PROFILPELAJAR.COM

דיקדיק גינתר
	דיקדיק גינתר
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	צבאיים
שבט:	אנטילופות סבך
סוג:	דיקדיק
מין:	דיקדיק גינתר
שם מדעי
	Madoqua guentheri; ‏תומאס, 1894
תחום תפוצה

דיקדיק גינתר (שם מדעי: Madoqua guentheri; קרוי גם דיקדיק ארוך-חוטם) הוא מין אנטילופה קטנה בסוג דיקדיק שבתת-משפחת הצבאיים המצוי במזרח אפריקה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1864 על ידי אולדפילד תומאס, וקרוי על שמו של הזואולוג הגרמני אלברט גינתר אשר גילה מין אחר של דיקדיק. יש לו בין 2 ל-4 תת-מינים. מין זה הוא אחד הנפוצים בסוג לצד דיקדיק קירקי, וטווח התפוצה שלו חופף עם כל המינים. בשל המבנה המיוחד של חוטמם, טקסונומיות מסוימות רואות בדיקדיק גינתר ודיקדיק קירקי מינים השייכים לסוג נפרד או תת-סוג הקרוי "Rhynchotragus"; סופר המדע ג'ונתן קינגדון, לעומת זאת, סובר שאין מקום לחלק בין המינים, וזאת הדעה המקובלת כיום.

אנטומיה

מבנה ומידות גוף

דיקדיק גינתר הוא יונק קטן עם מבנה גוף דק, צוואר ארוך וראש קטן ומחודד. פלג גופו האחורי גבוה בדרך כלל כמו הכתף או אף למעלה מכך. לדיקדיק יש זנב קצר במיוחד אשר שעיר בצידו העליון ועירום בצידו התחתון, ואורכו הוא 3–5 סנטימטרים. לדיקדיק עיניים גדולות עם עפעפיים שחורות, ובנוסף יש לו זוג בלוטות פראורביטאליות גדולות מתחת לעין אשר אף הן שחורות. אוזניו של הדיקדיק גדולות ולבנות בצידן הפנימי. הרגליים שלו דקיקות וארוכות והפרסות קטנות וחדות. על פני המצח, יש לדיקדיק ציצת שיער בולטת וזקורה. גובה הכתפיים של דיקדיק גינתר: 38-35 ס"מ; אורך ראשו וגופו: 68-50 ס"מ; אורך זנבו 2–5 ס"מ, ומשקלו: 6.7-5.5 ק"ג.

סימן ההיכר הבולט ביותר של מין זה הוא חוטמו היוצא דופן אשר גדול מכל המינים בסוג ונראה יותר כחדק מאשר כאף רגיל; המבנה שלו, רחב ונפוח מאוד ומזכיר במיוחד את הסאיגה, והוא נראה כתלוי על הפה בדומה לטפיר. החדק גמיש מאוד והדיקדיק מסוגל לנענע אותו לכל הצדדים. ההשערה הרווחת היא שהחדק משמש כאמצעי קירור, כאשר דם העורקים מופנה על ממברנות החוטם ובתהליך מורכב של אידוי הוא מתקרר בהם. פתחו של החדק בעל 3 חורים עגולים מחוברים אשר גורמים לחדק להיראות כמשאבה.

כסות וקרניים

הפרווה של דיקדיק גינתר רכה ודקה ומורכבת משערות צפופות וזיפיות. ההרכב שלה כולל שערות אפורות, צהובות, חומות, כתומות, שחורת ולבנות המקנות לה מראה אפרפר-צהבהב מחוספס כשל צבי הסלעים, עם נטייה לחום דהוי באזור הצלעות והרגליים. המפשעה, הגחון, החזה וצידי הרגליים הפנימיים - לבנים. הראש נבדל משאר הגוף בצבע החום-בהיר שלו, להוציא את הלחיים האפרפרות, הסנטר הלבן, וללא טבעות עיניים לבנות סביב העיניים^[2]. ציצת השיער במצח משתנה בצבעה מפרט לפרט: לעיתים צבעה חום בהיר כשאר הראש, לעיתים צבעה אפרפר-צהבהב-לבנבן בדומה לצבע הגוף, וישנם מקרים בהם היא תהיה בעלת מראה שחרחר.

