר) מוגושואיי" המפורסם, בנה ארמונות, כנסיות, קסרקטינים וכו'. באותו זמן הוטלו מיסים כבדים ויושמה מדיניות "רומניזציה של הכנסייה" על ידי גירוש הכמרים הזרים (במיוחד יוונים) שהתחרו עם המקומיים על משרות הכהונה בכנסיות. בשנת 1828 מצאה עצמה שוב בוקרשט תחת כיבוש רוסי בהתאם להסכם אדריאנופול, שגרס כי הנסיכויות הרומניות תישארנה תחת שליטה רוסית "כערבון" עד לפירעון פיצויי המלחמה לרוסיה על ידי האימפריה העות'מאנית המובסת.

הממשל הרוסי בבוקרשט, שבראשו עמד בין השנים 1829–1843 הגנרל פאבל קיסליוב, ביצע שורה של רפורמות ושיפורים חשובים בחיי העיר: מונהגת במדינה מעין טרום - חוקה שמרנית הקרויה התקנון האורגני, ובבירה נכפית קרנטינה (בידוד זמני) לבלימת מגפות הדבר והכולרה. הגדילו את מספר הרופאים, מינו ועדה "לייפוי פני העיר" הכוללת אדריכלים ורופאים, הונהג תקנון ל"ייפוי ותיקון המשטרה", ריצפו באבן את הרחובות הראשיים, ייבשו את הביצות מסביב לנהר דמבוביצה, והקימו מזרקות. נעשה מיפוי של העיר ומפקד אוכלוסייתה, נקבעו גבולות קבע לשטח הבירה, בעל היקף של 19 ק"מ, אשר היו מוגנים על ידי פטרולים ומחסומים, התארגן והצטייד מחדש צבאה של המדינה עם חיל מצב בבוקרשט והשתפר שירות המכבי האש.

השליט אלכסנדר דימיטריה גיקא, המוכר כאלכסנדר השני גיקא (1834–1842) שהובא לשלטון בהמלצת הגנרל קיסליוב, הקים בשנים אלה את ארכיון המדינה, בתי ספר, בתי חולים, מוזיאון ראשון להיסטוריה, ספריות ציבוריות (ב-1834 קמה הספרייה הלאומית הרומנית) ותיאטרון, ובנה לעצמו ארמון נסיכותי חדש. הוקמו ארמונות נוספים כמו אלו של משפחות הנסיכים שטריביי וסוצו. בכלל החלו בתקופה זו בבירה ובמדינה כולה תמורות לכיוון מערביזציה הנוגעות ללבוש, לאורח החיים, לשפה, למוסדות ולמנטליות. תמורות אלה נהיו בולטות עוד יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. קם עיתון ראשון בשם "קוריארול רומנסק" (1829) ובעקבותיו עיתונים נוספים ברומנית ובשפות זרות, ונוסדו חברה סופרים וחברה פילהרמונית.

התושבים הבורגנים התחילו לנטוש את התלבושות המזרחיות ולעבור לסגנון לבוש מערב אירופי. רבים מבני האצולה נוסעים ללמוד בפריז.

למרות האמביוולנטיות ביחס לשלטון הכיבוש הרוסי, כאות הוקרה לזכויות מיטיבו לקידום הארץ והבירה, השליט העניק בשנת 1841 לגנרל קיסליוב את האזרחות של ולאכיה (הארץ הרומנית). ביום ההולדת של הגנרל הרוסי, בשנת 1844, ה"כביש" החדש שהיה לדרך השנייה בחשיבותה בבוקרשט (אחרי "פודול מוגושואיי"), קיבל את השם "הכביש קיסליוב" – לפי ההיגוי והאיות הצרפתי המקובל באותם הימים – "הכביש קיסלף" ("Şoseaua Kiseleff"), שם שלא השתנה מזה 160 שנה, דבר נדיר בתולדות הערים הרומניות. חוץ מהכביש קיסלף, בתקופה זו נסללה עוד דרך החוצה את העיר בכיוון דרום - צפון - "קאליה דורובאנצילור" (Calea Dorobanţilor). נבנו ככרות חדשות, כמו אמזיי (Piaţa Amzei), ספנטה וינר (Piaţa Sfânta Vineri) ואחרות, סידרו את הגן צ'ישמיג'יו (Grădina Cişmigiu) שנחנך רשמית ב-1847. בספרו על הארצות הרומניות שפורסם בשנת 1839, המבקר הצרפתי ראול פרן מציין בבוקרשט כ-1500 רחובות (כדבריו, גדושי כלבים שוטים) ואוכלוסייה בת 130,000 תושבים.

