הגנת תום הלב בלשון הרע היא הגנה הקמה כנגד תביעות דיבה לאישים או לגופים, בהם גם אמצעי תקשורת, המפרסמים דבר מה המהווה לשון הרע. הגנה זו נרכשת בסיטואציות בהן המחוקק מצא שראוי להגן על ההתבטאות עצמה, על אף לשון הרע, גם אם הפרסום לא היווה דבר אמת, בשל אינטרסים חיוניים וציבוריים הראוי להגן עליהם.
מיקום הגנת תום לב בלשון הרע והתפתחותה
עוד מימי השלטון המנדטורי בארץ ישראל, התקיים מתח תמידי בין חופש הביטוי לבין זכותו של הפרט לשם טוב ולהגנה מפני מוציאי דיבה ולעז. לאחר כ-8 שנים של טיוטות-חוק והצבעות, התקבל בשנת 1965חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 אשר בדומה לגרסאותיו המוקדמות שלא התקבלו, זכה לקיתונות של ביקורת בשל החשש לפגיעה בחופש הביטוי.
תפקידו של חוק איסור לשון הרע הוא לאזן בין הזכויות, חופש הביטוי מחד, וזכותו של הפרט לשם טוב מאידך. חוק זה הוא בעל אופי נזיקי, אך הוא מתקיים מחוץ לפקודת הנזיקין. לחוק איסור לשון הרע ישנו סעד סטאטוטורי שאינו מחייב הוכחת נזק כדי לקבל פיצוי כספי, פיצוי זה מוגבל כיום ל-50,000 ₪.
במשך השנים הוכנסו תיקונים רבים לחוק אשר נועדו להתמודד עם המתח הרב בין חופש הביטוי והתקשורת לבין זכויותיו של הפרט. החוק עצמו היה אימוץ העיקרון של המחוקק המנדטורי, אשר איחד את "הגנת הבעת דעה הוגנת" ("Fair Comment") ואת ההגנה המותנית או המסויגת ("Qualified Privilege") מן המשפט המקובל להגנה אחת – "הגנת תום לב".
במשפט המקובל הוענקה הגנה לפרסומי לשון הרע אם נעשו בתום לב ותוך התאמה למצב עניינים מסוים ("Privileged Occasion"). מצב עניינים זה מתקיים כאשר המפרסם עשה את הפרסום כדי למלא חובה ציבורית או פרטית או כדי לשרת את האינטרסים שלו עצמו.
הרציונל העומד מאחורי הגנה זו הוא הרעיון כי לעיתים ישנם מצבים בהם מתעוררים אינטרסים המצדיקים פרסום המהווה לשון הרע, גם אם בדיעבד מתברר שהפרסום היה שגוי. המחוקק הישראלי אימץ את הרעיון לפיו ישנם מצבים בהם פרסום המהווה לשון הרע יהיה מוגן גם אם יתברר בדיעבד שהוא שגוי, כל עוד הוא נעשה עקב חובה מסוימת או עקב אינטרסים מסוימים של עושה הפרסום. עניין זה מופיע בחוק איסור לשון הרע תחת סעיף 15(2) - "חובה מוסרית, חוקית או חברתית" ו-15(3) - לשם הגנה על אינטרס. לעיתים קיימים מצבים בהם מוטלת על אדם חובה לעשות פרסום מסוים. חובה זו עלולה להתנגש עם האיסור על פרסום דברי לשון הרע כפי שהסדיר זאת המחוקק בחוק איסור לשון הרע.
דברי ביקורת רבים יכולים להתפרש כלשון הרע, אך מדינה דמוקרטית ומתוקנת לא יכולה להתקיים ללא ביקורת כזו או אחרת על הגופים הציבוריים והפרטיים הפועלים מתוכה. חופש הביטוי מהווה מרכיב חשוב במשטר הדמוקרטי, חלק בלתי נפרד משוק חופשי של רעיונות, הגשמה עצמית, ובעצם כזכות יסוד של הפרט המשמשת כהוצאת קיטור כביקורת מול השלטון כפי שראוי במשטרים דמוקרטים.
כך, לא ניתן לקיים דמוקרטיה ללא עיתונות חוקרת. השלטון במדינה ללא עיתונות חוקרת יכול להרשות לעצמו לנהוג באזרחי המדינה בשרירות שאינה יודעת גבולות. אך עיתונות חוקרת אינה יכולה להתקיים במתכונת תקינה ללא הגנתו של חוק איסור לשון הרע אשר יופיע בצורה כלשהי ויגן על פרסומיה גם אם לעיתים הם מתבררים בדיעבד כשגויים. עצם היכולת לחקור בצורה חופשית היא אשר מביאה לעיתונות אשר בכוחה לרסן את זרועות הממשל, וללא הגנתו של חוק איסור לשון הרע, לא תוכל עיתונות זו להתקיים.
בשל החשש לפגיעה בחופש ביטוי ולחופש העיתונות, קבע המחוקק הגנות נוספות מלבד אלו הקשורות לתום הלב של המפרסם. הגנות אלו הקבועות בחוק במטרה להגן על אינטרסים ציבוריים חשובים ושמירה על התבטאות חופשית ללא חשש לתביעת דיבה.
הגנת "אמת דיברתי" היא הגנה נוספת המנויה בחוק, בסעיף 14, ותפקידה הוא להגן, אם קיים עניין ציבורי, על פרסום דברי אמת ללא חשש מתביעה. ההגנות החוסות תחת סעיפים 13 ו-14 לחוק איסור לשון הרע אינן קשורות לעשייתו של הפרסום בתום לב. הגנת תום הלב מעוגנת בחוק תחת סעיף 15 המפרט 12 מצבים שונים בהם תהיה זו לנתבע או לנאשם הגנה טובה אם עשה את הפרסום בתום לב תחת אחת מ-12 המצבים המפורטים בחוק.
כאמור, מעבר להגנות המפורטות בסעיפים 13 ו-14, קבע המחוקק הגנה על מפרסמים או דוברים, אשר פרסומם יכול להוות עילה לתביעה בלשון הרע, ועל אף שמדובר בפרסום שאינו אמת, אם היו תמי לב לגבי פרסום זה ועמדו בתנאי הסף אשר מנויים בסעיף 15 לחוק.
