PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק בשבטים גרמאנים. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גותים (פירושונים).

הגותים (גותית: 𐌲𐌿𐍄𐌸𐌹𐌿𐌳𐌰, גּוּטְתִיּוּדָה, לטינית: Gothi, גּוֹטִי) היו שבטים גרמאנים אשר פלשו לתחומי האימפריה הרומית במהלך המאות הראשונות לספירה. מקור הגותים הוא באזור הדרומי של שוודיה^[1] הנקרא סקאנדצה (scandza), אך התרבות הגותית התהוותה בצפון מזרח אירופה היבשתית ולא בסקנדינביה.

הגותים מוזכרים לראשונה כשבטים החיים בפולין במאה הראשונה לספירה. משם נדדו הגותים במאה השנייה לספירה לאזור סקיתיה (Scythia), אזור מצפון לים השחור (באוקראינה של היום), ובמאה השלישית חלקם התיישבו ליד גבולות האימפריה הרומית.

בשנת 269 נלחם קלאודיוס השני גותיקוס בגותים, ובקרב שנערך ליד העיר נאיסוס שבמואסיה העילית הובסו הגותים ונסוגו. הניצחון המוחלט העניק לקלאודיוס את התואר 'גותיקוס מקסימוס'. בעקבות המלחמה הוקמה פדרציה חזקה של הגותים, אולם זו הוכנעה במאה הרביעית על ידי ההונים.

במהלך המאה ה-4 לספירה התפצלו לשני שבטים, אלו שיישבו את האזורים בצפון הים השחור נקראו אוסטרוגותים (גותים מזרחיים), ואלו שיישבו את אזור דאקיה שהיה חלק מהאימפריה הרומית (נמצא ברומניה ובהונגריה של היום) נקראו ויזיגותים (גותים מערביים, מתקדמים).

באמצע המאה ה-4 הומרו הגותים לנצרות על ידי הבישוף אולפילס שהמציא את האלפבית הגותי שהתבסס על האלפבית היווני על מנת לספק לגותים שפה כתובה כדי שיוכלו לקרוא את תרגומו לתנ"ך. הגותים קיבלו על עצמם את הנצרות האריאנית.

ספר התנ"ך של אולפילס הוא השריד היחיד שנותר מהשפה הגותית.

הוויזיגותים

ערך מורחב – ויזיגותים

בשנת 376 הותקפו הוויזיגותים, כמו שבטים אחרים, על ידי השבטים ההונים שבאו מהמזרח. בהתקפות אלו נהרגו שני מלכים גותים. כתוצאה מלחץ זה, חצו הוויזיגותים את נהר הדנובה שהיווה גבול טבעי עם האימפריה הרומית וחיפשו מקלט בפרובינציה הרומית של פאנוניה. הרומאים דרשו שתמורת המקלט שנתנו לוויזיגותים הם ישרתו בצבא הרומאי וישלמו מיסים לרומא. דרישות אלו גרמו להתקוממות הוויזיגותים. הוויזיגותים היו עם מתורבת שעסק בעיקר בחקלאות בדַקְיָה (אזור ברומניה של היום), אך בלחץ ההונים נמלטו לשטחי האימפריה הרומית שבבלקן (376), הביסו את צבאו של הקיסר ואלנס והמיתו אותו עצמו בקרב אדריאנופול (378). כתגובה פתח הקיסר הרומאי תאודוסיוס בעימות עם הוויזיגותים, שהסתיים בשנת 382 עם חתימת הסכם שלום עימם. בעקבות ההסכם הוקצו להם שטחים להתיישבות עממית בבלקן, וכך הפכו לאומה הברברית העצמאית הראשונה בתחומי האימפריה הרומית. בתקופה זו המירו את דתם לנצרות אריאנית קתולית, בהנהגת ההגמון הראשון שלהם, אולפילס.

בשנת 394 חברו הוויזיגותים לרומאים במלחמה כנגד ההונים, אך לאחר מותו של תאודוסיוס בשנת 395, הוכרז אלאריק, מצביא ויזיגותי, כמנהיגם. אלאריק ניתק את הברית עם האימפריה הרומית ותבע תשלום של 4000 ליבראות זהב בתמורה לשירותיו עבור האימפריה. משלא נענה לתביעה זו, החליט אלאריק בשנת 401 לפלוש לאיטליה תוך שיתוף פעולה עם שבטי הפרנקים והוונדלים ולאחר עשור של מאבקים חוזרים ונשנים, בזז אלאריק בשנת 410 את העיר רומא.

לאחר מותו של אלאריק, תחת מנהיגותו של אתאולף, נטשו הוויזיגותים בשנת 412 את איטליה, רצו להגיע לצפון אפריקה אבל לא הצליחו. פלביוס אאטיוס הביס אותם בגאליה והם השתקעו באקיטן. משם נדחקו לצפון ספרד וחזרו חלקית לדרום צרפת של היום, הם הקימו ממלכה בשטחים אלו (הממלכה הוויזיגותית) וכוננו את שושלת "המלכים ארוכי השיער" שחילקו את השליטה במערב אירופה עם הפרנקים. לשיא כוחם הגיעו הוויזיגותים תחת מנהיגותו של אוריק (466–484), שהשלים את כיבוש ספרד.

