ב-19 בפברואר 1917, אחרי שתי הפלגות מסחריות ככלי שיט לא חמוש, גויסה הצוללת לצי המלחמתי הגרמני. שמה הוחלף ל-U-155, והיא חומשה בשישה צינורות טורפדו (אנ') ובשני תותחי-סיפון (אנ'). ביוני 1917 יצאה U-155 לתקיפת אוניות סוחר של האויב, משימה שנמשכה עד אוקטובר 1918, במהלכה הטביעה אוניות סוחר בתפוסה ברוטו כוללת של 120,434 טון וגרמה נזק לאוניות נוספות בתפוסה ברוטו של 9,080 טון.
בניית הצוללת
"דויטשלנד" הייתה אחת משבע צוללות שתוכננו לפרוץ את ההסגר הימי (אנ') שהטילו מדינות ההסכמה על גרמניה, ולהוביל מטעני סחורות בינה ובין ארצות הברית. ההסגר הוטל בעיקר על ידי הצי המלכותי הבריטי ופגע מאוד במאמץ המלחמה הגרמני.
"דויטשלנד" והצוללת-האחות "בְּרֶמֶן" (אנ') נבנו ב-1916 עבור חברת הספנות "דוֹיטְשֶׁה אוֹצֵיאַן-רִידֶרַאי" (Deutsche Ozean-Reederei (DOR)), שהוקמה במיוחד למטרה זו, והייתה חברת-בת של דויטשה בנק וחברת הספנות "נוֹרְד דוֹיטְשֶׁר לוֹיד" (אנ'), כיום Hapag-Lloyd (אנ').[1] היא נבנתה רחבה במיוחד, כדי לשאת מטען רב ככל האפשר, וללא חימוש כלשהו. קיבולת המטען שלה הייתה 700 טון, כמות קטנה בהשוואה לאוניית משא.
בריטניה וצרפת מחו על השימוש בצוללות ככלי שיט מסחריים, כי בניגוד לאוניות סוחר אי אפשר לעצור אותן בלב ים ולבדוק אם הן נושאות נשק. ארצות הברית, שהייתה מדינה נייטרלית, דחתה זאת בנימוק שיש לראות גם בצוללות, כל עוד הן בלתי חמושות, כלי שיט מסחריים ולכן אין למנוע את תנועתן החופשית.[1]
שתי צוללות בלבד הופעלו על פי התוכנית המסחרית המקורית: "דויטשלנד" ו"ברמן" (שטבעה בהפלגת הבכורה שלה, גם כן לארצות הברית). עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הוסבו צוללות המשא האחרות לסיירות-צוללות למרחקים ארוכים (U-kreuzers) וחומשו בשני תותחי-סיפון של 150 מ"מ. הן נודעו כצוללות מסדרה U-151 (אנ').
ההפלגות המסחריות
המסע הראשון
המדליון להנצחת ההפלגה הראשונה של "דויטשלנד", 1916
"דויטשלנד" יצאה להפלגתה הראשונה לארצות הברית ב-23 ביוני 1916 בפיקודו של רב החובל פאול קניג (אנ'), מקודם איש חברת הספנות "נורד דויטשר לויד". בהפלגת הבכורה שלה הובילה מטען של 750 טון, שכלל 125 טונות של צבעים כימיים שהביקוש להם היה גבוה, בעיקר אנתרקינון (אנ') ואליזרין (אנ') בריכוז גבוה,[2] שווי כמה מהם 1,254 דולר לפאונד במונחים של 2005. כמו כן הובילה תרופות, בעיקר ארספנמין (אנ'), אבני חן ודואר דיפלומטי. שווי המטען שהובילה היה 1.5 מיליון דולר סך הכל (40 מיליון דולר במונחי 2023).[3]