נתבע או נאשם ייהנה מהגנת סעיף 15 בהתקיים שני תנאים מצטברים:
הנתבע או הנאשם יוכל להצביע כי הפרסום חוסה תחת אחת מ-12 הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.
בסעיף 15 לחוק לשון הרע מנויות 12 נסיבות היכולות לעמוד יחד עם תום הלב של המפרסם כהגנה מפני תביעה.
את נסיבות אלו נהוג לחלק לשלוש קבועות עיקריות:
מצבים בהם הייתה חובת פרסום ובמצבים בהם היה עניין אישי כשר למפרסם בנוגע לפרסום, כפי שמפורט בסעיפים קטנים (2), (3), (8), (10).
מצבים בהם הפרסום הוא הבעת דעה אשר מוגנת תחת סעיפים קטנים (4) עד (7).
הגנות נוספות שהמחוקק קבע בהתאם למצב מודעות המפרסם בנוגע לנפגע או בנוגע לאפשרות של לשון הרע והגנות נוספות כפי שמופרט בסעיפים קטנים (1), (9), (11), (12).
תום לב בתוך לשון הרע
מהות או הגדרת המושג "תום לב" אינה מופיעה במפורש בחוק איסור לשון הרע. בפס"ד בעניין ריימר, נקבע כי תום הלב בחוק זה איננו אותו תום לב המוגדר בחוקים אחרים, כדוגמת חוק החוזים. בנוסף, תום הלב אשר נדרש בסעיף 15 משתנה בהתאם לנסיבות של הסעיפים הקטנים ועל פי הסיטואציה ולמעשה לכל אחד משנים-עשר הסעיפים הקטנים יש משמעות שונה למושג תום הלב.
כך, קיימים סעיפים בהם המפרסם יכול להיחשב כתם לב לצורכי החוק כפי שנדרש לפי סעיף 15, גם אם הייתה לו כוונת זדון בפרסום, אם האינטרס הציבורי מצדיק זאת (כמו בהגשת תלונה למשטרה) ובניגוד לדרישת תום הלב ברוב הדין הישראלי, ומנגד קיימים סעיפים בהם כוונת זדון מעידה במפורש כי המפרסם לא היה תם לב.
באופן כללי, פרסום של דבר, אשר המפרסם לא האמין באמיתותו יכול להעיד על חוסר תום לב (פס"ד בעניין פישמן). עם זאת, קיימים חריגים, כדוגמת 15(2) אשר ייתכן כי הפרסום בהם יוגדר ככזה שנעשה בתום לב, גם אם המפרסם לא האמין בנכונות שלו, אם למשל הייתה לו חובה חברתית או מוסרית לפרסם זאת. מנגד, גם כאשר המפרסם האמין בנכונות הפרסום, אין זה מעיד באופן מיידי על תום לב, אך זה יכול לשמש כאינדיקציה לו.
ניתן ללמוד על תום הלב של המפרסם גם על פי התנהגותו. האם נקט באמצעים סבירים כדי לבדוק האם הפרסום הוא אמת או לאו (בדומה לחזקה אשר נקבעה ב-16(ב)(2)), במקרים מסוימים האם פנה לאדם שהפרסום נסוב עליו, כדי לקבל תגובה והאם הפרסום עצמו עומד בגדר הסביר ומהי מטרתו הסובייקטיבית של נוסח הפרסום. כלל הנסיבות יכולות להעיד על תום לב או היעדרו, אך בפסיקות השונות לאורך השנים ניתן לראות כי כל אלמנט מסוים יכול לשמש כהעדה לתום לב ולעיתים להיעדרה. כך, לעיתים נקבע כי נוסח בוטה ומעליב יכול להעיד על חוסר תום לב (פרשת חביבי), בעוד במקרה אחר נקבע בשונה מכך כי ניסוח המלווה בלעג יכול שיהיה בתום לב (פרשת הוצאת ספרים "החיים").
בניגוד לסעיף 15, הדורש תום לב מהותי, סעיף 16 קובע חזקות חיוביות ושליליות בנוגע לשאלת תום הלב נותן כלים ראייתיים בלבד, אשר בעקבותיהם ישתנה נטל ההוכחה על הנאשם או על התובע בהתאם לחזקה שנקבעה, כפי שיפורט בהמשך.
עם זאת, ניתן להשתמש בסעיף 16 בהיקש על מנת ללמוד על תום הלב המהותי של סעיף 15. כך, באמצעות החזקות הראייתיות אשר קובע סעיף 16, בהתאם לסבירות ומידתיות הפרסום, מידת אמונה באמיתות הפרסום, מידת הזהירות ובדיקת תוכן הפרסום ובאלמנטים נוספים, ניתן ללמוד על תום הלב של המפרסם.
בכל הנוגע לשינויים העתידיים להתרחש בעקבות הקודיפיקציה במשפט הפרטי (הצעת חוק דיני ממונות), לא ניכר כי ישנה השפעה ישירה על חוק לשון הרע. ישנה התייחסות בדברי ההסבר לסעיף 2 (תום לב) בהצעת החוק כי בכל שימוש בזכות יש לנהוג בתום לב, כאשר אין הגדרה של מהו בדיוק תום לב. זאת ועוד, נקבע כי מעמדו המיוחד של סעיף 12 לחוק החוזים יישמר, והוא יופיע בסעיף 99 (בדיני הממונות) תחת הוראות מיוחדות לחוזים. מכאן ניתן אולי להסיק שגם מעמדו של תום לב בחוק איסור לשון הרע הוא בעל מעמד מיוחד, חשוב דיו כדי שיהיה נפרד.
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
פרסום חובה או עניין אישי כשר
כאמור, המחוקק קבע כי קיימים מצבים בהם קיים אינטרס ציבורי או פרטי בעשיית הפרסום, ועל כן הפרסום ראוי להגנה אם נעשה בתום לב ובהתאם לסעיפי החוק. המחוקק קבע מספר סעיפים אשר מתייחסים למצבים בהם קיימת חובה לפרסום, על אף חוק איסור לשון הרע, אם נעשו בתום לב. הגנות אלו פוטרות מאחריות לפרסום לשון הרע גם אם התגלה מאוחר יותר שאינם אמת וגם אם פורסמו כעובדות ולא כדעות, כל עוד המפרסמים היו תמי לב כלפי הפרסום.