מ-1842 עבר שרביט הנסיכות לידי השליט גאורגה ביבסקו. בזמנו, בשנת 1846, נחקק חוק לשחרור מעבדות של הצוענים, שיהוו בעתיד מיעוט חשוב בעיר הבירה. ב-23 במרץ 1847 ידעה העיר דליקה קשה שהייתה כרוכה באובדן חיי 15 בני אדם והרסה כשליש מהעיר, בעיקר במרכז המסחרי שלה, על אלפיים בתיו. שנה לאחר מכן, בהשפעת רוח "אביב העמים" באירופה, גם בבוקרשט פרץ מרד בהנהגת צעירים מהפכנים, רובם בוגרי לימודים בצרפת וחברים בחברה החשאית "פרצייה" Frăţia ("האחווה") בהנהגת קונסנטין א. רוסטי, יון הליאדה רדולסקו, ניקולאה בלצ'סקו, הגנרל מאגֶרו ואחרים, המושרית על ידי תנועת הבונים החופשיים. החברה שאפה לבטל את התקנון האורגני, שלטענתה אבד עליו הקלח, ואת חסות רוסיה הצארית בוולאכיה, לבטל את מעמד האצילים - הבויארים, ולהנהיג רפורמות דמוקרטיות שהשליט ביבסקו היסס מאוד ליזום. אחרי ניסיון התנקשות נגדו, ב-11 ביוני 1848 אילצו התושבים את השליט ביבסקו להתפטר ולעזוב את המדינה. ב-15 ביוני 1848 התכנסו כ-30,000 אנשים בשדה פילארט הקרוי מאז "שדה החירות" (Câmpia Libertăţii) וצפו בהשבעת ממשלה זמנית. אך השלטון המהפכני, שהיה חצוי מבפנים על ידי פלגים יריבים, לא החזיק מעמד הרבה זמן. האימפריות השכנות, המעצמה הסוברנית - שהייתה עדיין טורקיה ויחד איתה רוסיה, שלחו כל אחת כוחות צבאיים.

ב-13 בספטמבר 1848, בגבעת "דיאלול ספירי" בבוקרשט, דיכאו הטורקים את ההתנגדות הצבאית היחידה שבאה מצד קבוצה של מכבי אש. על המדינה ועל בירתה באו שוב שנים של כיבוש זר - בהתחלה מעורב טורקי ורוסי (1848–1852), אחר כך בין השנים 1853–1854 כיבוש רוסי, ובעקבות תבוסת רוסיה במלחמת קרים - שליטה צבאית אוסטרית בשנים 1854–1857. ברוב תקופה זו מלך בוולאכיה השליט ברבו שטריביי, אחיו של השליט הקודם, ביבסקו. הוקמו ארמון נסיכותי חדש - הארמון שטירביי, "ההיפודרום שעל-יד הכביש" (1851), טחנת הקמח המודרנית של אסאן (1853), בתי עלמין חדשים - בלו (Bellu), ספנטה וינר (Sfânta Vineri), וגנצ'ה (Ghencea) והקונסרסטוריון (אקדמיה) למוזיקה (1851). כמו כן נפתחה גלריה ראשונה לציורים. המבקרים הזרים התרשמו מניגודים ופערים ניכרים בין עוני וכיעור מחד ובין עושר מופלג ופאר מאידך. הרופא הצבאי הגרמני וילהלם דבליך, כמו פרדיננד לסאל מאוחר יותר, בסביבות שנת 1860, התרשם מאוד מהגן צ'ישמיג'יו. לדעת דבליך "זהו המקום העליז להתכנסות של כל המטיילים והמקום היחיד שבו אתה שוכח כי אתה נמצא בוולאכיה ומרגיש כאילו מובל איפשהו באיזה אתר תענוגות של מדינה תרבותית". וכאילו כדי לבלבל עוד יותר את הרושם במאי 1857 הונהגה בעיר תאורה ציבורית בעזרת נפט מזוקק (קרוסין), ובכך הייתה בוקרשט לה\עיר הראשונה שהשתמשה לצורך תאורה במנורות נפט.

בעקבות סיום מלחמת קרים וההסכם בפאריס התכנס בשנת 1858 בבוקרשט קונגרס בינלאומי שמטרתו לארגן מחדש של הנסיכויות הרומניות הסמוכות לדנובה. לפי הסיכומים מתקיימות בחירות של אסיפות ושל נסיכים בשתי הבירות - יאשי ובוקרשט. ב-24 בינואר 1859 נבחר השליט אלכסנדרו יואן קוזה, שנבחר כשלושה שבועות קודם לכן במולדובה, גם בבוקרשט כשליט ואלאכיה. אוכלוסיית העיר מכינה לו ב-29 בינואר 1859 קבלת פנים נלהבת. אחרי תקופה של הסדר שבה למדינה המאוחדת יש שתי ערי-בירה, יאשי ובוקרשט, ואחרי שהחל משנת 1861 המדינה אימצה את השם החדש רומניה, ב-24 בינואר 1862 הוכרזה בוקרשט רשמית על ידי הפרלמנט שהתכנס בה כבירה יחידה של רומניה.

