ג'ון מילטון נולד בצ'יפסייד, לונדון. אביו היה מלחין שהתפרנס ברווחה כלבלר, מלווה ומתווך, בן למשפחה קתולית אדוקה (סבו של המשורר, ריצ'רד, נודה מכנסיית אנגליה ונקנס בסכומים כבדים) שנידתה אותו משאימץ את הדת האנגליקנית. מילטון למד בבית הספר היוקרתי "סנט פול" בלונדון וחונך באופן פרטי שם. לאחר מכן למד ב"כרייסט קולג'" בקיימברידג'. בתחילה רצה להיות כומר, אך זנח את שאיפתו זו והעדיף להקדיש זמנו לשירה. בקיימברידג' כתב מסות ושירים שזכו לשבחים. הוא למד שפות עתיקות (לטינית, יוונית, עברית, ארמית, סורסית) ושפות מודרניות (איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, צרפתית, גרמנית, הולנדית), ושלט בהן היטב. ככל הנראה, בהיותו בקיימברידג כתב חלק מיצירותיו הנודעות הקצרות כמו "בבוקרו של לידת המשיח", "אלגרו" ו"פנסרוסו". אחרי כן המשיך את לימודיו בבית אביו, במשך שבע שנים. אז גם כתב את שיריו "ליסידאס" ו"קומוס". שיריו המוקדמים פורסמו ב-1645.
אניבאלה גאטי, גלילאו גליליי מקבל את פני ג'ון מילטון
ב-1638 יצא לטיול ארוך בצרפת ובאיטליה, שם פגש אנשי שם, כמו גלילאו והפילוסוף ההולנדי הוגו גרוטיוס, שהשפיעו על כתיבתו. באיטליה שהה בפירנצה, ברומא, בסיינה, ובנאפולי. בעת שהותו שם כתב שירה באנגלית ובלטינית. עם פרוץ מלחמת האזרחים באנגליה בשנת 1639, אף על פי שתכנן להמשיך ליוון, מילטון הרגיש מחויב לחזור לאנגליה. כשחזר לאנגליה ניהל בית ספר פרטי. ב-1640 חיבר טיוטת תוכנית של יצירתו הגדולה. ב-1641, מתוך עמידה על חופש הביטוי והמחשבה, החל לחבר קונטרסים שנויים במחלוקת בהם הביע את דעותיו הפוליטיות והדתיות. בראשונים שכתב צידד בעמדה הפוריטנית-פרסביטריאנית נגד קיום משרת הבישוף בכנסייה האנגליקנית, ונגד הארכיבישוף מקנטרברי ויליאם לואד בפרט, שנחשד בנטייה לקתוליות ולטקסיות.
ב-1642 נשא לאישה את מרי פאוול, שהייתה אז בת 16, אבל היא חזרה לבית אביה אחרי חודש. בתגובה לכך מילטון כתב סדרה של פמפלטים, באחד מהם קרא להקלה בחוקי הגירושין של הכנסייה. טענותיו אלה הביאו לפרסומו כפולמוסן, וגם לביקורת מהממסד הדתי. כתגובה לביקורת מילטון כתב את המאמר "אראופגיטיקה", בו קרא לביטול (חלקי) של הצנזורה. מרי פאוול חזרה אליו ב-1646 וילדה לו שלוש בנות (אן, מרי, דבורה) ובן (ג'ון).