"דויטשלנד" התעכבה בהלגולנד שבוע ימים לאחר מועד היציאה כפי שפורסם כדי לחמוק מאוניות הסיור של האויב. היא הפליגה בצלילה למרחק 90 מייל (140 קילומטר) בלבד מתוך 3,800 מייל (6,100 ק"מ) – אורך המסע כולו בכיוון אחד.[4] במקום לשוט דרך התעלה האנגלית, הקיפה את סקוטלנד.[5] כ-600 מייל ימי לערך (1,100 ק"מ) מכפי וירג'יניה (אנ') הבחינו הצופים באונייה חשודה, ועל כן "דויטשלנד" צללה, שינתה קורס וחזרה לים, ואחר כך הגיעה במצב צלילה למרחק כ-100 מייל ימי (190 ק"מ) מהכניסה למפרץ צ'ספיק. ב-9 ביולי, בשעה 1:20 אחר חצות, לא הרחק מכף הנרי (אנ'), נפגשה עם הגוררת "תומאס טימינס" (Thomas Timmins) של Eastern Forwarding Company, שהותקנה במיוחד לגרירת "דויטשלנד" דופן-אל-דופן, והמתינה לה כמה ימים.[6] ב-9 ביולי 1916, בשעה 11:00 בבוקר, הגיעו שני כלי השיט לבולטימור.[7] אחרי הפלגה של כשבועיים נכנסה הצוללת למעגנת ההסגר הרפואי.[5] תושבי בולטימור קיבלו בהתלהבות את בואה של הצוללת החלוצית, וכיבדו את אנשי צוותה בסעודה חגיגית ובפולקפסט. חלוץ הצוללות האמריקאי סיימון לֵייק (אנ') ביקר ב"דויטשלנד" בעת עגינתה בבולטימור, וערך הסכם מסחרי עם נציגי "נורד דיוטשר לויד" לבניית צוללות מסחריות עבור ארצות הברית. המיזם לא יצא לפועל בסופו של דבר, כי בתחילת אפריל 1917 הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה.[8]
הצוללת שהתה בבולטימור עד 2 באוגוסט ואז הפליגה אל ברמרהאפן. היא הגיעה ליעדה ב-24 באוגוסט עם מטען של 341 טון ניקל, 93 טון בדיל ו-348 טון גומי גולמי. שווי המטען שהובילה היה 17.5 מיליון דולר, פי כמה מעלות הבנייה של הצוללת.[8] בהפלגה עברה "דויטשלנד" מרחק של 8,450 מייל ימיים (15,650 ק"מ), 190 מייל ימיים מתוכם בצלילה.
סיומה המוצלח של הפלגת הבכורה הונצח במדליה שעוצבה על ידי האומן הגרמני ארנסט צֵלֵה (אנ'). על צדה הקדמי סירת דייגים ומתחתיה הכיתוב: "מוקדש ללורד ססיל – שר ההסגר הימי (Minister of Blockade) של בריטניה הגדולה". על גב המדליה מופיע בונה השוחה מתחת רשת דייגים והכיתוב "אל תשחה מעל, שחה מתחת!"
המסע השני
"דויטשלנד" פורקת את מטענה בנמל ניו-לונדון, 1916
בנובמבר 1916 יצאה "דויטשלנד" להפלגה נוספת, אל ניו לונדון בקונטיקט, עם מטען ששוויו 10 מיליון דולר (268,930,000 דולר במונחי 2023), שכלל אבני חן, ניירות ערך ומוצרים רפואיים. באותו זמן חצתה הצוללת U-53 (אנ') את האוקיינוס האטלנטי בדרכה אל ניופורט, במדינת רוד איילנד, הטביעה חמש אוניות סוחר של מדינות ההסכמה ממש על גבול המים הטריטוריאליים של ארצות הברית, ואחר כך שבה לגרמניה.
ב-17 בנובמבר, ביציאה מהנמל בדרכה חזרה לגרמניה, התנגשה "דויטשלנד" בגוררת "טי.אֵי. סקוט ג'וניור" שליוותה אותה אל הים הפתוח וחצתה את דרכה בפתאומיות. הגוררת טבעה מיד עם כל חמשת אנשי צוותה. חרטומה של "דויטשלנד" ניזוק, והיא נאלצה לשוב לניו לונדון לתיקונים שעיכבו את יציאתה בשבוע.[9][10] היא יצאה לבסוף מניו לונדון ב-21 בנובמבר 1916 עם מטען שכלל 6.5 טונות של מטילי כסף.