ארבעת הסעיפים בחוק אשר מתייחסים להגנה המצוינת הם:
סעיף 15(2) - הגנת תום הלב תעמוד אם הפרסום נעשה עקב "חובה חוקית, מוסרית או חברתית"
סעיף 15(3) - מתייחס למצבים בהם הפרסום נעשה להגנה על אינטרס המהווה עניין אישי כשר.
סעיף 15(10) - מתייחס למצבים בהם הפרסום נועד להגן מפני השמצה או כגינוי ללשון רע של גוף אחר
סעיף 15(8) - מתייחס למצבים בהם הגשת תלונה לרשויות בתום לב, מהווה בפני עצמה לשון רע, אך בשל האינטרס החשוב בהעברת המידע לרשויות, יש להגן עליה.
סעיף 15(2) - פרסום עקב חובה חוקית, מוסרית או חברתית
15(2). היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום.
המחוקק הגדיר מצבים בהם קיימת למפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את הפרסום ואם המפרסם יעמוד בארבעת התנאים המצטברים בסעיף תעמוד לטובתו ההגנה והפרסום לא יהיה לשון רע – למפרסם הייתה חובה לעשות את הפרסום, הוא פרסם זאת רק לגורם ההכרחי בלבד, תוכן הפרסום היה בתחום הסביר ביחס לחובת הפרסום והפרסום נעשה בתום לב:
1. על המפרסם הייתה החובה לעשות פרסום – החוק מגדיר כי רק במקרה וקמה חובה חוקית, מוסרית או חברתית המפרסם יוכל לפרסם את הדבר, על אף לשון הרע שטמונה בו וגם אם יתברר כי הפרסום לא היה אמת. ההגדרה של חובה מוסרית או חברתית איננה חד-משמעית וקיימים מספר מבחנים לבדיקת חובות אלו, כאשר החובה צומחת רק כאשר האינטרס החברתי חשוב מספיק וראוי להגנה. המבחן הבסיסי הוא מבחן נורמטיבי בו בית המשפט בודק על פי מידות ערכיות-מהותיות האם החובה הייתה מוסרית או חברתית (פרשת בנטוב). מבחן נוסף הוא מבחן אמפירי, קרי האם רוב האנשים במצבו של המפרסם היו חושבים שזה מחובתם לפרסם זאת (פרשת שיכון עובדים נ' עיתון הארץ).
המקרה הבסיסי שבו צומחת חובה הוא כאשר יש חשש לחיי אדם או לבריאותו, והפרסום או הדיווח נעשים על מנת למנוע פגיעה זו. גם אם בדיעבד יתברר כי הפרסום לא היה אמת, בזמן הפרסום הייתה חובה מוסרית או חברתית לעשות זאת.
2. החובה חלה עבור מי שאליו הופנה הפרסום – הפרסום או הדיווח נעשה רק לגורם אליו הייתה חובה לדווח. קרי, דיווח בעקבות חובת פרסום לגורם עליו לא חלה החובה, לא יקבל הגנה מסעיף קטן זה. (פרשת חברת החשמל נ' עיתון הארץ).
3. חובות התואמות את סעיף 15(2) בנוגע לתוכנו של הפרסום – תוכן הפרסום צריך להיות במידת הסביר ביחס לחובה ושאינו חורג מהמידע שקמה עליו חובה לפרסם או לדווח, כפי שנקבע בהלכת גורלי. כך, גם אם קיימת חובה מוסרית או חברתית לפרסום מידע, ההגנה תחול רק על אותו מידע ולא על תוכן נוסף אשר נמצא באותו פרסום ושאותו לא הייתה חובה לפרסם.
בעבר עלתה טענה כי אמצעי התקשורת נהנים באופן אוטומטי מהגנה זו מתוך החובה המוסרית והחברתית שלהם לפרסום כאשר יש עניין לציבור. בפס"ד בעניין חברת החשמל כנגד עיתון הארץ, בית המשפט העליון דחה טענה זאת ושלל חסינות אוטומטית, אך הוא עדיין אפשר לעיתון להשתמש בהגנה זו בדומה לתנאים בהם היא הייתה קמה ביחס לאדם אחר, כאשר המבחנים שיחולו יהיו זהים. הבעיה שעולה היא שלמעשה נראה כי לא תיתכן חובת פרסום לכל הציבור, אך עיתון בתפוצה רחבה תמיד מכוון לכלל האוכלוסייה. על אף זאת בית המשפט קיבל את העמדה כי ייתכן שיהיו מצבים בהם תהיה חובת פרסום לכלל הציבור, כאשר ייתכנו מצבים בהם עיתונים המופצים לקהלים ייחודים יזכו להגנה גבוהה יותר מאשר עיתונים בתפוצה רחבה. הקושי בקבלת הגנה רחבה בפרסום כולל הוא בצורך להראות כי קיימת חובת פרסום עבור כל אדם בפני עצמו, כאשר נקבע שהגנה זו תקום רק כאשר יש צורך להזהיר את הציבור בפני חשש לחיי אדם או לפגיעה בבריאותו.
4. הפרסום נעשה בתום לב - הגנת תום הלב בסעיף קטן זה ייחודית יחסית לשאר הסעיפים הקטנים תחת סעיף 15, כאשר בית המשפט קבע כי הגנה של סעיף 15(2) קמה גם כאשר המפרסם איננו מאמין באמיתות הפרסום. עם זאת, קמה לו חובה לעשות כן, אם הוא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות העובדות. בפסק דין הוצאת מודיעין ניתנה דוגמה בה רואה חשבון ייהנה מהגנת הסעיף אם חלה עליו חובה לדיווח על מעילה בכספים, גם אם הוא באופן אישי מכיר את אותו אדם שלכאורה מעל והוא לא מאמין שהוא עשה זאת. ההגנה כן עלולה להישלל אם היה רצון למפרסם לפגוע באופן בלתי סביר במי שעליו הפרסום.
אם ארבעת התנאים המצטברים לעיל יחולו על הפרסום והמפרסם, יזכה המפרסם להגנת הסעיף.