בסיומה של מלחמת האזרחים השנייה, שבה המלך צ'ארלס הראשון הודח והוצא להורג, כתב מילטון פמפלטים התומכים בשלטון הפרלמנטרי החדש. ב-1649 מילטון התמנה למזכיר ללשונות זרות של מועצת הקהילייה, אחראי על התכתובת בלטינית של המדינה, ובפועל גם שימש כמזכירו המדיני של קרומוול, תפקיד ציבורי בו החזיק עד לשנת 1660. מילטון חלה כנראה במחלת גלאוקומה, וב-1652 היה עיוור לחלוטין. הוא המשיך לעבוד בסיועם של עוזריו, כולל המשורר המפורסם לימים, אנדרו מרוול. בשנה זו פקדו אותו אסונות קשים – תחילה מתה אשתו אחרי לידת בתו הצעירה דבורה, ואחר כך מת בנו ג'ון בגיל 15 חודש. ב-1656 נשא לאישה את קתרין וודקוק, שמתה שנתיים לאחר מכן, פחות מארבעה חודשים אחרי שילדה את בתם קטרינה. מילטון הקדיש סונטה מרגשת לאשתו – "על אשתו המנוחה".
אחרי מותו של קרומוול ב-1658, צ'ארלס השנישב לכס המלכות. בתקופה של חילופי הממשל בשנת 1660 מילטון איבד את משרתו, נאלץ להתחבא מהשלטונות, ואף נעצר ונכלא. הוא שוחרר כשניתנה חנינה כללית, נעצר שנית, ושוחרר רק אחרי התערבותם של חברים בעלי השפעה, כולל אנדרו מרוול שנבחר בינתיים כחבר בפרלמנט. בשנת 1663 מילטון נשא לאישה את אליזבת' מינשול, שהייתה בת 24, והיא טיפלה בו בערוב ימיו.
בתקופה זו יצר את האפוס שהעניק לו את עיקר פרסומו – "גן העדן האבוד", שנכתב בשנים 1658–1664 ופורסם ב-1667. היצירה, שנכתבה בחרוז לבן (בלי חריזה), עוסקת בתאולוגיה ובמוסר, אך גם משקפת את אכזבתו מכישלון המהפכה וביטחונו בפוטנציאל האנושי. עם פרסומה, היצירה זכתה לשבחים מופלגים מדריידן, ולקיתונות של בוז מוולר. בהדרגה "גן העדן האבוד" הלך והתקבל כיצירת מופת.
שירי מילטון מתחלקים לשלוש קבוצות: שיריו המוקדמים, הסונטות, ויצירותיו המאוחרות הגדולות. השירים המוקדמים מתאפיינים בליריקה קלאסית ובחן ספנסרי, הסונטות במבע אישי או פוליטי, היצירות האחרונות בכובד-ראש ובנשגבות. במשך שנים רבות שיריו הקצרים לא היו מוכרים כלל לציבור הרחב. רק לאחר ש"גן העדן האבוד" נודע לתהילה כיצירת מופת, הלך וגבר העניין בשאר שיריו.
במהלך חופשה מלימודיו באוניברסיטת קיימברידג', או לאחר שעזב את קיימברידג' ושב להורטון, מילטון חיבר את השירים הלירים הארוכים: אלגרו (האיש העלץ) ופנסרוסו (האיש ההוגה). שני השירים דומים זה לזה במבנם, מתייחסים זה לזה בתוכנם, עשירים בציורי נוף אידיאלים התואמים את האופי והרגשות של המתבונן, ומשקפים שתי דרכי חיים יסודיות של השירה הקלאסית או שני מצבי-רוח יסודיים, המנוגדים זה לזה, של המשורר הצעיר. כל שיר מתאר יום אידיאלי בן עשרים וארבע שעות, ומורכב מעשרה חלקים. אלגרו עוסק במנעמי חיי כפר פסטורלים שהעליצות יכולה לתת, פנסרוסו בהנאות מחיי פרישות הגותיים שנותנת המלנכוליה. די ברור שהשיר "פנסרוסו" קרוב יותר ללבו של מילטון. אלו שיריו הפשוטים הידידותיים והשלווים ביותר, הקריאים ביותר והכי נקראים. כעבור יותר ממאתיים שנה מזמן חיבורם, פאלגרייב כללם באוסף אוצר הזהב של השירה הלירית האנגלית, והעיר: "זו הוכחה מהממת לכוחו המדהים של מילטון, ששירים אלו, ליריקת הנוף הגדולה המוקדמת ביותר בשפתנו, עדיין נשארו נעלים בסגנונם בעבור היקף, מבחר, ויופי מלודי".[1]
כתב מקולי: "באף אחת מצירותיו, האופן המיוחד של מילטון לא מוצג טוב יותר מאשר באלגרו ובפנסרוסו. אי אפשר להעלות על הדעת שניתן להביא את מנגנון השפה לדרגה נבחרת יותר של שלמות. השירים האלו נבדלים מאחרים, כהבדל בין שמן ורדים לסתם מי ורדים, בין מהות הדוקה לבין תערובת מהולה ודלילה. באמת, הם אינם שירים, אלא אוסף של רמזים, שמכל אחד מהם הקורא יכול ליצור לעצמו שיר."[2]
"אלגרו" ו"פנסרוסו" השפיעו על השיר התיאורי "גבעת גרונגר" מאת ג'ון דייר; ועל שירים מאת המשוררים הרומנטיים שלי, קמפבל, וקיטס.