אחרי ההפלגה כתב קפטן פאול קניג ספר על שתי הפלגותיו ב"דויטשלנד" וכותרתו: „מסעה של "דויטשלנד" – הצוללת המסחרית הראשונה“, שראה אור בברלין ובניו יורק ב-1916. הספר זכה לפרסום רב הן בגרמניה הן בארצות הברית.[11]
השירות בצי המלחמתי
הפלגה מסחרית שלישית, שתוכננה לינואר 1917, בוטלה בשל הידרדרות יחסי גרמניה-ארצות הברית. צוללות גרמניות הטביעו אוניות סוחר אמריקאיות שפניהן לבריטניה, לעיתים ממש על גבול המים הטריטוריאליים של ארצות הברית. "דויטשלנד" גויסה לצי הגרמני הקיסרי ב-19 בפברואר 1917, צורפה לשייטת הצוללות-סיירות ושמה הוחלף ל-U-155. היא חומשה ב-6 צינורות טורפדו בחרטום ושני תותחים ימיים מדגם SK L/40 בקוטר 150 מ"מ שפורקו מאוניית המערכה המיושנת מסוג קְדַם-דּרֶדְנוֹט " צֶרינגֶן" (אנ').[12] במהלך שירותה בצי המלחמתי ערכה U-155 שלוש הפלגות סיור-התקפי מוצלחות, הטביעה 43 אוניות והסבה נזק לשלוש.[13]
1917
בקיץ 1917 ערכה U-155 הפלגת סיור-התקפי שנמשכה 105 ימים בפיקוד קפיטן-לויטננט (אנ') קרל מוֹיזֶל (Meusel). היא יצאה לים מגרמניה בסביבות 24 במאי ושבה אליה ב-4 בספטמבר. בדרכה החוצה אל האוקיינוס האטלנטי, ליד האי אוטסירה (אנ') בנורווגיה, התגלתה וכמעט שהוטבעה על ידי הצוללת U-19 (אנ').
ב-4 ביולי, בשעה 3 אחר חצות, ירתה מתותחיה על העיר פונטה דלגדה באיים האזוריים. חיילי הצבא הפורטוגלי לא השיבו אש מאחר שהיו מצוידים בתותחים מיושנים. באותו זמן נמצאה בנמל בתיקונים מובלת הפחם "אוריון" (אנ') של צי ארצות הברית. מלחיה ירו חזרה והדו-קרב עם הצוללת נמשך כ-12 דקות. U-155 צללה ללא פגע ועזבה את המקום. התקפת הצוללת הגרמנית הראתה עד כמה חשופים האיים האזוריים להתקפה, ומפקדי הצי בבריטניה ובארצות הברית חששו שמא בעתיד יהפכו האיים בסיס לצוללות מסוגה של U-155. בעקבות כך נשלחו כוחות צי של מעצמות ההסכמה, בהובלת ארצות הברית, כדי להקים בסיס ימי בפונטה דלגדה.
במהלך אותו סיור השמידה הצוללת 19 אוניות סוחר, מרביתן על ידי הצפתן במים והטבעתן והשאר על ידי הטבעתן באש תותחים. היא תקפה 19 אוניות סוחר חמושות (אנ') של מעצמות ההסכמה, אבל הצליחה להטביע רק 9 מתוכן. הצוללת שבה לגרמניה אחרי שעברה מרחק של 10,220 מייל ימיים (18,930 ק"מ), מתוכם 620 מייל ימיים (1,150 ק"מ) בצלילה. הפלגתה זו נחשבת לאחת הארוכות ביותר שעשתה צוללת גרמנית במלחמת העולם הראשונה.[14]
1918
ב-11 באוגוסט 1918 הפליגה U-155 מקיל בפיקודו של פרדיננד שטודט (Studt). מפקדיו הורו לו לסייר בקרבת חופי ארצות הברית באזור עגינת אוניית המגדלור של ננטקט (אנ'), ולפזר מוקשים ימיים בחופי סנט ג'ונס בניופאונדלנד והליפקס שבנובה סקוטיה. כמו כן הוטל עליו לנתק את קווי הטלגרף התת-ימי ליד האי סייבל, 80 ק"מ דרומית-מזרחית לנובה סקוטיה. הסתבר כי הפקודות שקיבל שטודט לא היו מדויקות, והוא סבר כי סנט ג'ונס, שם היה צריך לפזר את המוקשים, הוא למעשה סנט ג'ון בניו ברנזוויק, במפרץ פאנדי.