המדינאי מיכאיל קוגלניצ'אנו הסביר את הבחירה כנובעת מסיבות היסטוריות, כלכליות (קרבה לדנובה, לדרך המסחר החשובה בין מערב ומזרח), חברתיות ודמוגרפיות (בעלת מספר רב של תושבים, ומאוכלסת על ידי מעמד בינוני חזק, ממוצא רומני ברובו הגדול). כבר באותה עת רוב הנציגויות הדיפלומטיות הזרות, כולל זו של טורקיה, נמצאו כבר בבוקרשט והארכיונים הממשלתיים מיאש הועברו גם הם לבוקרשט. תחת שלטונו של אלכסנדר יואן (קוזה) הראשון רוצפו מחדש רחובות הבירה, באתר המנזר ומכללת סבא הקדוש (ספנטול סבא) בשנת 1864 הוקמה אוניברסיטת בוקרשט. נפתחו גם מוסדות חינוך ואקדמיים נוספים - החברה הרומנית למדעים, בתי הספר התיכונים "גאורגה לזר" ו"מאתיי בסראב" (1860), נוסדה האגודה הספורטיבית הראשונה בשם "החברה הרומנית לכלי זין, להתעמלות ולקליעה למטרה" (1862), המנהל המרכזי לדואר (1862), נסללה מסילת הברזל בין בוקרשט לבין הנמל על הדנובה, ג'יורג'יו. נפוצה בניית הבתים באבן ולבנים. ב-22 בפברואר 1866 הודח השליט קוזה מהשלטון על ידי ה"קואליציה המפלצתית" של הליברלים והשמרנים שהתנגדו לרופרמה האגררית שיזם ולסגנון שלטונו הריכוזי מדי. הוא נעצר בארמונו יחד עם מאהבתו הסרבית, הנסיכה מריה אוברנוביץ' ונשלח לגלות גרמניה. ראשי הקושרים החליטו להביא לבוקרשט שליט זר שיהיה מעל לכל הפלגים המקומיים ושיחזק גם את הקשר בין המדינה המאוחדת הצעירה ובין מעצמות המערב. השליט שנבחר היה קרל פון הוהנצולרן - זיגמרינגן מגרמניה שהוכתר כקרול הראשון, שליט רומניה . במרץ 1871 ידעה הבירה מהומות של רומנים אוהדי צרפת נגד התושבים הגרמנים בעיר בנסיבות המלחמה בין פרוסיה לצרפת. נשמעו אז קולות נגד קרול הגרמני. בהדרגה התרגל העם לבני השושלת החדשה שעברו לדת הנוצרית-אורתודוקסית. ב-1877 עבר השליט החדש גם את "מבחן האש": רומניה הרשתה לצבא הרוסי לעבור דרך שטחה במסעה לשחרור בולגריה מעול האימפריה העות'מאנית. החיילים הרוסים התקבלו בכבוד על ידי תושבי בוקרשט, מה ששכנע את טורקיה להפגיז את הנמל ג'יורג'יו ואת הגדה השמאלית של הדנובה. השליט קרול הצטרף לכוחות הרוסים במלחמה זו, שהתנהלה כולה בשטח הבולגרי בשנים 1877 - 1878. במהלך המלחמה הכריז הפרלמנט הרומני בבוקרשט על עצמאותה המלאה של רומניה ב-9 במאי 1877. עצמאות זו קיבלה בהמשך את הכרת האימפריה העות'מאנית המובסת ואת זו של המעצמות האירופיות שהתכנסו בקונגרס בברלין.

בשנות מלכותו הראשונות של קרול הונהגה בבוקרשט התאורה עם גז, הוקמו תחנות הרכבת פילארט (1869) ותחנת צפון (1872;‏ Gara de Nord), שבהתחלה נקראה "טרגובישטיי" (Gara Târgoviştei), קמו נתיבי תחבורה צבורית מונעת על ידי סוסים - על פסי פלדה, tramway. קו ראשון (1879) חיבר את תחנת הרכבת צפון עם השוק "אובור" (Piaţa Obor). העיר צוידה גם במערכת טלפון. קו טלפון ראשון קישר את משרד החוץ עם הדטר המרכזי (1884). נפתחו בבתי חרושת חדשים, בניינים מפוארים פרטיים - כמו הארמון קרצולסקו, בנייני מנהל מרשימים, ונסללו שדרות. באפריל 1880 נפתח הבנק הממלכתי של רומניה (Banca Naţională) שזכה ב-1885 לבניין חדש. באפריל 1866 נוסדה החברה הרומנית לספרות שהפכה במרץ 1879 לאקדמיה הרומנית. במאי 1868 קמה גם החברה הפילהרמונית הרומנית (כיום הפילהרמונית "ג'ורג'ה אנסקו"), שפתחה את עונת הקונצרטים הראשונה ב-27 בדצמבר אותה השנה. נוסדו גם החברה לגאוגרפיה (1875), הצלב האדום הרומני (ביוני 1876) וכו'.

ב-10 במאי1881 התקיים בבוקרשט טקס הכתרתם של קרול הראשון ואשתו אליזבטה (המוכרת גם בשם העט "כרמן סילבה") כמלכי רומניה. עם הפיכת רומניה לממלכה הואץ קצב הבנייה בה. בשנת 1883 עצרו עבודות תיעול הנהר דמבוביצה את השיטפונות שהיו בעבר מכה אנדמית בעיר. אוכלוסיית העיר צמחה באופן משמעותי. האדריכלות הראוותנית והתרבות הקוסמופוליטית של אותה תקופה העניקו לעיר את הכינוי "פריז של המזרח" (או "פריז הקטנה" - "Micul Paris" או "פריז של הבלקנים"), כששדרת הניצחון (Calea Victoriei) מתפקדת כ"שאנז אליזה" או "השדרה החמישית". אך הפער החברתי בין העניים והעשירים תואר על ידי פרדיננד לסאל כ"בליל פראי". עם הבניינים המרשימים שנבנו נמנים ה"אתנאום הרומני", (Ateneul român, ‏1888), אולם קונצרטים מפואר, והמלון "אתֶנֵה פאלאס" (Athenée Palace) בן חמש הקומות, שבבנייתו השתמשו לראשונה בבטון מזוין. בשנת 1893 נחנך ארמון קוטרוצ'ן (כיום ארמון נשיאי רומניה הפוסט-קומוניסטית) שגם הוא חובר בקו טרמוויי עם השוק אובור. בקרבת הארמון בקוטרוצ'ן נפתח הגן הבוטני של העיר.

.

בתחילת מאה ה-20 - בין השנים 1911 - 1916 - נבנה בניין ה"חוג הצבאי" (Cercul militar naţional), ארמון מרשים מיועד למפעלי התרבות של הצבא. בשנת 1918 אוכלוסיית העיר מגיעה ל-380,000 תושבים.