סעיף 15(3) - עניין אישי כשר
15(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;
סעיף 15(3) נועד להגן על פרסום שנעשה על מנת להגן על אינטרס אישי וכשר של אחד משלושת הגורמים המנויים בחוק:
האינטרס של המפרסם
אינטרס של צד שלישי אליו הופנה הפרסום
אינטרס של צד שלישי שמעוניין באדם שאליו הפרסום נוגע, בעניין אישי וכשר (כדוגמת אינטרס של הורה בנוגע לפרסום על ילדיו).
הגנה על אינטרס אישי וכשר יכולה להיות גם אינטרס של חברה או ישות משפטית כלשהי ולא רק של אדם. כך לדוגמה בפרשת טריגמן נגד טיולי הגליל, בעל חברה אחת, קיבל דיווח מבעל חברה אחרת כי הוא חושד שאחד מעובדיו של הראשון מחבל בציוד של החברה השנייה. בית המשפט הכיר בכך שמדובר גם באינטרס אישי של החברה הראשונה, שהפוגע הוא אחד מעובדיה, וגם מדובר באינטרס אישי של החברה השנייה, שבעליה פרסם את החשד, שהציוד שלה נפגע. ניתן לראות גם שאינטרס יכול להיות גם רכושי ולא רק פגיעה בבני אדם, וקיימת פרשנות רחבה למונח.
מן הסעיף משתמע כי ההגנה תחול רק אם הפרסום נעשה לגורמים הרלוונטיים בלבד. כך, על דיווח להורים על כך שילדיהם מעשן סמים, תחול ההגנה, שכן יש עניין אינטרס אישי וכשר גם לילד וגם להורה, אך פרסום הדבר על ידי שלטים גדולים בחזית בית ההורים, כך שגם עוברים ושבים אשר אינם יכולים להשפיע על מצבו של ילד, יכולים לראות את ההודעה, כבר לא יזכה להגנת הסעיף. מנגד, אם אכן ויש חובה בפרסום רחב על מנת להגן על האינטרס האישי, ההגנה תחול.
בדומה לרוב ההגנות בסעיף 15, גם הגנה זו דורשת שהפרסום ייעשה בתום לב, כך שננקטו צעדים על מנת לבדוק את נכונות הפרסום ושהיקף פרסומו הוא סביר ביחס לצורך בפרסום וההגנה על האינטרס האישי.
סעיף 15(10) - גינוי או הכחשת לשון רע שפורסם
15(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
סעיף 15(10) משלים ומחזק את סעיף 15(3) בנוגע להגנות הנוגעות לאינטרס אישי, כאשר סעיף זה מתייחס לפרסומים שנעשים על מנת לגנות או להכחיש לשון הרע שכבר פורסם על ידי אחר. החשש הוא שהתגוננות כנגד לשון רע של אדם אחר, יכולה להוות לשון רע בעצמה, ועל כן בא החוק להגן על המפרסם המגיב. בית המשפט קבע שהגנה זו תחול באופן בלעדי באמצעות סעיף 15(10), אם אכן הפרסום נעשה בתום לב, ואינו פוגע מעבר לנדרש במפרסם הראשון.
על מנת שהפרסום אשר נועד להכחיש פרסום קודם יהיה תחת ההגנה המנויה בחוק, על הפרסום המקדים להוות לשון רע כשלעצמו. אם התגלה שהפרסום הראשוני איננו לשון הרע, הפרסום המכחיש לא יזכה להגנת סעיף 15(10). בנוסף, עליו להיות מפורסם בזמן סביר מאז הפרסום הראשון. הפרסום המכחיש יזכה להגנה אם הוא מתייחס עניינית לתוכן לשון הרע אשר הופנתה אליו ולא מהווה לשון הרע באופן כללי בנוגע המפרסם.
כך, פירוש זה של סעיף 15(10), מצמצם את הלכת גורלי משנת 1950, אשר אפשרה למפרסם התגובה לתקוף גם את המפרסם עצמו ולא רק את הפרסום, על מנת לנקות את עצמו מאשם. ניתן לצפות כי אין צורך לבקש את תגובת המשמיץ הראשון, אם הפרסום נעשה על מנת לגנות או להכחיש את פרסומו המהווה לשון הרע.
אם נשווה את סעיף 15(10) להלכות של המשפט העברי, נראה כי הוא מאפשר מרחב פעולה גדול בהרבה בפרסום כנגד לשון הרע, כאשר הפרסום המגיב הוא לשון רע בעצמו. כך, רבנים רבים בהם ישראל מאיר הכהן הביעו את התנגדתם הנחרצת כנגד לשון רע כתגובה ללשון רע, כאשר הרב יונה גירונדי אמר כי: "אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו, כי אם גילה על חטאך, לא תיקום ולא תיטור לעשות לו כאשר עשה לך. וזה מוסר נכבד ומעיקרי היראה" (שערי תשובה, שער שלישי, סימן ריט)."
סעיף 15(8) - הגשת תלונה
15(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
סעיף 15(8) נועד להגן על מפרסם שהגיש תלונה על נפגע, לגוף או אדם ממונה עליו, ולהגן על מגיש תלונה לרשות מוסמכת.
ההגנה הראשונה תירכש במצבים בהם הוגשה תלונה למי שהוכח שהוא הממונה על הנפגע, והתלונה מהווה לשון הרע. ההגנה תירכש רק אם התקיימו 3 תנאים מצטברים:
עניין הפרסום רלוונטי רק לסוג העניינים עליו הממונה אחראי - כך לדוגמה, תלונה למנהל העבודה במפעל בנוגע לעניינים שתחת עבודתו, תזכה להגנת הסעיף, אך תלונה בנוגע לעניינים שמחוץ לעבודה, או בעניינים שאינם תחת שליטתו, לא יזכו את הפרסום בהגנה.
ההגנה השנייה נועדה על מנת לשמור על האינטרס הציבורי בהעברת מידע לרשויות מוסמכות, בנושאים הרלוונטיים לתפקידם. מכיוון שהחוק מניח שהרשות המוסמכת תבדוק את המידע לפני שתפעל בנושא, נוצר נתק בין התלונה לבין פעולת הרשות והחשש לפגיעה רבה במי שהתלוננו עליו קטן.