ב-507 נדחקו הוויזיגותים מאקיטן על ידי הפרנקים ונשארו בספרד בלבד, אך לאחר כמה שנים יצאו למסע כיבושים נרחב שכלל את כל מערב אירופה. הוויזיגותים השתלחו בפראות בכל עמי האזור והטמיעו את תרבותם בכפייה. כמו כן, הם פיתחו שיטות מתקדמות וייחודיות בתחום החקלאות.^[^{דרוש מקור]}

במהלך המאה השמינית התפתח מאבק על כס השלטון. במהלך המאבק ביקשו יריביו של רודריק, המלך הוויזיגותי האחרון, את עזרת המוסלמים. כתוצאה מכך פלשו המורים המוסלמים מצפון אפריקה בשנים 710–711 לספרד, בהנהגת טאריק איבן זיאד וכך הגיע הקץ לשלטון הגותים.

האוסטרוגותים

ערך מורחב – אוסטרוגותים

לאחר הפיצול מהוויזיגותים במאה הרביעית הקים ארמנאריך, מלך האוסטרוגותים, ממלכה גדולה לחופי הים השחור, אך בדומה לוויזיגותים גם האוסטרוגותים גורשו מאדמתם על ידי ההונים בשנת 370. לאחר מכן הם צורפו לצבא המנצחים ההונים והחלו בחיי נדודים והתפרנסות מביזה ומשוד. האוסטרוגותים לא זכו לעצמאות עד שנת 453 עם מותו של אטילה. בתקופה זו שקעה האימפריה הרומית המערבית לאחר כיבוש רומא על ידי המלך הוויזיגותי, ונבזזה על ידי שבטים שונים.

האוסטרוגותים היגרו לתוך חצי האי האיטלקי ברצונם לקבל את תרבות הרומאים ולהיות שווים להם. אך היותם נוצרים אריאנים עוררה עימות עם הכנסייה הקתולית בהנהגת האפיפיור.

סופה הרשמי של רומא היה בשנת 476, כאשר אודואקר הנהיג מספר שבטים גרמאנים קטנים שהיו בשירות צבא רומא ומרדו, הוכרז על ידם כמלכם. הדבר לא שינה באופן ממשי את מצב רומא שכבר הייתה נתונה תחת שוד וביזה זה זמן רב. לקיסר הביזנטי לא נותר אלא להכיר בשלטונו של אודואקר על איטליה, אך לא לאורך זמן. בשנת 488 לספירה מינה הקיסר הביזנטי זנון קיסר את האוסטרוגותים לגרש את אודואקר מאדמת רומא.

המנהיג האוסטרוגותי החשוב ביותר היה תאודוריק הגדול שמשל בשנים 493–526. צבא תאודוריק התעמת עם צבא אודואקר בקרב ולאחר כמה הפסדים, בשנת 493, ביקש אודואקר לחלוק את השליטה באיטליה עם תאודוריק. במהלך שיחות השלום יחד עם בניו וראשי ממשלו הרג אותו תאודוריק ולאחר מכן מינה עצמו שליט יחיד באיטליה.

תחת שלטון תאודוריק המשיכו החוק הרומאי ושיטת המיסוי הרומאית לתפקד; הייתה זו תקופת שלום ושגשוג. לאחר מותו של תאודוריק החזיקה מעמד הממלכה האוסטרוגותית עד אמצע המאה השישית. ב-538 הדף הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון את האוסטרוגותים מרומא. תוך 20 שנה, במאבקים מרים עם האימפריה הביזנטית ששמרה על כוחה, נחלו האוסטרוגותים הפסדים כבדים וחוסלו כליל כעם. האוסטרוגותים הגיעו לסף הכחדה בסביבות שנת 556 לספירה.

התואר "גותי"

בקרב עמי אירופה, הגותים נתפסו כברברים פגנים שהביאו לסופה של האימפריה הרומית התרבותית והמאורגנת. כאשר אנשי הרנסאנס רצו לתאר את אמנות ואדריכלות ימי הביניים הם קראו לה בשם הגנאי "גותית", שכן היא "מייצגת את נפשו המסוכסכת של הברברי" (ג'ורג'ו וזארי).^[2] כך קיבלו את שמן האמנות הגותית והאדריכלות הגותית, שאין להן כל קשר לשבטים הגותים.

הגותים באסיה הקטנה

על פי יורדנס ישבו גותים מצפון להרי הפונטוס. במאה ה-8, כאשר האימפריה הביזנטית חולקה לתמטות, נקראה אחת התמטות "בוקלאריה" (Bucellarian) על שם הגותים ששכנו בה שהיו מוכרים כבוצ'לרים (Bucellarius), שהם חיילים מהעילית. אחרי קרב מנזיקרט לא שומעים יותר על גותים באסיה הקטנה. על פי מייקל קוליקאוסקי הם נטמעו באוכלוסייה המקומית.

לקריאה נוספת

Peter Heather (2005), The Fall of the Roman Empire, ISBN 0-19-515954-3.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גותים בוויקישיתוף

גותים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גותים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

^ קרל חיים בלום, גותים, האנציקלופדיה העברית עשירי, חברה להוצאת אנציקלופדיה בע"מ, תשכ"ב, עמ' 515
^ נורית כנען-קדר, האמנות הגותית - מקתדרלה לעיר, עמ' 11