אחרי שנתיים של נייטרליות, כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה נגמרה בהתחלה בכי רע. ב-6 בדצמבר 1916 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני בפיקודו של הפלדמארשל מקנזן, והמלך פרדיננד, הממשלה ושאר מוסדות השלטון, הצבא וחלק מהתושבים ערקו ליאשי, באותו שליש משטח המדינה - בחבל מולדובה - שנשאר חופשי. ב-7 במאי 1918 כפו מעצמות המרכז על רומניה את הסכם השלום בבוקרשט, בתנאים כלכליים ופוליטיים מחפירים. מהתשלומים בשווי 215 מיליון שרומניה נדרשת לשלם לכיסוי הוצאות שלטון הכיבוש, 86 מיליון נגבו מהעיר בוקרשט.

שינוי המצב בזירה הצבאית והגאו-פוליטית הבינלאומית גרמו לחזרת רומניה למלחמה בסוף אותה השנה ולחזרתו של המלך פרדיננד כמנצח ומשחרר הבירה ב-18 בנובמבר 1918. בוקרשט הפכה לבירת ממלכת רומניה המאוחדת, "רומניה הגדולה".

אחרי האיחוד עם הממלכה הרומנית של שטחי בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ובאנאט, רומניה עלתה בשטחה מ-137,000 קמ"ר ל-295,000 קמ"ר ואוכלוסייתה מנתה 16 מיליון תושבים.

העיר נהנתה מההתאוששות הכלכלית של השנים 1924–1928. אחרי שנת 1928 אוכלוסיית העיר גדלה ב-30,000 כל שנה. שטח העיר הגיע ל-78 קמ"ר על ידי סיפוח שטחים נוספים עם שכונות חדשות: אפרטורי פטריי (Apărătorii Patriei) ("מגני העם"), בניאסה, דמרואייה, פלוריאסקה, ג'ולשט, מיליטאר, והרחובות הראשונים משכונת טיטאן. מערכת החשמליות המיושנת הוחלפה בשנת 1929 על ידי טרוליבוסים. נעשו שוב עבודות בנייה נרחבות, חלקן ב"סגנון הבינלאומי".

הפערים החברתיים נשארו גדולים והתקיימו מספר פעמים תנועות מחאה של פועלים. ב-13 בדצמבר (26 בדצמבר) 1918 הסתיימה שביתת פועלי הדפוס בטבח של 102 מפגינים בידי כוחות הסדר. באוקטובר 1920 הוכרזה לראשונה שביתה כללית של הפועלים. בשנת 1921 קמה גם מפלגה קומוניסטית קטנה שפעילותה נאסרה לשנים רבות. אחד התירוצים לכך הוא הפיגוע בסנאט בבוקרשט שבוצע על ידי מתנקש ספק קומוניסט, ספק אנרכיסט, בשם מקס גולדשטיין. במקביל התפתחו תנועות של הימין הקיצוני לפי דוגמת אלו מאיטליה, גרמניה וארצות אחרות. שנות המשבר העולמי מהשנים 1929–1933 הביאו לאינפלציה, לאבטלה ולהרעה משמעותית ברמת החיים. קומוניסטים היו מעורבים בכמה מאבקים של הפועלים - כמו השביתה המפורסמת בסדנאות גריביצה של רשות הרכבות הרומנית. דיכויה עורר הדים בעולם. בשנים הבאות השתפר שוב המצב הכלכלי עד לשיא חדש בשנת 1938. בתקופה שבין מלחמות העולם פרחו בעיר חיי תרבות ובידור. בשמי בוקרשט זהרו שמות אמנים מפורסמים כמו של המלחין והכנר ג'ורג'ה אנסקו, הפסנתרן דינו ליפאטי, שחקני מיוזיק הול כמו קונסטנטין טנאסה, שחקני תיאטרון כמו לוצ'יה סטורדזה בולנדרה, זמרי אופרה ואופרטה. זמרי שירי עם כדוגמת מריה טנאסה, זמרי רומנסים ותזמורות צועניות ביניהן זו של הכנר והמלחין ממוצא צועני גריגוראש דיניקו עינגו את אוזני מבקרי המועדונים, המסעדות ובתי הקפה האופנתיים. בשנות מלכותו של קרול השני נוספו לנוף האדריכלי של בוקרשט בניינים חדשים, חלקם בסגנון אר דקו או "נאו-רומני". ביניהם בולטים הארמון המלכותי החדש, המשמש כיום אכסניה למוזיאון לאמנויות של רומניה, בניין האקדמיה הצבאית, שער הניצחון שבנייתו מסתיימת בשנת 1934, הפקולטה למשפטים, הארמון ויקטוריה, ארמון חברת הטלפונים שהיה לשנים רבות הגבוה בין בתי בוקרשט, האצטדיון ANEF, האגף החדש של תחנת הרכבת צפון, מוזיאון הכפר ע"ש דימיטריה גוסטי, והמוזיאון האנטורופולוגי הקרוי היום "של האיכר הרומני". קידוחים לעומק שיפרו את האספקה במים נקיים. הטיית מימי הנהר ארג'ש ועבודות תברואת האגמים הצפוניים קולנטינה, פלוריאסקה, הרסטראו, טיי, הביאו לידי יצירת השרשרת הנוכחית של פרקים ואגמים סכורים.

פריצת מלחמת העולם השנייה מוצאת את בוקרשט תחת ה"דיקטטורה המלכותית" של קרול השני (1938–1940).