לזכרי הדיקדיק יש קרניים שחורות וקצרות באופן כללי, אך הן ארוכות יחסית למינים האחרים בסוג ואורכן מגיע לכ-9.8 ס"מ. הקרניים ישרות בדרך כלל או מתעגלות בקצה לאחור בקו ישר עם המצח; הקרן מחורצת ברכסים טבעתיים בולטים בדומה לקרני הצבי (עד כ-6 רכסים), והקצוות חדות וחלקות בדרך כלל. לעיתים הקרניים מוסתרות בציצת השיער שמזדקרת מעל המצח, אך לרוב הן עדיין נראות בשל אורכן. דיקדיק גינתר מפגין דו-צורתיות זוויגית: הנקבות גדולות מהזכרים, אין להן קרניים, והציצה של הזכרים בהירה וארוכה משלהן.

תפוצה ובית גידול

דיקדיק גינתר הוא יונק תת-אנדמי אשר תפוצתו מוגבלת לאזורים הצחיחים של מזרח אפריקה. הטווח הנוכחי שלו משתרע על פני דרום ומזרח אתיופיה (אורומיה, סומלי ומדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום), דרום-מזרח דרום סודאן (מחוז אקווטוריה המזרחית), צפון אוגנדה (המחוזות המערביים של האזור הצפוני), צפון ומרכז קניה, ומרבית סומליה להוציא את רצועת החוף המרכזית וצפון סומלילנד ופונטלנד.

בית הגידול של דיקדיק גינתר מאופיין ברוב המקרים בסבך של צמחייה נמוכה מאחר שההישרדות של הדיקדיק מסתמכת על מסתור בצמחייה. עם זאת, הוא אינו מצוי כמעט בצמיחה צפופה בגלל מגבלות התנועה וצמצום טווח הראייה ההכרחי לאתר טורפים. בתי גידול מועדפים כוללים ספיחי קוצים צחיחים, שיחים, ופסיפס של כרי דשא וחורש סוואנה, או כרי דשא וחורש על גדות הנהרות. מספרי הדיקדיק גדולים במיוחד באזורים שבהם נפוץ מרעה של בעלי חיים מקומיים או באזורים המוטרדים מפעילות אנושית, מאחר שאזורים כאלו מתאפיינים בצמחיית סבך נמוכה ובמקורות מזון זמינים. כמו כן הם נמצאים במספרים משמעותיים בצידי הדרכים ובשיחים צעירים הפורחים בשדות עם צמחייה מזדקנת. קרקע בית הגידול נעה בין קרקע חולית לבין קרקע אדומה או גבעות טרשים. מגבלת הגובה של הדיקדיק היא 1,200 מטר מעל פני הים. הטמפטורות בתחומי המחייה של הדיקדיק 20–36 מעלות, וכמות המשקעים הממוצעת היא בסביבות 1,000-100 מילימטר לשנה.

אקולוגיה

פעילות

דיקדיק גינתר הוא בעל חיים פעיל יום בעיקרו, אך בדרך כלל הוא פעיל גם בשעות הדמדומים ובשעות הלילה. לעיתים קרובות, טווח הפעילות שלו יהיה מהזריחה עד ל-3 בבוקר, כשלאחר מכן הוא פורש למנוחה קצרה עד עלות השחר. הסיבה לכך היא שגופו הקטן של הדיקדיק צורך מזון רב בשל קצב חילוף החומרים המהיר.

התנהגות ומערכת חברתית

דיקדיק גינתר חי בטריטוריה קבועה המכילה משפחה קטנה: זכר, נקבה ועופר צעיר. העופר נפלט בדרך כלל מהטריטוריה לאחר ההמלטה הבאה של הנקבה. אף על פי ששני בני הזוג חיים בטריטוריה, הם נראים לעיתים קרובות ביחידות. במקרה שאחד מבני הזוג עוזב את הטריטוריה או מת, בן הזוג השני מצרף אליו בהקדם בן זוג חדש, אם כי הוא עשוי להישאר בגפו. גבולות הטריטוריה נקבעים על ידי ערימות גללים בקוטר של כ-12 ס"מ הנעשים על ידי בני הזוג, ולרוב, זוהי הפעילות הראשונה המשמשת כהכרזה על תפיסת השטח. אף על פי ששני בני הזוג יוצרים ערימות גללים, הזכרים עושים זאת בתדירות יותר, ובנוסף הם גם מסמנים באמצעות שתן וגירוד עם הפרסות באדמה. בדרך כלל, הנקבה עושה ראשונה את צרכיה ואז הזכר בא בעקבותיה ועושה את צרכיו באותו מקום.