בדומה לשאר ההגנות המנויות בסעיף 15, גם הגנה בנוגע לתלונה בהתאם ל-15(8) חייבת להיעשות בתום לב. לרוב, פרסום שנעשה על מנת לפגוע באדם או בגוף בכוונה או בזדון, יעיד על חוסר תום לב וההגנה לא תעמוד. עם זאת, בשל הצורך לאזן בין אינטרס לשם טוב לבין אינטרס ציבורי בהעברת מידע לרשויות, הלכת ריימר קבעה כי בסעיף קטן זה יחול עקרון הקובע כי אם המתלונן האמין באמיתות הפרסום, לא תישלל ההגנה המנויה בחוק גם אם הייתה לו כוונה לפגוע בנפגע.
סעיפי הבעת דעה
סעיף 15(4) - הבעת דעה על אנשי ציבור ועל עניין ציבורי
15(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
סעיף 15(4) מתחלק למעשה לשני חלקים, הראשון קובע הגנה על הבעת דעה הקשורה להתנהגות הנפגע בכמה עניינים והשני קובע הגנה על הבעת דעה בקשר ל"אופיו, עברו, מעשיו...", אם אלו התגלו בהתנהגות הנפגע בעניינים אליהם מתייחס החלק הראשון. ההתנהגות המוגנת היא זו הקשורה להתנהגותו של הנפגע בקשר לעניין ציבורי, ובשורה של תפקידים רשמיים המוגדרים בסעיף. המטרה, מתן יכולת לביקורת נרחבת בנושאים ציבוריים ועל אנשי ציבור, כדוגמת ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ואנשי ציבור אחרים. כיום בית המשפט מכיל מבחן רחב להגדרה של "איש ציבור", ותחת הגדרה זו יכנסו גם אישים מרכזיים מהמגזר הציבורי, אישים בעמדות מפתח בישראל ועם השנים הגדרה זו התרחבה אף יותר גם למגזר הפרטי, כהגדרה של אדם "בעל השפעה" וממקד "התעניינות ציבורית" בשל עיסוקו ופועלו (להרחבה: ראו כאן)
נראה כי כיום, בניגוד לעבר, בתי המשפט בבואם לפרש את סעיף זה, כפי שנעשה בפס"ד אבנרי, יעניקו לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים כאשר מדובר באנשי ציבור. יש לציין, כי לא כל עיסוק הנוגע לציבור הופך את העוסק בו לנושא תפקיד רשמי או ציבורי. כך לדוגמה, בפרשת פישמן נגד בר-און, בה עיסוק בעריכת דין לא הוכר ככזה. הוראות הסעיף הקטן אינן מוגבלות רק לתקופת הכהונה הספציפית של הנפגע, משמע, ניתן לפרסם ביקורת על התנהגותו של אדם בתפקיד ציבורי גם לאחר שסיים את תפקידו.
סעיף 15(5) - הבעת דעה בעניין הליך שיפוטי
15(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
מטרתו של סעיף קטן 15(5) היא להגן על הבעת דעה בתום לב בנוגע לעניינים שנאמרו או שהתפרסמו במהלך הליכים משפטיים.
סעיף קטן זה דומה לקודמו, בכך שגם הוא מתחלק בין הגנה על הבעת דעה בקשר להתנהגות הנפגע, והגנה על הבעת דעה בקשר ל"אופיו, עברו...", אם אלו התגלו בהתנהגות הנפגע.
ניכר כי ההגנה אינה חלה על הבעת דעה של עד במשפט, כאשר הוא מעיד על צד שלישי שאינו קשור להליך.
זאת ועוד, עניינים הנוגעים לצדדים להליך משפטי, המתרחשים מחוץ לכותלי בית המשפט, לא יזכו להגנת הסעיף הקטן. במקרה בו האשים לקוח את עורך דינו בהונאה מחוץ לבית המשפט, נקבע כי לא חלה הגנת הסעיף הקטן. עם זאת, במקרים בהם לא חלה הגנת 15(5), ייתכן ותחול הגנת 15(4).
מעשה המהווה עבירה של סוביודיצה[1] (פרסום מתוך כוונה להשפיע על מהלכו של המשפט או על תוצאותיו), לאו דווקא יגרום לשלילת הגנת 15(5).
סעיף 15(6) - הבעת דעה על יצירות ועל פעולה פומבית
15(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
סעיף 15(6) מתקשר ישירות להגדרתה של מהי "יצירה". בית המשפט החיל הגדרה נרחבת למדי, בקובעו שברגע שהיצירה פורסמה או הוצגה ברבים על ידי הנפגע, ניתן לראות בה בגדר יצירה שהסעיף הקטן חל עליה. כך, יצירה יכולה להיות מתחום הציור, פיסול, תיאטרון ואף בית המשפט קבע שיצירה כוללת גם משחקי ילדים המשווקים לציבור. מטרת הסעיף הקטן היא להגן על דברי ביקורת שנאמרו על היצירה, כלומר, לאפשר ביקורת חופשית על יצירות שמפורסמות ברבים. בפס"ד מיכאלי קבע בית המשפט כי ההגנה לא תחול על תיאור שגוי ופוגע של היצירה. הסעיף הקטן מגן גם על הבעת דעה בנוגע לפעולה שביצע הנפגע בפומבי, בעצם מתייחסים לפעולתו כמעין יצירה. בית המשפט קבע כי הגנה זו לא תחול על פעולות שבוצעו על ידי אנשי ציבור במסגרת תפקידם, למקרים אלו יש את 15(4) (פרשת קראוס נגד ידיעות אחרונות)
סעיף 15(7) - הבעת דעה במסגרת יחסי ממונה-כפוף
15(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
סעיף 15(7) בא להעניק הגנה לממונה על הנפגע, במקרה שהנ"ל פרסם בתום לב הבעת דעה שפגעה בנפגע. על הבעת הדעה להיות קשורה ליחסי הממונה-כפוף שהתקיימו בין המפרסם לנפגע.
על פי לשון הסעיף הקטן (התייחסות לממונה בלשון הווה) ניתן ללמוד כי ההגנה חלה רק אם יחסי הממונה - כפוף התקיימו בעת הפרסום. אך בפרשת מיכאלי, קבע בית המשפט כי בנסיבות מסוימות, אם בעת הפרסום חדלו להתקיים יחסי ממונה-כפוף, ייתכן ויהיה ניתן להשתמש בהגנת 15(4).