קומוס
בשנת 1634 מילטון חיבר את יצירתו הגדולה הראשונה. המסכה "קומוס", מעין מחזה לירי קצר בשבח המתינות והצניעות: צעירה חסודה ושני אחיה הולכים לאיבוד ביער, האחים הולכים לחפש מזון עבור אחותם העייפה ונעלמים, הצעירה פוגשת את הדמון קומוס המתחזה לאיכר שמציע לה להוליכה אל אחיה, הוא מוליכה לארמונו, מושיבה על כיסא מכושף המשתק את גופה, ומציע לה לשתות מכוס משקה שיחזקה, מתוך כוונה להופכה מאדם לחיה (משל לתאווה שהיה נפוץ בספרות הרנסאנס), הצעירה בשכלה הישר עומדת בפיתוי, כאשר בד בבד רוח מן השמיים בדמות רועה-צאן נשלחת להדריך את האחים אל הארמון, ובעזרת הנימפה סברינה הם משחררים את אחותם ושבים לשלום לבית הוריהם. היצירה נסמכת על יצירות קודמות ובמיוחד על "מלכת הפיות" של ספנסר, על המחזה "הרועה הנאמנה" מאת ג'ון פלטשר ועל המחזה "הסערה" מאת שייקספיר. היא כתובה בלשון פיוטית נשגבת, ובחרוז לבן – המנגנון שעתיד לשמש את מילטון ב"גן העדן האבוד" כבר נמצא כאן במלוא שכלולו. אף על פי שביחס ליצירה הרעננה והחיננית של פלטשר, "קומוס" סובלת ממלאכותיות, בכל זאת מבחינה שירית היא נחשבת לאחת מפסגות היצירה של מילטון.
כתב האלאם: "די היה בקומוס כדי לשכנע כל בעל טעם ורגש שמשורר גדול קם באנגליה, כזה שבאופן חלקי מיוסד על אסכולה אחרת משל עמיתיו. רבים מהם יצרו פסקאות דמיוניות מאוד יפות, אבל אף אחד מהם לא הפגין אמת-מידה קלאסית, לא התעלה לשלמות כה סדירה... בתולה אצילית ואחיה הצעירים, המיוצגים במסכה, דרשו התעלות, טהרה, איזו בהירות רגשית, שאף משורר באותה תקופה לא יכל לתת מלבד מילטון".[3]
ליסידאס
בשנת 1637, אדוארד קינג, חבר מוערך של מילטון ללימודיו בקיימברידג', טבע עם ספינתו בים. חבריו של קינג הוציאו קובץ שירים לזכרו, לו מילטון תרם את הקינה האלגורית הפסטורלית "ליסידאס". מילטון מביע את צערו על פטירתו בטרם עת של חברו, באופן המחבר בין רוח דתית לעולם דימויים קלאסי, תוך ציור אידיאלי של חיי כפר פסטורלים (כמשל לחיי האוניברסיטה), המצטרפים לשיר מלא פאתוס הדר ונחמה. זה שירו היפה והמוזיקלי ביותר של מילטון מבין שיריו המוקדמים, ומילטון המשיך לשפרו במהלך חייו. עיקר השיר איננו הבעת רגש של מילטון, אלא לימוד אמנותי, בדרך מסורת השירה הפסטורלית, כזה היאה לחברו שהיה מלומד ומשורר מבטיח. אגב השיר, מילטון ביקר באחד הקטעים את השחיתות של הכנסייה האנגליקנית, שבתגובה החרימה את השיר.