הרציחות הפוליטיות משנות ה-1930 (למשל רציחת ראש הממשלה יון גאורגה דוקה בשנת 1934 ושל העיתונאי מיכאי סטלסקו בשנת 1936 על ידי חברי (התנועה הלגיונרית) הימניים הקיצונים והתחזקותם המתמדת הביאו את המלך קרול השני לדכא תנועה זו שנתמכה על ידי גרמניה ולחסל בכלא את מנהיגה, ה"קפיטאן" קורנליו קודריאנו ומספר מתומכיו ב-28-29 בנובמבר 1938. ראש הממשלה ארמנד קלינסקו, אשר כשר פנים ניהל את הרדיפות נגד התנועה הלגיונרית נרצח בידי לגיונרים במרכז בוקרשט ב-21 בספטמבר 1939. חוקים גזעניים נגד היהודים וכניעה לתכתיביו של סטלין והיטלר אינם מצילים את קרול השני מהדחה ב-6 בספטמבר 1940 . מכתירים במקומו את המלך הצעיר מיכאי והשלטון עובר לידי הגנרל אנטונסקו והתנועה הלגיונרית. באוקטובר 1940 ההנהגה הרומנית החדשה, המושרית על ידי האידאולוגיה הנאצית-פאשיסטית עם אלמנטים דתיים מקומיים, מסכימה לכניסת כוחות צבא גרמניים לשטח רומניה, בתור בני ברית. ב-10 בנובמבר 1940 הבירה מוכית על ידי אסון טבע: רעידת אדמה עזה המפילה את הבניין הגבוה "קרלטון" וגורמת בעיר ל-300 אבדות בנפש. ברעידת אדמה זו מוצא את מותו אחד מכוכביו האהובים של הבידור הרומני, ואסילה וסילאקה.

בסוף שנת 1940 ותחילה שנת 1941 השליטו הלגיונרים שהיו בעמדות מפתח במשרדי ממשלה חשובים ובכוחות הסדר טרור, לעיתים עד כדי זריעת אנרכיה, ארגנו את שוד רכוש היהודים בשם תוכנית ה"רומניזציה". ב-27 בנובמבר 1940 חיסלו הלגיונרים, בהנהגתו של הוריה סימה, חשבונות עם מנהיגים ואקדמאים, חלקם מזוהים עם הימין, שהתנגדו להם בעבר ושחלקם נחשבו אחראים על רציחת מנהיגם קודריאנו ב-1938. 65 נרצחו על ידיהם בכלא ז'ילאבה על יד בוקרשט, כולל מי שהיה ראש הבולשת מורוזוב, וראש הממשלה ושר הפנים לשעבר, הגנרל ארג'שאנו. הפוליטיקאי והכלכלן הדמוקרטי וירג'יל מדג'ארו נחטף מביתו ונרצח ביער סנגוב.

ב-21–22 ינואר 1941 פרץ בבירה מרד הלגיונרים שלא רצו לחלק שוב את השלטון עם אנטונסקו ועם הצבא. הם ניסו להדיח את הגנרל אנטונסקו ומרידתם התלוותה בפרעות נגד היהודים . 120 מבני מיעוט זה נרצחים בבוקרשט אחרי השפלות ועינויים. בתי כנסת וחנויות רבים עולים באש. הגנרל אנטונסקו, שנהנה הפעם מתמיכתו של היטלר ושל השגרירות הגרמנית, דיכא את המרד וגירש את הלגיונרים. שלטונו הצבאי הרודני המשיך לנהל את רומניה ללא מפלגה שלטת כלשהי עד אוגוסט 1944. ביוני 1941 הוא צירף את רומניה למבצע ברברוסה של כיבוש ברית המועצות על ידי גרמניה, זאת בשם "המלחמה הקדושה" לשחרור השטחים בבסרביה ובצפון בוקובינה שסופחו על ידי הרוסים. בעקבות הכיבושים במזרח, לרבות כיבוש אודסה, אנטונסקו הכריז עצמו מרשל.

בוקרשט ספגה אבדות רבות וניזוקה במהלך המלחמה כתוצאה מהפצצות בריטיות ואמריקאיות. במיוחד ב-4 באפריל 1944 ובעוד כמה התקפות אוויריות כבדות במהלך החודש אפריל אותה שנה נהרגים בבוקרשט כשלשת אלפים בני אדם. בנסיבות הצלחות הכוחות הסובייטים שגירשו מערבה את הגרמנים ואת בני בריתם וחצו את הפרוט לכיוון יאשי. ב-23 באוגוסט 1944 ביצעו המלך מיכאי יחד עם קואליציה של מפלגות בורגניות ושמאליות מהפך שלטוני: עצרו בארמון המלך את המרשל אנטונסקו ואת סגנו מיכאי אנטונסקו ושמו קץ לדיקטטורה. המלך דרש שגרמניה תסיג את כוחותיה מהמדינה תוך שלושה ימים. בתגובה, בין 23-27 באוגוסט 1944, הופצצה בוקרשט על ידי חיל האוויר הגרמני. בין היתר ניזוקים ארמון המלך והתיאטרון הלאומי. חיל האוויר של בעלות הברית פוגע בכוחות הגרמניים ביער בניאסה והצבא הגרמני מוצא עצמו באי-יכולת לבצע את התוכנית "מרגרתה" II להשתלטות על רומניה. הצבא הרומני תפס את כל העמדות בבירה ובארץ והפך בן לילה לבן בריתה של ברית המועצות במסע הנגדי נגד גרמניה.

ב-30 באוגוסט 1944 נכנסו לבוקרשט היחידות הראשונות של הצבא הסובייטי. בראש הכוחות הסובייטים שנכנסו לרומניה עמדו המרשלים שהצליחו לגרש את הנאצים מאוקראינה: רודיון מלינובסקי בצפון ופיודור טולבוחין בדרום.