ההפרשות מבלוטות הריח שבעיניים גם הן משמשות לסימון השטחים. שיטה נוספת להכרזה על תפיסת השטח היא באמצעות קול: הזכרים משמיעים לרוב קול דמוי שריקה כאשר הם מופרעים על ידי זרים. חדירה של דיקדיק זר לטריטוריה תגרום לזכר לבצע סדרת קפיצות המלוות בשריקות בעת הנחיתה על הקרקע, ובכך הוא מאותת למשפחתו להתקבץ יחדיו למקום אחד. שריקות אלו נשמעות כ"זיק-זיק" או "דיק-דיק" ומכאן המקור לשמם. הזכר גם חורט בגזעי העצים עם קרניו כדי לסמן את הטריטוריה. הזכר הוא המגן הבלעדי של השטח, והוא הופך לתוקפני במיוחד בזמן היחום של הנקבה. הקרבות בין הזכרים סמליים: לאחר סדרת דקירות קצרה המנצח ירדוף בעקבות המפסיד כשלעיתים הוא דוקר את הצמחייה, ובתום סילוק היריב הוא יבצע את טקס הגללים מחדש. לפעמים זוגות דיקדיקים מטריטוריות שכנות עשויים לעמוד בגבולות שטחם ולהביט אחד בשני.

תזונה

דיקדיק גינתר הוא יונק צמחוני הבררן במזונו. תזונתו כוללת בין השאר עלים, פרחים, גבעולים, פירות, זרעים, ותרמילים של שיחים או עצים. העשבים מהווים חלק קטן מאוד מהתזונה שלו (להוציא את זרעי ופרחי העשב), אולם כאשר התנאים הסביבתיים יאפשרו זאת, הם ילעסו בהרחבה את קצות הדשא הירוק. דיקדיק גינתר אינו מתרכז בצמח אחד בעת האכילה, ובמקום זאת נוהג לפשוט על מספר צמחים בו זמנית, כשבכל אחד הוא בורר את החלקים העשירים בחלבון. התנהגות זאת חיונית עבור האקלים המדברי בקרן אפריקה שבו איכות הצמחים נמוכה בשל מחסור במשקעים. פריטי המזון הם מגוונים מאוד ורובם בדרך כלל בעלי ערך תזונתי גבוה. הרכב התזונה של הדיקדיק משתנה בהתאם לעונה: במהלך העונה היבשה הוא ניזון מ-סנגליית סנגל, שיח ערבות (Combretum), הפאגרה (Zanthoxylum) ו-Harrisonia abyssinica (מהפיגמיים), הגרוויה (Grewia; מהחלמיתיים), ומהתמרינדי, ובעונה הגשומה גם מלפופית, כומיפהורה (Commiphora) ואוזן-ארי (Leonotis nepetifolia). הדיקדיקים נוהגים לפשוט על יבולים ומטעים וכן לאכול צמחים בשרניים. מבין הגידולים החקלאיים, ניצני שומשום אהובים עליהם במיוחד. הדיקדיק מסוגל לשרוד ללא שתיית מים רגילים, ותחת זאת ילקק טל מהעלים בלילה או ישתה מים מצמחים בשרניים.

