ערך זה עוסק בכפר ערבי. אם התכוונתם למבצר בשם זהה, ראו
מצודת הונין.
הונין (בערבית: هونين) היה כפר ערבי באצבע הגליל, ברכס רמים שבהרי נפתלי, בסמוך לשרידי מבצר צלבני – קלעת הונין. הכפר הוא אחד משבעת הכפרים המתואלים שתושביהם נמלטו ללבנון במלחמת העצמאות.
היסטוריה
ע"פ העדויות מהחפירה הארכאולוגית שנערכה במקום בשנת 1993, הכפר התקיים בתקופה הצלבנית במקביל לבניית המצודה הצלבנית שאטו נף במאה ה 12, לא נמצאה עדות ארכאולוגית להמשך קיומו של הכפר בתקופה הממלוכית.
במאה ה 17 או בראשית המאה ה-18 יושב המקום מחדש על ידי תושבים מוסלמים-שיעים (מתואלים) שעסקו בעיקר בחקלאות.
בתקופה העות'מאנית היה הכפר מוקף חומה עם מגדלים משולבים בביצורי המצודה הצלבנית, ששופצה במהלך אותה תקופה ושימשה כנראה כמבנה המגורים המרכזי של משפחת התקיף ששלט במקום. ציור של הביצור והחומה ומפת הכפר מופיעה בתאורי הסקר הבריטי של "הקרן לחקירת ארץ ישראל". במאה ה-18 לקח הכפר חלק במרד המתואלים, שדוכא בידי השלטון העות'מאני. ב-1837 נפגע הונין ברעידת אדמה חזקה באזור, וככל הנראה יושב מחדש לאחריה. באותה רעידת האדמה נפגע קשות גם מבצר הונין שניטש ותושבי הכפר עשו שימוש משני באבניו לצורך בניין בתי הכפר.
הכפר היה אחד משבעה כפרים מתואלים בגליל שאי הבהירות לגבי מעמדם ומעמד תושביהם לאחר סיום המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, משום המחלוקת על תיחום שטחי המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי בצפונה של ארץ ישראל, הוסרה, עם אשרורו של הסכם ניוקומב-פולה האנגלו-צרפתי ב-1924 על ידי חבר הלאומים בו נקבע שהכפרים בשטח ארץ ישראל המנדטורית.
החלטת החלוקה של האו"ם כללה אותו בשטח המדינה היהודית המיועדת. תושבי הונין היו בקשרים טובים עם תושבי היישובים היהודיים באזור, מטולה וכפר גלעדי. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל הוערכה אוכלוסיית הכפר (כולל היישובים חולא ועדייסה Udeisa) ב-1945 ב-1,620 נפש, ושטח אדמותיו היה 14,224 דונם, מתוכם 486 דונם בבעלות יהודית, ו-80 דונם שטח בנוי.[2]
בשנת 1948
לפי ארכיון צה"ל, העריכו שירותי המודיעין של "ההגנה" בסוף אפריל 1948, כי בכפר כמאה לוחמים. ב-23 במאי נמלטו רוב תושבי הונין (למעט 400 תושבים) עקב פשיטת הפלמ"ח על הכפר, אולם ככל הנראה חלקם שבו אליו לאחר מכן.[3]
באוגוסט 1948, כשהכפר היה במעין שטח הפקר בין ישראל ללבנון, נפגשה משלחת מטעם תושבי הונין עם נציגי משרד המיעוטים הישראלי והציגה את רצון התושבים "לחיות כמיעוטים נאמנים במדינת ישראל" ולהסתפח למדינת ישראל.[4] ועדה מייעצת שליד המושל הצבאי החליטה לדחות את ההכרעה בדבר הבקשה[5] למרות המלצתו של השר לענייני מיעוטים בכור שטרית להיענות לה.
בתחילת ספטמבר 1948 אירעו בכפר מספר תקריות ירי, ובעקבותיהן הוציאה ההגנה את "פקודת מבצע מס' 2" בה נכתב: ”הכוונה: לפרוץ לכפר הונין ולהרוג מספר גברים. לשבות שבויים, לפוצץ כמה מבתי הכפר ולשרוף את הניתן לשרוף.”[6] במהלך המבצע פשטה חטיבת כרמלי על הכפר. ארבע נשים נאנסו ונרצחו על ידי חיילי צה"ל, ובנוסף הרגו כוחות צה"ל 20 מתושבי הכפר ופוצצו 20 מבתיו ומסגד.[7] הכפר נתפס סופית על ידי צה"ל במסגרת מבצע חירם לכיבוש הגליל העליון באוקטובר 1948. מרבית תושביו נמלטו ללבנון.[5]
לאחר 1948
בחלקים מבתי הכפר נעשה שימוש משני, לצרכים שונים, כגון לבנים שנלקחו לבניית מוזיאון בית אוסישקין בקיבוץ דן.[8] ב-1951 הוקם על חורבותיו המושב מרגליות, שיושב בעולים מעיראק. כיום משמשים שרידי המבצר הצלבני הונין, הידוע גם כ"מבצר שטו נף", כאתר תיירות. מבתי הכפר נותר על תלו מבנה בית הספר בלבד. כמו כן, נשמר בית הקברות של הכפר.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2 נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
שם היישוב מאוית Hunin.
- ^ סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, טבלה 9, מאתר הספרייה הלאומית, אפריל 1945 (באנגלית)
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004, עמ' 287
- ^ ראובן ארליך, בסבך הלבנון: מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון, 1918-1958, תל אביב: הוצאת מערכות, 2000, עמ' 279.
- ^ 1 2 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2004, עמ' ?
- ^ יהודה שנהב, אם יראוני אבן, באתר העוקץ, 7 במרץ 2012.
- ^ ארכיון ההגנה תיק 100/37
- ^ הארכיון הציוני, תיק KKL9/311