תקוות עמי מזרח ומרכז אירופה כולל רומניה ועמי הבלקן שבעלות הברית המערביות בדרך לניצחון תצלחנה למנוע מבת בריתן הסובייטית את השליטה באזור התבדתה. בהתאם להסכם הפסקת הנשק בין רומניה לברית המועצות מ-12 בספטמבר 1944 קמה בבוקרשט "ועדת בעלות הברית" שהממשלה הרומנית מתחייבת לציית להוראותיה. הוועדה נשלטה על ידי נציגי ברית המועצות בראש עם המרשל מלינובסקי המיוצג בפועל על ידי הגנרל ויאצ'סלב וינוגרדוב. הוועדה התבטלה עם חתימת הסכם השלום בפריז וכניסתו לתוקף ב-5 בספטמבר 1947.

אמנם היה רושם כי המדינה חוזרת למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי ולכלכלה חופשית, אך מ-31 באוגוסט 1944 הוחזרה למדינה החוקה משנת 1923 וכל המפלגות פרט לתנועות הפשיסטיות חזרו להיות חוקיות. חוקית הייתה כעת גם המפלגה הקומוניסטית, שבלעה בפברואר 1948 את הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ושינתה לבסוף את שמה למפלגת הפועלים הרומנית, בהנהגתו של גאורגה גאורגיו-דז'.

ב-29 באוגוסט 1945, גדול הקומיקאים הרומנים, קונסטנטין טנאסה, נפטר במפתיע בנסיבות חשודות אחרי שהעז לדקלם פזמון סאטירי על החיילים הסובייטים שאחדים מהם נהגו ל"הפקיע" את שעוני המקומיים. ברית המועצות כפתה על רומניה את השתתפות בני חסותה הקומוניסטים בממשלות הראשונות בהנהגת הגנרלים סנטסקו ורדסקו. בינואר - פברואר 1945 ארגנו הקומוניסטים הפגנות סוערות נגד ממשלת הגנרל רדסקו אותו מגנים בשביל הניסיון ליצור מגעים עם כוחות הימין והפאשיסטים לשעבר. משלחת סובייטית ובראשה סגן שר החוץ אנדרי וישינסקי מגיעה לבוקרשט ומכריחה את ראש הממשלה רדסקו להתפטר. מאוחר יותר הוא יברח מרומניה במטוס קטן יחד עם עוד כמה פוליטיקאים שהרגישו בסכנה. ב-6 במרץ 1945 קמה ממשלה בעלת רוב קומוניסטי בפועל בהנהגתו של ד"ר פטרו גרוזה, מנהיג של מפלגת הלוויין השמאלית "חזית החורשים". פטרו גרוזה מבצע רפורמה אגררית, הנשים משיגות מממשלתו זכות הצבעה בבחירות ואחרי המאמץ המלחמתי של הצבא הרומני נגד גרמניה הנאצית, רומניה מקבלת לידיה מברית המועצות את צפון טרנסילבניה בחזרה. לעומת זאת החירויות הפוליטיות נשחקות בקצב מהיר. בין 21 אוגוסט 1945 - ינואר 1946 המלך מיכאי שדרש את התפטרות הממשלה מכריז על מה שמכנים "שביתה מלכותית" ומסרב לחתום יותר על החלטות ממשלת גרוזה. ב-8 בנובמבר 1945 ביום הקדוש מיכאיל (היום האונומסטי של המלך) פורצות בבוקרשט הפגנות המוניות נגד הקומוניזם ובעד המלך תחת ססמאות כמו "המלך והמולדת!". כוחות הסדר פותחות אש והורגות מספר מפגינים. 700 נעצרים, רבים מהם תלמידים. בינואר 1946 הצליחו מעצמות המערב, שלא היו מסוגלות לבוא לעזרת הדמוקרטיה ברומניה, רק לשכנע את ממשלת גרוזה לקבל לשורותיה גם נציגים בודדים חסרי כוח השפעה של המפלגות "היסטוריות": הליברלית לאומית ומפלגת האיכרים הלאומית. ב-19 בנובמבר 1946 באווירה של הפחדה, התקיימו בחירות כלליות שתוצאותיהן מזויפות. תודות לזיופים "בלוק המפלגות הדמוקרטיות" BPD בהנהגת המפלגה הקומוניסטית משיגה רוב גדול (68% מהקולות). ביולי 1947 השלטונות מוציאים מחוץ לחוק את מפלגת האיכרים הלאומית, ומנהיגיה הפופולריים נעצרים ונשפטים לתקופות ארוכות של מאסר. אחר כך בא גם תור המפלגה הליברלית הלאומית. ב-30 בדצמבר 1947 המלך התפטר ועזב את רומניה. בוקרשט נכנסת לעידן הרפובליקה העממית הרומנית.