הסונטות
מילטון חיבר בשנים 1630–1658 עשרים ושלוש סונטות, מהן חמש בלשון איטלקית. עשר סונטות יצאו לאור לראשונה באוסף שיריו המוקדמים בשנת 1645, ותשע סונטות אחרות באוסף שיריו שיצא לאור בשנת 1673. מפאת תוכנן הפוליטי השנוי במחלוקת, ארבע סונטות נוספות לא יצאו לאור אלא בשנת 1694. במשך שנים רבות הסונטות של מילטון לא הוערכו כראוי. כולן חוברו בצורת הסונטה הפטררקית, המורכבת משני חלקים, אחד בן שמונה שורות ואחד בן שש שורות, ודורשת איזון של מחשבה ומשקל על מנת להגיע לאחדות. כתב פאלגרייב: "זו צורה, שבשפה כמו שלנו, שאינה עתירה בחרוזים, מעמידה קשיים גדולים; החרוזים נוטים להיות מאולצים, או התוכן שגרתי. אולם, בטיפול מוצלח, יש לה אחדות ויופי של השפעה המציב את הסונטה המוקפדת מעל שיטות, פחות הדוקות ופחות ליריות, שאומצו על ידי שייקספיר, סידני, ספנסר, ומשוררים אליזבתנים אחרים."[1]
כתב מקולי: "השירים יוצאי הדופן האלו, המבקרים המעיטו בערכם כי לא הבינו את טיבם. אין להם סוף שנון. אין בהם לא מהפיקחות של פיליקיה במחשבה, ולא מהזיגוג הקשה והמבריק של פטרארקה בסגנון. אלו רישומים פשוטים אך מפוארים של רגשות המשורר, לא מקושטים בעבור עיני הציבור, כמו היו יומנו... אחדות הרגש וחומרת הסגנון המאפיינים את היצירות הקטנות הללו מזכירים לנו אנתולוגיה יוונית, או אולי אפילו יותר: תפילות אנגליות... הסונטות, פחות או יותר, מרשימות בהתאם לעד כמה מעניינים האירועים שחוללו אותן. אך כולן, כמעט בלי יוצא מן הכלל, נכבדות ביישוב הדעת וגדולה שכלית שאיננו יודעים היכן למצוא כמוהם".[2]
להלן פירוט הסונטות של מילטון:
סונטה I – שיר לזמיר
סונטה II – על הגיעו לגיל עשרים ושלוש
סונטות III-VII – שירי אהבה נעלה, בסגנון של דנטה ופטררקה, חוברו בלשון איטלקית, ככל הנראה במהלך מסעו באיטליה
סונטה VIII – כשהתקפה הייתה מכוונת על העיר (בשנת 1642 כשצ'ארלס הראשון וצבאו התקרבו ללונדון)
סונטה IX – לעלמה צעירה חסודה
סונטה X – לגברת מרגרט ליי (מילטון נהג להתארח אצלה ואצל בעלה בשנת 1643)
סונטות XI-XII – שירי תגובה כנגד הביקורות המתלהמות על ספרו "טטרקורדון" בו תמך בלגיטימיות של גירושין
סונטה XIII – למר לאוז על נעימותיו (חבר מוזיקאי של מילטון)
סונטה XIV – על הזיכרון הדתי של מרת קתרין תומסון (קינה)
סונטה XVIII – זעקה דתית על הטבח בפרוטסטנטים בפיימונטה (שהתרחש בשנת 1655)
סונטה XIX – על עיוורנו
סונטה XX – למר לורנס
סונטות XXI-XXII – שירים לתלמידו וידידו סיריאק סקינר
סונטה XXIII – על אשתו המנוחה (אשתו השנייה אותה מעולם לא ראה)
וורדסוורת', שסבר שצורת הסונטה מגוחכת, והחל להעריכה ולחבר סונטות רק לאחר שאחותו הקריאה לו את הסונטות של מילטון, חיבר סונטה בשבח צורת הסונטה, בה כתב על הסונטות של מילטון:
וכשקרירות
נפלה על שבילו של מילטון, בידו
הדבר היה לחצוצרה, לתקיעות
של ניגוני נשמה, אבוי – כה מעטות!