בהפלגתה חזרה לכדה U-155 את אוניית המפרשים הפורטוגלית "גמו" (Gamo) והטביעה אותה על ידי הצפתה במים. אחר כך ניסתה, ללא הצלחה, להטביע את אוניית הנוסעים הצרפתית א/ק "פראנס" (אנ'), והשמידה באש תותחים את אוניית המשא הנורווגית "סטורטינד".[15] ב-7 בספטמבר נקלעה U-155 לדו-קרב תותחים ממושך עם אוניית הקיטור האמריקאית "פרנק ה' באק" (Frank H. Buck), שרב החובל שלה טען לאחר מכן כי עלה בידו להטביע את הצוללת.
ב-13 בספטמבר ניהלה U-155 דו-קרב תותחים נוסף עם אוניית הסוחר הבריטית "ניוביי הול" (Newby Hall). הצוללת ניזוקה בקרב, השריון העוטף אותה נפגע בכמה מקומות ומים חדרו פנימה דרך גוף הלחץ. עקב כך נשללה ממנה לזמן מה היכולת לצלול.
ב-19 בספטמבר ניסה שטודט לאתר את כבל הטלגרף ליד האי סייבל, ומשלא עלה הדבר בידו המשיך אל ננטקט.[16]
אחריתה
U-155 בלונדון אחרי המלחמה, 1918
U-155 שבה לגרמניה מהסיור ההתקפי האחרון שלה ב-12 בנובמבר 1918. ב-24 בנובמבר 1918, בהתאם להסכם שביתת הנשק בין הקיסרות הגרמנית למדינות ההסכמה, הסגירה עצמה יחד עם כל הצוללות האחרות בנמל האריץ' (אנ') באנגליה. היא הוצגה לראווה במעגנת קאת'רין בלונדון בדצמבר 1918, אחר כך בליברפול, ולבסוף הושבתה בנמל רוֹסַיית' (אנ'). ב-3 במרץ 1919 נמכרה ל- .James Dredging Co תמורת 3,500 ליש"ט. מיד אחר כך נמכרה לנואל פמברטון בילינג (אנ') במחיר 17,000 ליש"ט, ואחריו לפי הסדר ל־John Bull Ltd (15,000 ליש"ט), ולאיל ההון הורשיו בוטומלי (אנ'). בוטומלי הסב את הצוללת לשימוש מסחרי, השיב לה את שמה הקודם "דויטשלנד", ומספטמבר 1919 ערכה הצוללת הפלגות תיור שיצאו מגרייט יארמות' (אנ'). ביוני 1921 הוכנסה "דויטשלנד" למבדוק בבירקנהד (אנ') לפירוק מכונותיה וציודה. גוף הצוללת נמכר ביוני 1922 ל־Robert Smith & Son מבירקנהד תמורת 200 ליש"ט ונגרט.[17]
אוניות סוחר שתקפה והטביעה
תאריך
שם האונייה
מדינה
תפוסה ברוטו בטונות
אחריתה
2 ביוני 1917
Hafursfjord
נורווגיה
1,669
טבעה
10 ביוני 1917
Scottish Hero
קנדה
2,205
טבעה
14 ביוני 1917
Aysgarth
בריטניה
3,118
טבעה
30 ביוני 1917
Benguela
נורווגיה
4,612
טבעה
30 ביוני 1917
Siraa
נורווגיה
1,938
טבעה
7 ביולי 1917
Coblenz
בריטניה
1,338
ניזוקה
8 ביולי 1917
Ruelle
צרפת
3,583
טבעה
12 ביולי 1917
Calliope
בריטניה
2,883
טבעה
14 ביולי 1917
Chalkydon
יוון
2,870
טבעה
18 ביולי 1917
Ellen
נורווגיה
3,877
טבעה
20 ביולי 1917
Hanseat
נורווגיה
3,358
טבעה
21 ביולי 1917
Doris
איטליה
1,355
טבעה
21 ביולי 1917
John Twohy
ארצות הברית
1,019
טבעה
21 ביולי 1917
Willena Gertrude
בריטניה
317
טבעה
31 ביולי 1917
Madeleine
צרפת
2,709
טבעה
31 ביולי 1917
Snowdonian
בריטניה
3,870
טבעה
1 באוגוסט 1917
Alexandre
צרפת
2,671
טבעה
2 באוגוסט 1917
Marthe
צרפת
3,119
טבעה
7 באוגוסט 1917
Christiane
ארצות הברית
964
טבעה
7 באוגוסט 1917
Iran
בריטניה
6,250
טבעה
16 בפברואר 1918
Tea
איטליה
5,395
טבעה
18 בפברואר 1918
Cecil L. Shave
ארצות הברית
102
טבעה
23 בפברואר 1918
Sardinero
ספרד
2,170
טבעה
4 במרץ 1918
Antioco Accame
איטליה
4,439
טבעה
13 במרץ 1918
Wegadesk
נורווגיה
4,271
טבעה