במשך יותר מעשור תושבי בוקרשט מתנסים בגלי טרור ממלכתי וטיהורים מהסוג הסטליניסטי, שבהם אלפי אנשים נעצרים כ"אויבי העם" בגלל השתייכות בעבר למפלגות בורגניות, בגלל האשמות שוא על היותם סוכנים של המערב, או בעלי דעות "עוינות", בגלל מעמד חברתי "לא נכון", עבירות כלכליות אמיתיות או מדומות. שנת 1948 הביאה איתה הלאמת רוב רובם של העסקים הפרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים ושל הקהילות הדתיות. בכלכלה מונהג משטר של צנע. הסקוריטטה עם רשת ההלשנה המפותח שלה הופך לכלי המרכזי להשלטת הסדר החדש. המונים מגויסים לעבודות התנדבות באתרי בנייה בעלי חשיבות לאומית. למרות העוני ההנהגה בבוקרשט מתימרת לארח, למורת רוח העם, ובקול תרועה רמה את פסטיבל הנוער העולמי בחסות ברית המועצות. מבוקרשט ישיבת הקומינפורם קוראת לגינוי משטרו הסורח של טיטו ביוגוסלביה. בונים בכל מקום שיכונים אפורים לעם לפי הסגנון הסובייטי. אחרי הוצאות להורג של ראשי השלטון הפאשיסטי בשנת 1946 בא תורם של מנהיגים קומוניסטים ה"בוגדים" כביכול כמו לוקרציו פטרשקאנו בשנת 1954, שהוחזק בכלא ללא משפט במשך 6 שנים. מוציאים להורג כשעירים לעזאזל את מנהלי הפרויקט הכושל של תעלת דנובה - ים השחור בראש עם המהנדס היהודי אורל רוזיי. על יד האגם הרסטראו מוקמים פסלים של לנין וסטלין והיכל הדפוס הגרנדיוזי החדש המוקדש בעיקר להפצת דבר המפלגה - "בית הניצוץ" - קאסה סקנטיי - המזכיר את סגנון בית התרבות בוורשה. הוא מארח גם מערכות עיתונים והוצאות לאור. אחרי נסיגת הכוחות הסובייטים בשנת 1958 בגל מאסרים חדש נזרקים שוב לכלא אלפי אקדמאים, סופרים, אמנים, שחקני תיאטרון, אנשי מדע ופעילים פוליטיים קשישים, מאלה המכונים "לשעברים" ("foşti") בפי המפלגה השלטת, שנחשבים עדיין מסוכנים מבחינה אידאולוגית. מי שישרוד ישוחרר אחרי שנים אחדות בשנים 1963 - 1964 כשהשלטון מחליט סוף סוף על דה-סטליניזציה מוגבלת ועל התנגדות להגמוניה של ברית המועצות במחנה הקומוניסטי. אחד מהישגי האדריכלות בשנים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' הוא "אולם הארמון" Sala Palatului המארח את הקונגרסים של המפלגה ואירועים אחרים. כמו כן התערוכה הלאומית "פביליונול דה מוסטרה" Pavilionul de mostre. ב-1956 פתחה הטלוויזיה הרומנית בבוקרשט את שידוריה, הקליטים במשך שנים רבות רק בשטח מצומצם מסביב לבירה. השנתיים האחרונות של גאורגיו דז' והשנים הראשונות של יורשו בראש המדינה, ניקולאה צ'אושסקו, מתאפיינים באווירה משוחררת יותר. מעודדים את הלאומנות הרומנית, זורקים לפח ספרים ותקליטים רוסיים, משתפרים הקשרים עם המערב. שוב יכולים ללמוד צרפתית ואנגלית. זמנית נפתחים כמה עסקים פרטיים למשל בתחום עסקי מזון והמסעדנות אך בגלל המכשולים הרבים הניסוי מגיע מהר לקיצו. נפתחים דיסקוטקים, מכוני תרבות של שגרירויות ארצות הברית, בריטניה וצרפת. פורץ גל פריחה בחיי התרבות בכל המישורים - מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע, אמנויות.

. על במות האופרה מופיעים זמרים כמו ניקולאה הרליה, באולפני הקולנוע בבופטיה מייצרים סרטים במאים כמו ליביו צ'וליי ומאוחר יותר לוצ'יאן פינטיליה, יוצר סרטים מצוירים כמו יונסקו גופו, במוזיקה עממית מצטיין בין השאר נגן חליל פאן גאורגה זמפיר, הפסטיבל והתחרות למוזיקה קלאסית על שם ג'ורג'ה אנסקו הופך את בוקרשט לבירת מוזיקה חשובה.

