האדרה עצמית או שיפור עצמי (באנגלית: Self-enhancement) היא המוטיבציה לשמור על דימוי עצמי גבוה, והיא מונעת מהצורך של הפרט לשמור על הערכה עצמית חיובית ככל האפשר.^[1] התופעה רווחת בתרבות המערב.^[1]

אחת העדויות המחקריות לקיומה של האדרה עצמית היא אפקט מעל הממוצע, לפיו אנשים נוטים לדרג את עצמם באופן חיובי יותר מאשר הם מדרגים אחרים בני גילם ומינם, כאשר מדובר בתכונות רצויות.^[2] כמו כן, אנשים שנוטים להעריך את עצמם באופן חיובי יותר מאשר אחרים מעריכים אותם.^[3] עוד נמצא כי אנשים נוטים לתפוס את המגרעות שלהם כנפוצות מאוד, ובכך להמעיט בערכן, ואילו את תכונותיהם הטובות ואת כישוריהם כנדירים באוכלוסייה, ובכך להוסיף לערכם.^[4] מחקרים רבים מצאו כי אנשים זוכרים טוב יותר הצלחות ומידע חיובי על עצמם או תפקודם בהשוואה לכישלונות ומידע שלילי, ואף נוטים לזכור את ביצועיהם כטובים יותר מאשר היו במציאות.^[5][6][7] האדרה עצמית ביחס לעצמי נמצאה כמוכללת גם בקשרים בין-אישיים ועמיתים, המוערכים גם בהם באופן חיובי יותר מאנשים אחרים.^[8]

בספרות המחקרית קיימת מחלוקת בין גישות הרואות את ההאדרה העצמית כתופעה שכיחה ונורמלית ומדגישות את החלק החיובי וההסתגלותי שבה, לבין גישות המדגישות כי בהאדרה עצמית קיים אספקט שלילי של עיוות מציאות, הנתפס כפוגע בהסתגלות.^[9] האדרה עצמית היא אחת משלושה גישות מוטיבציוניות של הערכה עצמית(אנ'), יחד עם תאוריית ההיכרות עם העצמי, ותאוריית אימות העצמי.

האדרה עצמית יכולה להתרחש באופן גלוי או סמוי יותר.^[10] האדרה עצמית פומבית היא הצגה חיובית ברורה,^[11] ובאופן פרטי היא אינה מורגשת אלא לאדם.^[10] לפיכך, נוכחותם של אנשים אחרים, יכולה להגביר או לעכב את השיפור העצמי. על אף שהתופעה לא תמיד מתרחשת באופן גלוי, היא עדיין מושפעת מהעולם החברתי.^[12]

שיפור עצמי נוטה להתרחש יותר בתחומים החשובים ביותר לאדם, ופחות בתחומים יותר היקפיים ופחות חשובים עבורו.^[13]

מרקוס וקיטיימה טוענים כי הדגשת יכולת והישגים אישיים תואמים את העצמי העצמאי^[א], אך מנוגדים לעצמי המקושר^[ב].^[14] בעבור אדום בעל עצמי עצמאי, דימוי עצמי חיובי כרוך בכך שהוא יתפוס עצמו כייחודי, וכטוב ומוצלח יותר מאחרים. לעומת זאת, בעבור אדם בעל עצמי מקושר, דימוי עצמי חיובי עשוי להתבטא בתפיסות אחרות לחלוטין, למשל, בכך שהוא רואה את עצמו כתורם למשפחתו, כמסייע לאחרים, כממלא את מקומו הראוי בחברה.^[14] לפיכך, לטענתם של מרקוס וקיטיימה בתרבויות שבהן רווח מושג עצמי מקושר לא יבואו לידי ביטוי הרבה מן ההטיות לטובת העצמי. הם בדקו טענה זו על ידי השוואה בין סטודנטים אמריקאים לסטודנטים יפנים. בשתי הקבוצות נשאלו הסטודנטים "מה הוא אחוז הסטודנטים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה משלך באוניברסיטה זו?"^[14]

הסטודנטים היפנים העריכו כי כ-50% מן הסטודנטים האחרים מוכשרים יותר מהם.^[14] לעומת זאת, אצל הסטודנטים האמריקנים, נמצאה הטיה ברורה לטובת העצמי, בממוצע הם העריכו כי רק 30% מהסטודנטים האחרים מוכשרים מהם יותר.^[14] במחקרים נוספים של מרקוס וקיטיימה נמצאו תוצאות דומות. עם זאת, מרקוס וקיטיימה בדקו הטיות הנוגעות להיבטים האישיים של הזהות. ייתכן כי אצל אנשים בעלי מושג עצמי מקושר, הצורך בהאדרה עצמית יתבטא בעיקר בניסיונות להאדיר ולשמור על דימוי חיובי של הזהות החברתית.^[14]