ניכר כי הפרסום יהיה מוגן רק במקרה שהיחסים בין המפרסם (הממונה) לבין הנפגע (הכפוף) יצדיקו את הפניית הפרסום אל האנשים שאליהם הוא הופנה, אף על פי שאין כל הכרח שלאותם אנשים יהיה עניין אישי בפרסום.
הגנת סעיף קטן זה מחייבת שהפרסום ייעשה בתום לב, ובנוסף, ישנה חובה להבחין בין מסקנות לעובדות, ולצד הדעה המובעת, יש להביא את העובדות עליהן היא מסתמכת.
סעיפי הגנות חדשות
הסעיפים הקטנים 1, 9, 11 ו-12 מהווים את קבוצת הנסיבות המאגדת את ההגנות החדשות שצירף המחוקק הישראלי להגנות אשר הרכיבו באופן מסורתי את ההגנה המסויגת.
סעיף 15(1) - אי ידיעה על קיום נפגע או נסיבות לשון הרע
15(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3.
הגנה נוספת הקמה למפרסם היא אם המפרסם לא ידע או לא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, על או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע. בעבר, סעיף 15(1) לא כלל ידיעה בכוח, קרי המפרסם "היה צריך לדעת", אך היא הוספה אליו מאוחר יותר. קיימים שני תנאים מצטברים לקיום ההגנה בנוגע לקיום הנפגע: שהמפרסם לא ידע על קיומו של נפגע והתנאי השני, שנוסף לחוק בשלב מאוחר יותר, הוא מבחן אובייקטיבי על פי האדם הסביר שהמפרסם לא היה יכול לדעת על קיומו של נפגע.
כך לדוגמה, ההגנה הזו נועדה להגן על סופרים אשר עושים שימוש בשמות פיקטיביים ויש חשש שקיים אדם עם שם זהה ועם מאפיינים זהים לדמות שעלול להיפגע מכך (לדוגמה: עורך דין בשם זהה לדמות בספר שהיא גם כן עורכת דין - פרשת עזבון שרף).
הגנה זו ייחודית בכך שההגנה מותנית במצב הנפשי של המפרסם מעבר לדרישת תום הלב הרגילה כבשאר ההגנות, והמפרסם חייב להראות כי נקט באמצעים סבירים כדי למנוע את לשון הרע, ואם לא עשה כן, גם אם היה תם לב, ההגנה לא תעמוד לו.
סעיף 15(9) - מתן דין וחשבון על אספה פומבית
15(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אספה פומבית או על אספה או ישיבה של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליה, והיה בפרסומו עניין ציבורי;
ההגנה של סעיף 15(9) נועדה להקל ולמתן את העיקרון בו חזרה על לשון הרע מהווה לשון הרע בעצמה והיא דומה להגנה שנקבעה בחוק האנגלי בשנת 1952.[2] ההגנה קמה רק כאשר מדובר בדין וחשבון נכון והוגן, כאשר מדובר על חזרה על מה שנאמר באספה פומבית או באספה/ישיבה של תאגיד שלציבור הייתה גישה אליו ושהיה עניין ציבורי בפרסומו. התנאי הרביעי הוא שהפרסום נעשה בתום לב. ההגנה נקבעה בן השאר כדי להגן על כלי תקשורת אשר מפרסים דין וחשבון של אסיפות פומביות או ישיבות פומביות אשר יש עניין ציבורי לפרסמם, בלי שהחזרה על לשון הרע תהווה לשון הרע בעצמה.
סעיף 15(11) - מסירת ידיעה לאמצעי תקשורת
15(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי התקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
המחוקק מצא לנכון להעניק הגנה לאדם המוסר מידע לאמצעי תקשורת, כל עוד מסירת המידע הייתה לצורך בחינת פרסומו של המידע באמצעי התקשורת.
סעיף 15(11) מעניק הגנה לאדם אשר פנה לאמצעי התקשורת, והבהיר לו שהמידע שהוא מוסר לו טעון בחינה נוספת מצד אמצעי התקשורת בטרם יפורסם המידע. הגנה זו תחול גם במקרה של העברת מידע פנימית בתוך אמצעי התקשורת, לדוגמה, בין עיתונאי בעיתון, לבין עורך העיתון שלו, אשר ממונה עליו.
סעיף 15(12) - פרסום בשידור חי
15(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.
סעיף קטן 15(12) מהווה הרחבה של 15(11), כאשר בשנת 1984 הוא נוסף לסעיף 15 עקב התפתחות טכנולוגית שכללה הופעתם של שידורים ישירים באמצעי התקשורת, שידורים בהם מידת השליטה על הנאמר היא מוגבלת. הסעיף הקטן מטיל חובה על עורכי תוכניות באמצעי התקשורת, לנסות ולגלות מה ייאמר בשידור הישיר, על מנת שיוכלו למנוע ניצול אפשרי של הבמה התקשורתית לפרסום לשון הרע. אם נקבע שהעורך (האחראי מטעם אמצעי התקשורת) נקט באמצעי זהירות מספיקים, אך בכל זאת הצליח אדם לנצל את אמצעי התקשורת לפרסום לשון הרע, ייהנה האמצעי מהגנת סעיף קטן זה.
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
אם הצליח נאשם להוכיח כי אכן הפרסום שעשה עמד באחת או יותר מהנסיבות שתוארו בסעיף 15, ושהפרסום עצמו לא חורג מגדר הסביר, קובע סעיף 16(א) לחוק שחזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
עם זאת, סעיף 16(ב) קובע שאם הנאשם או הנתבע עושה את הפרסום בהתאם לשלוש הנסיבות שמנויות בסעיף, קמה חזקה הפוכה שפעל בחוסר תום לב:
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו.
דבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא.
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי ס' 15.
כך לדוגמה, נניח שמפרסם עמד בתנאים של סעיף 15(8) ואפשר לטעון כי היה תם לב כלפי הפרסום ואף האמין שהוא נכון. אם לא נקט באמצעים מינימליים לבדוק האם הפרסום הוא אמת (בהנחה שהייתה לו אפשרות לבדוק זאת) והתברר שהפרסום שקרי, חזקה עליו שלא היה תם לב לפי סעיף 16(ב)(2).