אבל החל משנת 1971 אט-אט השלטון של צ'אושסקו מתחיל להפוך עורו לדיקטטורה משפחתית המקבלת השראה מהמשטר של מאו טסה טונג בסין וזה של קים איל-סונג בקוריאה הצפונית. השיא מגיע בסוף שנות השבעים ובשנות השמנים עם קיצוצים קשים באספקת המצרכים הבסיסיים לעם, דיכוי קשה מחודש של חופש הדיבור ושל התרבות, איסור על רוב חיי בידור, חיסכון קיצוני בחשמל עם האפלת רחובות העיר וצמצום חמור בהסקת הבתים בחורפים, מדיניות דמוגרפית אכזרית עם מעקב משטרתי אחר מהלך ההריונות ואיסור חמור של ההפלות, התפתחות חסרת גבולות של פולחן האישיות של הנשיא ושל אשתו המתענגים על מקהלות ושירים לכבודם. נסגרים מוסדות מחקר כמו מכון המתמטיקה היוקרתי, מגלים "סכנות" חדשות כמו חוג למדיטציה של כמה מדענים, בתי הקולנוע מציגים סרטים חפים מ"השפעות מערביות" מבנגלדש ווייטנאם, התושבים מוצאים נחמה בהתבוננות בתוכניות טלוויזיה של השכנים הבולגרים ובמיוחד בשמיעה בסתר של רדיו אירופה חופשית. אבקת חלב נרשמת לתינוקות רק במרשמי רופא. התושבים מבלים רוב זמנם בתורים בפתח חנויות למצרכים בסיסיים. הנשיא צ'אושסקו מפקיע לצרכיו בניינים שונים, אף את "ארמון הילדים" (ארמון ה"פיונירים" - ארגון ה"צופים" הקומוניסטי) שהוקם על ידי המשטר הקומוניסטי עצמו בשנות החמישים בארמון האורוות המלכותיות. בימי צ'אושסקו זוכה בכל זאת בוקרשט בכמה פרויקטים חשובים - קו רכבת תחתית ובבניין חדש לתיאטרון הלאומי, כמו כן בית מלון חדש ומרכזי כמו המלון אינטרקונטיננטל. ושדה תעופה בינלאומי חדיש באוטופן (או אוטופני). אבל, מעל לכל, בשנות השמונים משקיעים הנשיא ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הרבה כסף, מחשבה ומאמץ בבנייה מחדש של הבירה לצורך הקמת ארמון ענק ושכונה של הנומנקלטורה על חשבון חלקים גדולים של בוקרשט ההיסטורית שעל גדות הנהר דמבוביצה. נהרסים לחלוטין רחובות רבים ושלמים על בתיהם המצועצעים, על האנדרטאות, המנזרים והכנסיות העתיקות, על מנת לפנות שטח לבניינים הגרנדיוזים של הצ'נטרול צ'יביק ("המרכז האזרחי"). בולטת במיוחד גולת הכותרת - "בית העם" - שם אופמיסטי של הארמון החדש של המשפחה הנשיאותית, הבנוי לפי שיגיונותיו. בעיר נשארים בכל זאת עדיין כמה אזורים היסטוריים שלמים וללא פגע.

אחרי תהליך הפרסטרויסקה והתחלת מדיניות הגלסנוסט של מיכאיל גורבצ'וב בברית המועצות ונפילתם זה אחר זה של מספר משטרים קומוניסטים במזרחי אירופה נפל ניצוץ המהפכה נגד המשטר גם במבצר שנראה בלתי חדיר של משטר צ'אושסקו ברומניה. בעקבות המרד בעיר טימישוארה שסילק את ההנהגה הקומוניסטית המקומית, בעזרת התקשורת ותעשיית השמועות התפשט אש המהפכה גם לבוקרשט הבירה. אספה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-22 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה הפכה למפגן מחאה. באווירה העמומה של אנדרלמוסיה מוזנת משמועות על גרעיני התנגדות של הסקוריטטה ושל המשטרה ועל נטישת המשטר על ידי הצבא, על "טרוריסטים" זרים או מקומיים המנסים לירות בעם ולדכא את ההתנגדות, התפשטו בעיר חילופי יריות הדדיות ממקורות ירי שונים כשלא ברור מי נגד מי. ליריות נפלו בעיר מאות קרבנות. משולהב על ידי האמונה בצדק דרכו ומרצון להדיח את השלטון הפושע, המונים נאספו במרכזים חשובים של העיר ותמכו במהפך השלטוני. הדיקטטור צ'אושסקו ואשתו ברחו במסוק מארמונם ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט מאולתר קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון אילייסקו.

קמו מחדש המפלגות ההיסטוריות יחד עם הופעת עשרות מפלגות חדשות והשלטון הפך לרב מפלגתי. בהדרגה תוך מכשולים לא מעטים קמה דמוקרטיה חדשה עם חילופי שלטון כל כמה שנים ורומניה נווטה בזהירות, לפי דעות אחדים מוגזמת, אל החזרה לכלכלת השוק. ההתלהבות מחופש הדיבור והמחשבה הביאה לפריחה מחודשת של התקשורת, של חיי התרבות והבידור. מצד שני שכבות רחבות באוכלוסייה - במיוחד בקרב הפנסיונרים והמובטלים התמודדה עם תנאי עוני קשים. בשנים הראשונות של המשטר החדש שלטון חזית ההצלה הלאומית התגונן מפני תנועות מחאה המוניות בבוקרשט של האופוזיציה, של הסטודנטים והאקדמאים בשיטות שנראו לקוחות מהארסנל של גופים טוטליטריים. כך קרה בעת האירועים הקרויים "מינריאדות" בינואר, פברואר ו-13-15 ביוני 1990 כשהנשיא יון איליסקו והממשלה גייסו לדיכוי המהומות את ארגון כורי הפחם מעמק הז'יו ופטרושאן בראשותו של מירון קוזמה. באלימות נגד המפגינים שכונו על ידי הנשיא "גולנים" ,כלומר "פרחחים", הכורים המוסתים על ידי אנשי הבולשת, השתמשו באלימות רבה. הכורים גויסו עדיין לצרכים פוליטיים גם בסתיו 1990 כשגרמו להדחת ראש הממשלה פטרה רומן. בשנים האחרונות נוהלו חקירות ומשפטים נגד האחראים לאירועים אלה שהכתימו בזמנו את דימוי רומניה החדשה בעולם.

בשנים האחרונות ראש העיר בוקרשט טריאן בססקו שהצטיין בניהול ענייני הבירה נבחר להיות נשיא המדינה.

אחרי המהפכה מ-1989 החלו הרומנים בשחזורה של בוקרשט העתיקה. לאחר שנת 2000, בעקבות ה"בום" הכלכלי של רומניה, העיר עברה מודרניזציה ואזורים היסטוריים רבים שוקמו לתפארתם הקודמת. החל מ-1 בינואר 2008 עם כניסת רומניה לאיחוד האירופי בוקרשט הפכה לאחת מעריה החשובות.

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של בוקרשט בוויקישיתוף