גן העדן האבוד
שער המהדורה הראשונה של "גן העדן האבוד" (1667)
כבר בנערותו מילטון התכוון לחבר בעתו יצירה גדולה שתעסוק בנושא נעלה. מאחר שכל אוצרות השירה והמחשבה של המערב היו מוכרים לו היטב, הוא התלבט האם צורת היצירה תהיה אפוס או טרגדיה, דרמה פסטורלית או דיאלוג; והתלבט מה יהיה נושאה, עד שלבסוף בחר שתעסוק בנפילת האדם. בשנת 1640 מילטון החל לתכנן בפועל את יצירתו, ובשנת 1642 חיבר כמה שורות מיצירתו, אולם במהירה עזב אותה בגלל לחץ פוליטי, ושב לחברה, או התחיל לחברה כפי שהיא מוכרת לנו, רק בשנת 1658, אז היה לו פנאי להקדיש את עצמו לשירה. למרות עיוורונו, מילטון הצליח להשלים את חיבור האפוס בשנת 1663. המהדורה הראשונה של "גן העדן האבוד", המחולקת לעשרה ספרים, וללא טיעונים בפרוזה, יצאה לאור בשנת 1667 ונמכרה ב-1,300 עותקים. מהדורה שנייה, מחולקת לשנים-עשר ספרים, עם טיעונים בפרוזה המקדימים כל פרק, תוך שינויי טקסט קטנים, יצאה לאור בשנת 1674. מהדורה שלישית ורביעית יצאו לאור בהתאמה בשנים 1678 ו-1688.
מילטון חיבר יצירה אוניברסלית, מתוך כוונה להצדיק את דרכי א-להים לבני האדם. "גן העדן האבוד" נסמך על ספר בראשית ומלא במאות אזכורים והתייחסויות לפסוקים מן המקרא. כמו כן יש קוי דמיון עלילתיים, מבניים, צורניים וסגנוניים בין "גן העדן האבוד" לבין "האיליאדה" וה"אודיסיאה" של הומרוס, ה"אינאיס" של ורגיליוס, ו"ירושלים המשוחררת" של טאסו; וניכרת גם השפעה של סופוקלס ושל אוריפידס, של ספנסר ושל אסכולת השיר הספנסרית, על אמנותו. לטענת מבקרים איטלקים, "גן העדן האבוד" מבוסס ברעיונו על המחזה "אדם" של המחזאי האיטלקי ג'מבטיסטה אנדריני. מילטון ואנדריני התמודדו עם אותם קשיים בעיבוד סיפורו של האדם הראשון ליצירה שירית.[4]
כתב דייוויד מייסון: "גן העדן האבוד הוא אפוס. אך הוא איננו, כמו האיליאדה או האינאיס, אפוס לאומי; גם איננו אפוס לפי כל סוג אחר ידוע. זהו אפוס של כלל המין האנושי, אפוס של עולמנו כולו, או באמת של היקום האסטרונומי בכללותו. שם השיר, גם אם הוא הטוב ביותר שאפשר היה לבחור, כמעט שלא מצביע מראש על היקפו המלא של הנושא... בקיצור, זהו ייצוג פיוטי, המסתמך על רמזים מספר בראשית ומחלקים אחרים של התנ"ך, של הקשר ההיסטורי בין הזמן האנושי לבין האינסוף הראשוני והנצחי, או בין עולמנו הנברא לבין היקום הבלתי מוגבל והבלתי נתפס של מציאות קדם אנושית".[5]