בשל גובהו הנמוך, הדיקדיק ניזון לרוב מפריטי מזון הנמצאים על פני הקרקע, אותם הוא מלקט באמצעות לשונו ושפתו העליונה. למין זה ישנם מספר התאמות מיוחדות המאפשרות לו ללקט עלים קטנים המוקפים קוצים וכן ללקט מזון ביעילות באזורים העניים בצמחייה. ההתאמות הללו כוללת חוטם מוארך, צוואר דק וארוך, לוע ולשון צרים וגוף רזה; החוטם משמש כאמצעי ליקוט בדומה לחדקו של הפיל, בעוד שהלוע הצר והצוואר הארוך מותאמים לחדור לצמחייה קוצנית מבלי להידקר. הדיקדיק משתמש ברגליו הקדמיות כדי למשוך ענפים גבוהים עד שיהיו בהישג ידו, וכן נעמד על רגליו האחוריות כדי להגיע לענפים גבוהים בזמן שרגליו הקדמיות נשענות על גזע העץ. בעת הצורך, הדיקדיק משתמש בפרסותיו ובקרניו על מנת לחפור באדמה ולהגיע לשורשים הקבורים בה. הרגלי האכילה של בעלי חיים אחרים כמו פרימטים, מכרסמים ועופות, מסייעים בעקיפין לתזונת הדיקדיק; הללו נוהגים לפזר בשטח מבלי משים תרמילים, ניצנים, עלים ופירות אשר הופכים עקב כך לזמינים עבור הדיקדיק התר מתחת לחופת העצים אחר פריטי מזון. הדיקדיק נוהג ללקט מזון מהזריחה עד לאמצע הבוקר, ולאחר מכן מאמצע הצהריים עדר לרדת החשיכה.

התמודדות עם טורפים

דיקדיק גינתר הוא חיה ביישנית אשר תסתתר במהירות בסבך כאשר תרגיש בצל של סכנה; לאחר שהדיקדיק מאתר צמחייה סבוכה הוא כורע על האדמה ונשכב בצורה שטוחה עד חלוף הסכנה. בשל גודלו הננסי, טורפיו של הדיקדיק רבים למדי; ביניהם ניתן למנות נמרים, צבועים נקודים, צבועים מפוספסים, ברדלסים, קרקלים, סרוואלים, חתול בר, וכן תנים שחורים, תנים לבני-פס, זאבים אתיופים, זאבים זהובים אפריקנים, מיני בבונים (בבון צהוב, בבון זית, בבון מצרים), עיטי סוואנה ופיתונים. הדיקדיק עשוי להגיב בצורה שונה בהתאם לסוג הטורף; לדוגמה, אם נמר נמצא בקרבת מקום הדיקדיק ישרוק כדי להזהיר את השאר, בעוד שבנוכחות הצבוע הדיקדיק ישתוק ורק יצפה בו כל עוד הוא במרחק סביר. על מנת להתחמק מטורפיו הרבים, הדיקדיק משתמש בחושי הראייה, השמיעה והריח המצוינים שלו, בנוסף לזריזותו הרבה והכרת הטריטוריה שלו; גודלו הננסי יסייע לו להשתחל לאזורים סבוכים שבהם טורפים גדולים יתקשו לנוע.

רבייה ומחזור חיים

דיקדיק גינתר מגיע לבגרות בתוך שנתו הראשונה, ומוסגל להתרבות בהצלחה עד גיל 10. משך זמן היחום של הנקבה הוא בין יום לשבוע, והממוצע הוא יום וחצי. היחום אינו מושפע מתנודות עונתיות והוא מתרחש בכל השנה. תקופת ההריון נמשכת בדרך כלל 170–180 ימים לאחריהם נולד עופר יחיד; נקבת דיקדיק ממליטה לרוב פעמיים בשנה. במהלך הלידה, הרגליים הקדמיות מקופלות לאחור ולא מתוחות קדימה; מבין מעלי הגירה, מאפיין זה ייחודי לדיקדיק להוציא את האיילון. בדרך כלל, במהלך עשרת הימים שלאחר הלידה הנקבה נכנסת ליחום, וכתוצאה מכך, ההמלטה וההזדווגות מתרחשת באותו זמן. עקב כך, נקבת הדיקדיק נמצאת בהריון במשך רוב השנה, כולל בזמן שבו יש לה עופר צמוד.