חשיבות סעיף זה נובעת מן ההיבט הראייתי ובנקודת הפתיחה שממנה יחלו לבדוק האם הפרסום נעשה בתום לב ועל מי נטל ההוכחה – הסעיף עצמו לא עונה על השאלה האם הפרסום היה בתום לב או לאו ובית המשפט צריך להכריע בשאלה זו, כאשר נסיבות הסעיף יכולות לשמש כנסיבות וראיות לקיום תום לב או היעדרו.
כאשר הוכיח נאשם כי אכן אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 15 מתקיימים כלפיו, ושהפרסום עצמו בתחום הסביר חזקה עליו כי היה תם לב לגבי הפרסום. מרגע העמדת החזקה בסעיף 16(א) עובר נטל ההוכחה לתובע, אשר צריך להוכיח את קיומן של אחת מהחלופות המנויות ב-16(ב) או להוכיח שהמפרסם לא היה תם לב.
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה הייתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.
(ב) היה הפרסום בעיתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעיתון יומי.
סעיף 17 נוגע למצבים בהם הנפגע מפרסום לשון הרע דורש מאמצעי התקשורת שפרסם את לשון הרע לפרסם תיקון שלו או הכחשה מצידו של הנפגע. הסעיף, אשר הושפע מ ה-Defamation Act האנגלי (1952), קובע שאם סירב אמצעי התקשורת לפרסם את התיקון או ההכחשה מצידו של הנפגע, או לחלופין לא פרסם זאת באופן סביר הן בהבלטה, הן במיקום והן תוך זמן סביר, ביחס לפרסום לשון הרע המקורי, הגנת תום לב לא תעמוד לצידו. סעיף זה אינו דורש מאמצעי התקשורת פרסום התנצלות, אלא רק מתייחס למצב בו אמצעי התקשורת מסרב להביא את דברי הנפגע, כתיקון או הכחשה, כמובאים אליו.
כך לדוגמה, אם פרסמו כנגד אדם כתבה בעיתון, ואותו עיתון סירב לפרסם את תגובתו או הכחשתו של אותו אדם בהבלטה, במקום ובזמן שעומדים תחת עקרון הסבירות, אותו עיתון לא יוכל להשתמש בהגנות של סעיף 15 לעניין תום הלב.
הסעיף מסייג את עצמו בדרישה לכך שהבקשה לתיקון או הכחשה מצד הנפגע תהיה חתומה על ידו, לא תהיה לשון הרע או בעלת תוכן לא חוקי ושלא תהיה ארוכה מעבר לסביר.
הסעיף לא יפגע בהגנה על האדם שהביא את המידע לאמצעי התקשורת, אך כן עלול לגרום לכך שההגנה לא תעמוד לעורך, לאחראי אמצעי התקשורת ולאדם שהחליט על הפרסום.
בפס"ד הוצאת מודיעין קבע בית המשפט שחזקה זו אינה ניתנת לסתירה, ואמצעי התקשורת לא יוכל לטעון לתום לב או לנסות להוכיחו אם לא פרסם את התיקון או ההכחשה של הנפגע בהתאם לסעיף. כך, גם אם יצליח אמצעי התקשורת להוכיח שפעל בתום לב ובהתאם לאחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15, אך סירב בשלב כלשהו לפרסם את תגובתו או הכחשתו של האדם שאליו נוגע הפרסום, הוא לא יכול להשתמש בהגנת תום הלב.
על אף שנראה כי סעיף זה גורף וחד-משמעי, למעשה מדובר בסיכון מחושב אותו לוקח אמצעי התקשורת. אמנם אמצעי התקשורת לא יוכל להשתמש בהגנת תום הלב של סעיף 15 אם לא יפרסם את תגובתו של הנפגע, אך עדיין הגנות סעיפי 13 (פרסומים מותרים) ו-14 (הגנת "אמת דיברתי") יעמדו לצידו, כפי שנקבע בפס"ד ידיעות אחרונות נ' קראוס.
כבר בשנת 1974 בפס"ד הוצאת הארץ נגד חברת החשמל, בוטאה חשיבות הסעיף, כאשר בפס"ד זה נאלץ לעמוד בית המשפט על תום ליבו של אחד הצדדים. בית המשפט קבע כי לו היו משתמשים התובעים בסעיף 17 ודורשים מיד לאחר פרסום לשון הרע לפרסם את תגובתם לעניין, הייתה נחסכת המתנה ארוכה של כמעט עשור, והשאלה האם המערערים היו תמי לב לגבי הפרסום או לאו, תוך כדי אפשרות לתקן באופן מיידי את הלשון הרע.
הפולמוס העכשווי ומבט לעתיד
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מציב את תום הלב כהגנה כללית ומפרט באופן פרטני את המצבים הספציפיים בהם תקום הגנה זו. למעשה, בית המשפט פירש את הגנת תום הלב בכל סעיף באופן שונה מחברו, בהתאם לנוסח הסעיפים ולכללי פרשנות וקיימות שתים-עשרה הגנות תום לב שונות מעט אחת מהשנייה.
כך לדוגמה, הגנת תום הלב בסעיף 15(8) הקמה אף אם הייתה כוונת זדון, שונה מהותית מהגנת תום הלב הקמה בסעיף 15(1) אשר דורשת מצב נפשי ספציפי ואינה מאפשרת כוונת זדון. המשמעות של תום הלב בסעיף אחד איננה דומה למשמעות של תום הלב בסעיף אחר וקיימות לו פרשנויות רבות לכל אורך הסעיף.
יש דעות הגורסות כי הגדרת הדרישה לתום לב באופן גורף על כלל הסעיף איננה נכונה ומיותרת, ואף עשויה לבלבל את האזרח. זאת מכיוון שבכל סעיף מקבל תום הלב פרשנות שונה אשר אינה מצויה בחוק באופן ברור – ולכן יש להכניס את דרישת היסוד הנפשי ותום הלב באופן ספציפי לכל סעיף בהתאם לתוכנו ולדרישותיו.
למעשה, ניתן להגיד כי ההגדרה הרחבה של תום לב בראש הסעיף, ללא פירוט בהתאם למצב הקונקרטי, נותן במה רחבה מדי לבית המשפט לפרש את הסעיפים כראות עיניהם ונוצר מצב של חוסר יציבות ופערי מידע בין האזרח לבין ההלכה. לא ברור האם תום הלב הנדרש מעושה הפרסום המבקש לחסות תחת הגנת סעיף 15 הוא אותו תום הלב לאורך כל 12 הסעיפים הקטנים, או שמא ישנן דרישות מחמירות יותר או פחות בין הסעיפים הקטנים.