אך על פי שבתחילה "גן העדן האבוד" התקבל באנגליה בקרירות, הרי שבתחילת המאה ה-18 כבר נחשב ליצירה הגדולה של הפרוטסטנטיות, או לאפוס השירי הגדול ביותר אי פעם. בין השנים 1705 ל-1800 יצאו באנגליה יותר ממאה מהדורות של "גן העדן האבוד", הרבה יותר מכל יצירה אחרת. הפירוש הראשון ל"גן העדן האבוד" נכתב על ידי פטריק יום, מורה סקוטי, ויצא לאור בשנת 1695. בשנת 1734 יצא לאור פירוש של הצייר והתאורטיקן ג'ונתן ריצ'רדסון ושל בנו, מלומד קלאסי, בדגש על הסברים תאולוגים ואסתטים. בשנת 1749 יצאה המהדורה המפוארת של תומאס ניוטון הכוללת הערות של מלומדים רבים. מהדורות חשובות שיצאו לאור מהמאה ה-19 ואילך הן אלו של טוד, קייטלי, ברידג'ס, מייסון, וריטי, ופאולר.
כתב ארתור וילסון וריטי: "יש לתפוס היכן מונחת הגדולה של 'גן העדן האבוד', ולהבין שכל ההשאלות שבעולם לא יכלו לתרום מאומה לאיכויות שעשו את האפוס ל'קניין נצחי'. מה שמפיח בשיר רוח-חיים איננו הסיפור, למרות הציור האצילי של היריבות בין צדק לבין עוול, ושל תבוסת הרשע; גם לא המבנה, אף על פי שהוא די ארכיטקטוני; גם לא הלמדנות, על אף שהיא עצומה; גם לא אפיון הדמויות, עבורו יש מרחב קטן: לא הדברים האלו, אם כי כולם משמעותיים לגדולה של השיר, ובכולם מילטון מתרומם למעלת טיעונו – אלא נשגבות הסגנון שאין כמוה, "הרוח מלבישת-צורה של הדמיון", וההוד המוזיקלי."[6]
כתב ג'ונתן ריצ'רדסון: "אם אי-פעם היה שיר באמת פיוטי, אם אי-פעם היה שיר מלא על גדותיו בשירה, זה "גן העדן האבוד". איזו הרחבת דברים מזרע קטן של תולדות! אלו מילים מומצאות, איזה עיטורי טבע על גבי מה שחושינו מציגים לנו! דברים שמיימיים מוצגים לדמיוננו באופן נאצל יותר, נשגב יותר, מאשר בכל שיר אחר; רעיון יפה יותר ניתן לטבע מאשר כל משורר אחר ניסה לעשות... השיר פותח את מעיינות הידע, האדיקות, ומידות נעלות, ויוצק עמם יובלים של שלום, נחמה ושמחה, לאלו שיכולים לרדת לסוף דעתו של הכותב, לשמוע להאזין לשירו".[7]