15 במרץ 1918
Joaquina
ספרד
333
ניזוקה
18 במרץ 1918
Prometeo
איטליה
4,455
טבעה
18 במרץ 1918
Reidar
נורווגיה
3,574
טבעה
24 במרץ 1918
Avala
איטליה
3,834
טבעה
24 במרץ 1918
Jorgina
ארצות הברית
103
טבעה
25 במרץ 1918
Rio Ave
פורטוגל
179
טבעה
27 במרץ 1918
Watauga
ארצות הברית
127
טבעה
1 באפריל 1918
Lusitano
פורטוגל
529
טבעה
7 באפריל 1918
Sterope
איטליה
9,500
טבעה
13 באפריל 1918
Harewood
בריטניה
4,150
טבעה
16 באפריל 1918
Nirpura
ארצות הברית
7,640
טבעה
23 באפריל 1918
France
בריטניה
54
טבעה
31 באוגוסט 1918
Gamo
פורטוגל
343
טבעה
2 בספטמבר 1918
Stortind
נורווגיה
2,510
טבעה
7 בספטמבר 1918
Sophia
פורטוגל
162
טבעה
12 בספטמבר 1918
Leixoes
פורטוגל
3,245
טבעה
20 בספטמבר 1918
Kingfisher
בריטניה
353
טבעה
3 באוקטובר 1918
Alberto Treves
איטליה
3,838
טבעה
4 באוקטובר 1918
Industrial
ארצות הברית
330
טבעה
12 באוקטובר 1918
Amphion
ארצות הברית
7,409
ניזוקה
17 באוקטובר 1918
Lucia
ארצות הברית
6,744
טבעה
לקריאה נוספת
Bernard, Warren, "A U-Boat′s Turn," MHQ, Summer 2017.
Blake, Sam (2003). "Directed Readings on the U-Boat War". East Carolina University. Digitized copy in Internet Archive.
Dodson, Aidan; Cant, Serena (2020). Spoils of War: the fate of enemy fleets after the two World Wars. Barnsley: Seaforth.
Duncan, Francis (April 1965). "Deutschland – Merchant Submarine". Proceedings. Annapolis: United States Naval Institute: 68–75.
Gibson, R.H.; Prendergast, Maurice (2002). The German Submarine War 1914–1918. Periscope Publishing Ltd..
Gröner, Erich; Jung, Dieter; Maass, Martin (1991). U-boats and Mine Warfare Vessels. German Warships 1815–1945. Vol. 2. Translated by Thomas, Keith; Magowan, Rachel. London: Conway Maritime Press.
Hadley, Michael L.; Roger Flynn Sarty (1991). Tin-pots and pirate ships : Canadian naval forces and German sea raiders, 1880-1918. McGill-Queen's Press.
Halsey, Francis Whiting (1919). History of the World War. Vol. IX. New York: Funk & Wagnalls Company.
Jung, Dieter (2004). Die Schiffe der Kaiserlichen Marine 1914-1918 und ihr Verbleib [German Imperial Navy ships 1914-1918 and their fate] (in German). Bonn: Bernard & Graefe.
König, Paul (2001). Voyage of the Deutschland, the First Merchant Submarine. US Naval Institute Press.
König, Paul (1916). Voyage of the Deutschland, the First Merchant Submarine. Hearst's International Library. Digitized copy in Internet Archive.
"Story of the Submarine Freighter Deutschland". Motorship. Seattle, Washington: Miller Freeman. 1 (4): 3–4. August 1916.
Polmar, Norman; Kenneth J. Moore (2004). Cold War Submarines. Brassey's. p. 225.
Showell, Jak P. Mallman (2006). The U-boat century : German submarine warfare 1906–2006. Chatham Publishing.
.svg){kind=small}
.png){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