התופעה היא שכיחה והיא יכולה להתבטא במגוון דרכים על מנת להשיג את מטרתה של ניפוח התפיסה העצמית.^[1] אנשים בדרך כלל אינם מודעים לכך שהם מאדירים את עצמם שכן, מודעות לתהליכים תחשוף את האמת.^[1] הפרעת אישיות נרקיסיסטית היא דוגמה להאדרה עצמית קיצונית.^[15] על פי אהרן בק, תפיסתם וחשיבתם של אנשים הסובלים מדיכאון מאופיינת בהטיות ועיוותים ההפוכים לאשליות החיוביות המתוארים (למשל, ריאליזם דיכאוני).^[16]

קוגניציות בשירות העצמי – למשל, לקיחת קרדיט על הצלחות והתנערות מאחריות בעקבות כישלון (למשל, "הרצפה עקומה"), אופטימיות לא מציאותית ואמונה שהאדם טוב מאחרים (אפקט מעל הממוצע, אשליות חיוביות). אחד ההסברים לקיומו של "אפקט מעל הממוצע" הוא שפרטים נוטים לפרש את המושגים החברתיים או הקטגוריות המוצגות בפניהן באופן אידיוסינקרטי המשרת את העצמי. כלומר, כאשר משתתפים שונים נתקלים באותה תכונה (לדוגמה, אינטליגנציה) הם מתייחסים להיבטים שונים שלה באופן המאדיר את עצמם. כך למשל, משתתפים עשויים לתת משקל גדול להיבטים מילוליים של אינטליגנציה (בעל אוצר מילים רחב) או להיבטים כמותיים (יכולת מתמטית) בהתאם לתחום בו הם טובים. המצב נפוץ יותר כאשר התכונה המוערכת היא עמומה (למשל, "מתוחכם" לעומת "גבוה").^[2]

השתקפות בהצלחת האחר – קוגניציה בשירות העצמי לפיה אדם משייך את עצמו לאחרים ידועים, כך שהצלחת המנצח הופכת להישג של האדם עצמו ("זכינו באירוויזיון!"). ההפך מהשתקפות בהצלחת האחר, הוא ניתוק מהשתקפות כישלון האחר – ייחוס הכישלונות לקבוצה "אחרת" ולא אל עצמנו כדי להימנע מהתחברות עם אנשים שנחשבים ככישלון בעיננו ("ידעתי ששוב הם יפסידו!"). השתקפות בהצלחת האחר היא טקטיקה לניהול הרושם על מנת להתמודד עם איומים על ההערכה העצמית ולשמור על יחסים חיוביים עם אחרים.^[11] אולם, תכונה זאת יכולה להפוך לשלילית כאשר היא נעשית בצורה נרחבת מדי. למשל, כאשר אדם מייחס לעצמו את ההצלחה ולוקח עליה קרדיט מוגזם.

הכשלה עצמית - אופן פעולה, לפיו אנשים נמנעים ממאמץ ובכך מספקים לעצמם תירוץ עבור כישלון אפשרי במשימה שטרם התרחשה, כדי לא לחוות פגיעה בערך העצמי. החבלה המכוונת מהווה הסבר לכישלון, כך שאנחנו מגוננים על עצמנו מהסברים גרועים יותר (למשל, חוסר יכולת). לדוגמה, הצבת מטרות גבוהות מדי, חוסר אימון או למידה, הנמכת ציפיות וניבוי כישלון, נטילת סמים, פיתוח סימפטומים גופניים פסיכוסומטיים.^[6]

השוואה חברתית כלפי מעלה – השוואה חברתית כלפי מעלה מתרחשת כאשר בני אדם משווים את עצמם לאחרים הנתפסים כמוצלחים יותר בהיבט כלשהו. בהשוואה הזאת, אנשים מעוניינים להאמין שהם עצמם חלק מאליטה ומבצעים השוואות המראות את הדמיון בינם לבין לבין קבוצת ההשוואה (למשל, אנו עשויים להתגאות בכך שלפני 20 שנה למדנו בכיתה אחת עם מי שמונה להיות רמטכ"ל).^[17] אולם הדבר מתרחש רק כאשר:

• הפער בין האדם לבין יעד ההשוואה אינו גדול מדי^[18];
• המיומנות או ההצלחה בהשוואה ניתנות להשגה^[19];
• יעד ההשוואה נתפס כמתחרה.^[20]

לחלופין, ההשוואה עשויה לספק לאדם השראה.^[21]

השוואה חברתית כלפי מטה – אף על פי שהשוואות כלפי מעלה הן הנפוצות ביותר,^[22] השוואה חברתית כלפי מטה נתפסת כנטייה הגנתית להשוואה עצמית אל מול אנשים הנתפסים כמצויים במצב פחות טוב. למשל, השוואה לאדם הנתפס כנחות או פחות מיומן מהאדם. השוואה חברתית כלפי מטה משמשת כסוג של הגנה על האגו לפיה האגו מנופח בשל תחושת העליונות המושגת מהשוואה כזאת.^[23]

ערך מורחב – תאוריית שימור ההערכה העצמית

תאוריית שימור ההערכה העצמית היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית המתבססת על ההנחה שלאדם יש צורך להגן על ההערכה העצמית או להעלותה. הנחת יסוד של התאוריה היא שיחסינו עם הזולת משפיעים השפעה של ממש על הערכתנו העצמית.

הנטייה להאדרה עצמית נמצאה כיציבה ומתמשכת, ולא חולפת או ספציפית לסיטואציה.^[24] כמו כן, נמצא כי במדידות אמפיריות שונות התקבלו תוצאות דומות לגבי הנטייה להאדרה עצמית וקוגניציות בשירות העצמי, לפיכך נטען כי ניתן להתייחס לנטיה להאדרה עצמית כתכונת אישיות – תכונת האדרה עצמית (self-enhancement trait).^[24] התופעה נמדדת בעיקר במסגרות מחקר ובאמצעות דיווח עצמי באמצעות סולמות המודדים רצייה חברתית, מדדים תוך-אישיותיים (Intrapsychic Measures), ומדדי חוסר התאמה לקריטריון (Criterion Discrepancy Measures).

ערך מורחב – הפרעת אישיות נרקיסיסטית

הנטייה להאדרה עצמית, נחשבת, באופן מסורתי, למימד מרכזי באבחון האישיות הנרקיסיסטית. גם ממצאים אמפיריים תומכים בקשר שבין נרקיסיזם פתולוגי להאדרה עצמית. למשל, ג'ון ורובינס (1994) מצאו קשר מובהק בין מידת הנרקיסיסטיות של המשתתף, לבין המידה בה נטה להאדרה עצמית.^[25] כמו כן בניתוח המשך, נמצא כי הסתגולתם של משתתפים המאדירים בערך עצמם הייתה נמוכה מזו של משתתפים המפחיתים מערכם, או מזו של משתתפים המעריכים את עצמם באופן תואם.^[25] נראה ממחקרים אלה כי מאחר שתחושות החשיבות העצמית המופרזת של הנרקיסיסטים פגיעות יותר לאיום, תפיסה לא מציאותית חיובית של העצמי מאפשרת, באופן הגנתי, לשמר תחושת עליונות נוכח מידע חיצוני.^[26]

בתרבות הישראלית, נודע הפתגם העברי כי "להצלחה אבות רבים אך הכישלון יתום הוא". פירושו הוא שאנשים אוהבים לקחת תחת אחריותם מעשים שגררו עימם תוצאות חיוביות, אך מסירים מעצמם אחריות כשמדובר במעשים שגררו עימם תוצאות שליליות.

• גרנדיוזיות – תכונת אישיות לא-מסתגלת המאפיינת אנשים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית
• עקרון פוליאנה – הנטייה של אנשים לזכור פריטים נעימים בצורה מדויקת יותר מאשר פריטים לא נעימים
• תאוריית אימות העצמי – גישה מוטיבציונית נוספת של הערכה עצמית
• אפקט פורר – נטייה להעניק נכוֹנוּת לדירוג חיובי המתייחס כביכול לאדם באופן אישי, גם אם בפועל התיאור כללי ומעורפל דיו כדי להתאים למגוון רחב של אנשים
• אפקט ההתייחסות העצמית – מושג המתייחס להשפעה שיש לקישור אסוציאטיבי של מידע עם התפיסה העצמית על הזכירה של אותו מידע מאוחר יותר