שמשון המתאבק
בפרקים האחרונים של "גן העדן האבוד" ניכרת השפעה של המחזאים היוונים הקלאסים. בצעירותו מילטון רשם שורה של מחזות העוסקים בנושאים תנכיים, אותם התכוון לחבר. לבסוף, בשנותיו האחרונות, מילטון הוציא לפועל את השקפתו על הטרגדיה במחזה הטרגי הלירי "שמשון המתאבק", מיועד לקריאה ולא להצגה, שיצא לאור בשנת 1671. המחזה עוסק בשמשון, עיוור מעונה ורצוץ, כלוא בבית אסורים פלישתי בעזה, כשמנוח אביו מבקרו ומודיע לו שבכוונתו לשחד את שרי הפלשתים כדי שישחררוהו ויוכל לשוב לישראל, ומאוחר יותר אשתו דלילה מבקרת אותו ומבקשת ממנו סליחה ומפצירה בו שיסכים לשוב לביתם על מנת שתטפל בו, אלא שאמונתו של שמשון באלהים מביאה להתעוררות הדרגתית של רוחו לבצע את שליחותו האחרונה ולהביס את אויביו. המחזה כתוב בצורה קלאסית תוך שמירה על אחדות העלילה, המקום והזמן; אך בסגנון לא סדיר התואם את הנושא. מילטון אף משתמש, כבמחזות הקלאסים, במקהלה המביעה אמרי חכמה ורגשי צדק. דמותו של שמשון מצוירת בצביון עברי קדום, אך במידת-מה גם מזכירה את העזות של פרומתאוס, ואת הטרגיות של אדיפוס. "שמשון המתאבק", גדוש ברעיונות נשגבים וברגשות עזים, לא נופל ממיטב המחזות של שייקספיר, וכתוב בפשטות שלא מאפיינת את קודמו. במבוא למחזהו מילטון כתב:
טרגדיה, כפי שחיברוה הקדמונים, מאז ומעולם נחשבה לנכבד ביותר, למוסרי ביותר, למועיל ביותר, מכל השירים; לפיכך נאמר על-ידי אריסטו שיש לה כוח לעורר רחמים ופחד, או אימה, לטהר את השכל מרגשות כאלו ודומיהן, כלומר, למתן ולצמצם את הרגשות האלו למידה נכונה עם איזה נועם, המתעורר כשקוראים או כשרואים את הרגשות האלו בחיקוי מוצלח.
כתב ניוטון: "שמשון המתאבק הוא הטרגדיה היחידה שמילטון השלים, אף על פי שרשם תוכניות לכמה מחזות. ואנו מניחים שהוא היה נחוש לבחור בנושא המיוחד הזה בגלל הדמיון בין נסיבותיו לבין אלו של שמשון, עיוור בינות לפלשתים. לדעתי, זוהי האחרונה שביצירותיו השיריות; והיא כתובה ממש ברוח הקדמונים, ומשתווה, ואולי אף מתעלה, לכל אחת מהטרגדיות המושלמות ביותר שהוצגו אי פעם על במת אתונה כשיוון הייתה בשיא תפארתה".[8] (זו הייתה גם דעתם של קולרידג' ושל גתה).