בעת הלידה, משקל הזכר הוא 725–792 גרם, בעוד שהנקבה שוקלת 560–680 גרם. בעוד שאצל מעלי גירה גדולים הצאצאים יונקים במשך מספר חודשים, עופר הדיקדיק מסוגל לאכול מזון מוצק כבר בגיל שבוע. הדיקדיקית מסתירה את העופר בסבך במשך שבועיים עד שלושה, ובניגוד לצבאים ואיילים רבים, היא נשארת צמודה אליו במשך הימים הראשונים. במהלך השהייה בסבך הדיקדיקית ניזונת מהשלייה שלה המספקת לה חומרים מזינים ומקילה עליה את השהייה במשך זמן רב ללא גיחה לחוץ. בתום הימים הראשונים, הדיקדיקית מגיחה מחוץ לסבך לעיתים קרובות ולפרקי זמן קצרים על מנת ללקט מזון, ועם הזמן הגיחות לחוץ מתארכות והופכות לתכופות יותר. בסופו של דבר הדיקדיקית תבוא לבקר את העופר במסתורו ארבע פעמים ביום בלבד (בזריחה, בצהרי היום, בין הערביים ובשקיעה). לאחר מספר חודשים ובתום תקופת ההסתתרות, העופר יוצא ממחבואו ונלווה לשני ההורים בליקוט מזון בטריטוריה. האב לא נוטל שום חלק בגידול העופר, וההורות שלו מתבטאת בכך שהוא סובלני לנוכחותו ומאפשר לו להסתובב בטריטוריה. כאשר הזכר תוקפני הוא עשוי להוציא את זעמו על העופר. העופר עשוי לרוץ ולהתחבא באזור סבוך בעקבות הקריאות של אימו, וכאשר תחלוף הסכנה היא תודיע לו על כך. העופרים שותקים במשך היום, אך ייתכן שהם שורקים במהלך הלילה.

הצבעוניות של הדיקדיק הצעיר זהה למבוגרים כבר בלידה. האוזניים, האף והרגליים גם הם מפותחים היטב. בין שבעה לתשעה שבועות, הקרניים מתחילות להופיע אצל הזכרים, אם כי בהתחלה הן מוסתרות על ידי ציצת השיער שבמצח. הקרנות מגיעות לגודלם המלא לאחר שנתיים. העופר מגיע לגובה ולמשקל המלא בגיל שמונה חדשים.

תוחלת החיים המרבית של דיקדיק גינתר בשבי היא 17.5 שנים.

מצב

דיקדיק גינתר מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), מכיוון שהוא לא מתקרב לאחד מהקריטריונים הנדרשים עבור העפלה לקטגוריה מאוימת יותר ומגמת אוכלוסייתו יציבה. אוכלוסיות הדיקדיק שכיחות עדיין ברחבי הטווח ההיסטורי שלו, ואם המגמות הנוכחיות ימשכו, מצבו יישאר משביע רצון. נכון להיום, אין איומים מרכזיים על המין, אם כי המין ניצוד לעיתים קרובות על פני טווח התפוצה שלו במזרח אפריקה, בייחוד במדינות בעלות היסטוריה ארוכה של עימותים מזוינים.

במהלך המאה ה-19, דיקדיק גינתר ניצוד באלפיו לצורך יצוא העור לאירופה, ואף כיום הם ניצודים באופן חוקי ולא חוקי. העור שלהם אשר נמכר בתור "עור צבי", מבוקש מאוד בתעשיית הכפפות, ולעיתים קרובות עבור זוג כפפות נדרשים שני דיקדיקים שלמים. בציד-חובבים לעומת זאת, הדיקדיק שנוא על הציידים בשל העובדה שהוא מזהיר בשריקותיו את בעלי החיים הגדולים על נוכחות סכנה באזור.

דיקדיק גינתר מתרחש במספר אזורים מוגנים, כגון הפארק הלאומי אומו, הפארק הלאומי יאבלו, הפארק הלאומי מאג'ו, והפארק הלאומי נצ'יסר (אתיופיה), עמק קידפו (אוגנדה), והפארק הלאומי סיבילוי, שמורת מרסביט, שמורת סמבורו ושמורת מרו (קניה). חלק הארי של האוכלוסייה מצוי בתחומי האזורים המוגנים.

אומדן האוכלוסייה העולמי של דיקדיק גינתר הוא בסביבות 511,000 פרטים נכון לשנת 1999. צפיפות האוכלוסייה היא 1–23 פרטים לקמ"ר (תלוי באזור).