מעבר לכך, ניתן לראות כי בשל הפרשנות הרחבה והגדרת תום הלב כהגנה כללית ולא ספציפית, ניתנו עד היום פסקי דין כמעט סותרים בנוגע לשאלה זו. כך, לעיתים פרסום אשר היה נגוע בלעז ובזלזול גרר קביעה להיעדר תום לב, ולעיתים לא. נראה כי קביעה מפורשת ומפורטת יותר בסעיפים הקטנים, לפי כל סיטואציה לדרישה הספציפית של תום לב, הייתה פותרת בעיות רבות. כך, ניתן היה לדעת האם פרסום בזדון מעיד על תום לב או לא, האם יש משמעות לאופן הפרסום והאם תכונות נוספות משפיעות על תום הלב באופן חיובי או שלילי.
ככלל, כאשר מתבוננים ב-12 הסעיפים הקטנים תחת סעיף 15, נראה כי קיימים מצד אחד סעיפים המגבילים יתר על המידה את חופש הביטוי ומנגד קיימים סעיפים הנותנים במה רחבה מדי ומאפשרים פגיעה יתר על המידה בשמו של אדם – למעשה הדיון הציבורי על הסעיפים גרר ביקורת משני צדדי המתרס על אותם סעיפים.
סעיף 15(9) לדוגמה, מגן על דיווח מאספה או ישיבה פומבית שהייתה פתוחה לציבור, ונותן למעשה הגנה על ציטוט לשון הרע של אחר על ידי העיתונות. מחד, ניתן לטעון שהגנה כללית על ציטוט לשון הרע היא הגנה רחבה מדי המאפשרת השמצה ללא דין או חשש, ואכן היו ניסיונות שלא צלחו לשנות את הסעיף בחוק.[3] מנגד, החוק מתייחס רק לאסיפות וישיבות פומביות בהן הציבור מוזמן להשתתף, ולכן יש טענה כי זכות הציבור לדעת עולה על ההתניה בסעיף שהעניין צריך להיות "עניין ציבורי", כי הדברים נאמרו ממילא בפורום פתוח, ולכן הסעיף מצומצם מדי.
נראה כי קיימים תחומים רבים אשר אינם מטופלים על ידי החוק, בשל פיגורו אחר התקדמות הטכנולוגיה והפסיקות. תחילה נראה כי ההתקדמות הטכנולוגית מקלה על בירור עובדות טרם פרסומן ושימוש בטענת תום לב קשה יותר מאשר מבעבר ולכן ייתכן ויש לצמצם את ההגנה על המפרסמים, כפי שנאמר בפס"ד סי.די.אי. סיסטמס נ' סרי. מעבר לכך, כיום התקשורת איננה מסתכמת בעיתונות כתובה ומשודרת וכיום כל אדם יכול להפיץ ידיעות ודעות לקהל כלל-עולמי בדומה לעיתונאי על גבי רשת האינטרנט.
תהליך המכונה WEB 2.0 הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. המונח מתייחס לדור השני של שירותים באינטרנט. הדור השני הוא אתרים המספקים פלטפורמה טכנולוגית ליצירה ושיתוף של תכנים גם על ידי הגולשים עצמם. את ה"עולם החדש" ניתן לאפיין כבעל רמה גבוהה של אקטיביות ושיתופיות בין בני האדם ליצירת קשרים חברתיים, לשיתוף בחוויות אנושיות, ליצירת מידע חדש והפצתו המהירה, לשיתוף פעולה והחווית דעות. מיישום המציע שירותים בסיסיים הפך האינטרנט, על ידי שיתופיות כלל עולמית, לבסיס ליצירת מידע. יצירת המידע עלולה להיות מלווה בהפצת מידע שלעיתים הוא פוגע, ונופל תחת ההגדרה של לשון הרע, כאשר אחת הבעיות העולות באינטרנט היא האפשרות להגיב באלמוניות. עולה שאלת תום הלב בפרסומים אלו באינטרנט ולכך יצטרך המחוקק לתת את דעתו, בדומה למחוקק האמריקאי שכבר החל בתהליך[4] והפסיקה בארצות הברית שכבר חייבה בפיצויים בלוגרים בשל פרסום שהיווה לשון הרע. בתחום זה הייתה עד היום פסיקה מועטה של בתי משפט נמוכים בעניין זה, אך היא בעיקר נגעה לשאלת רצינות פרסום טוקבקים ובלוגים ולא לשאלת חובת תום הלב של המפרסם.
הפסיקה, אשר כמעט באופן קבוע נתנה חופש ביטוי מלא באינטרנט ללא חשש מלשון הרע, קיבלה תפנית מסוימת בשנת 2006, עם הפסיקה בעניין פלונית נ' בזק בינלאומי. מדובר בפסק דין של בית משפט השלום, שנגע לשאלת חשיפת פרטיהם של גולשים אלמוניים באינטרנט שפרסמו לשון רע, אם בטוקבקים ואם בבלוגים. בסופו של דבר הוחלט כי כל עוד מדובר בעוולה אזרחית, לא ייחשפו פרטיהם האישיים של הגולשים, אך אם מדובר באחריות פלילית שמוטלת על הגולשים עקב פרסומיהם, אז פרטיהם ייחשפו. גם בפסק דין זה הועלתה ביקורת על כך שהמחוקק עוד לא הגיב לשאלת לשון הרע ותום הלב של גולשים, ושהוא צריך להגיב לכך בהתאם. בשנת 2005 אכן הוכן "תזכיר חוק מסחר אלקטרוני" אשר אמור לתת מענה לשאלת חשיפת פרטיהם של גולשים אלמוניים ברשת האינטרנט ולשלילת האחריות הנזיקית שיש לספקי האינטרנט בשל פרסומים של הגולשים באמצעות אותו ספק.[5] על פי תזכיר החוק, גילוי פרטיהם של גולשים על ידי ספקי האינטרנט יהיה רק אם יש חשש לביצוע עוולה או עבירה פלילית על ידי פרסום דבר מה של הגולשים.[6]