כתב ארתור וילסון וריטי: "ככל שבוחנים את היצירה יותר מקרוב, כן נעשים מודעים יותר למעלותיה – הסימטריה, האחדות העדינה של גדולה וחן, האיפוק והבהירות של האמנות... ב'שמשון הנאבק' הרשמים ברורים, מוחלטים, מדויקים: תולדה של דמיון מיושב וממושמע השמח לשמש, לעולם לא למשול, הכרת הדברים הנחרצת של המשורר היוצרת אמנות שהיא נאמנה, בהירה, שלמה כשלעצמה – האמנות של העיר של כתר הארגמן (אתונה)".[9]
חיבוריו בפרוזה
השקפתו הכללית
אידיאל החירות עומד ביסוד כתבי הפרוזה של מילטון: חירות דתית, חירות ביתית, חירות אזרחית. לפי מילטון, חירות מתחילה בתיקון עצמי: להיות ירא שמיים, להיות נבון, להיות זהיר וצנוע, להיות מתון וישר, להיות אצילי ואמיץ – כל מה שהפוך מלהיות עבד. חירות צומחת על ידי מידות טובות ודורשת משמעת עצמית. בעבור חירות דתית הוא קרא לתיקונים בכנסייה. הוא חיבר שלוש מסות העוסקות בחירות ביתית: על התנאים של מוסד הנישואין, היאך לחנך את הילדים, ועל החופש להביע דעה. לדעת מילטון, כל בני האדם נולדו שווים, ותפקיד המדינה לאפשר לכל פרט להתפתח בהתאם לכשרונותיו. מילטון נלחם בכתביו בעריצות, מחשיב את השלטון העריצי כמכשול הגדול ביותר לחירות. לפיכך הדגיש, שטועים הסבורים שהתעצמות צבאית וכלכלית ובריתות מדיניות חשובים יותר מאשר לנהל מערכת צדק לא מסואבת בעבור העם, לרפא את הפצוע, לאשר את החמוץ. למרות הסתייגותו ממלחמות, הוא הסכים שבפועל מלחמה יכולה לשמש כמוצא אחרון בעבוד סיבה צודקת, אך הזהיר שאם חירות אינה תולדה של אמונה, צדק ומתינות, אלא מושתתת על כח והשתקעות באגרסיביות, הדבר יוביל לשחיתות ולהתדרדרותה של האומה. לאחר מלחמה על החירות, נדרש מאמץ, גדול אפילו יותר, לתקן את המדינה ברוח חירות-אמת, לרדוף צדק, לעשות שלום.[10]
"החיבורים החשובים בפרוזה של מילטון, כמעט כולם נכתבו בין פגישת הפרלמנט הארוך בנובמבר 1640 לרסטורציה. בכללם עשרים וחמישה פמפלטים, עשרים ואחד בלשון אנגלית, ארבעה בלשון לטינית, וקצת כתבים שחיבר בשנותיו האחרונות. פרק הזמן הזה היה התקופה הגדולה ביותר של פמפלטים בתולדות אנגליה. כאשר ממסדים ישנים נבנו מחדש, מסורות ישנות התערערו, אמונות ישנות קיבלו צורה חדשה, כל אדם שהיה לו, או שסבר שהיה לו, מה לתרום לגיבוש דעת הקהל או אמונה דוגמטית, פנה באופן טבעי לחיבור פמפלטים כפי שבדורות מאוחרים יותר פנו להתכתבויות בירחונים."
"חירות הוא הרעיון המנוח ביסוד הפמפלטים של מילטון; אולם לא חירות שהורתה בהיעדר חוק, אלא שחרור מחוק שפל למען ציות מושלם יותר לחוק אחר טוב יותר. חוזק התפיסה הזו העביר את מילטון מהפרסביטריאנים למפלגה העצמאית, ואפילו מעבר לעצמאים המתונים לעמדה תאולוגית כמעט לגמרי אנטינומיאנית. האדם חייב לציית לא-להים, וכל הניגודים לחובה העליונה הזו אינם אלא עריצות, לא מוצדקים, בלתי נסבלים, ובכל הדרכים יש למחות נגדם ולבטלם."
"הפמפלטים שלו מתחלקים לשלוש קבוצות: חירות דתית, ביתית ואזרחית. החיבורים הדתיים עוסקים בעיקר בסוגיות של שלטון הכנסייה, וברובם שייכים לשנים מוקדמות; הקבוצה השנייה כוללת פמפלטים על גירושין, חיבור על החינוך, ו"אראופגיטיקה", בהגנה על חופש הבעת דעה; הפמפלטים על חירות אזרחית שייכים לשנות הקומונוולת', יש להם פחות ערך ספרותי, אם כי עניין פוליטי גדול יותר."
"הפמפלטים על גירושין נכתבו כי נישואיו של מילטון לא היו מאושרים. ה"אראופגיטיקה" נכתבה כי דעתו הלא מקובלת על גירושין הביאה אותו לעימות עם הצנזורים הפרסביטריאנים של הדפוס. חיבורו על החינוך נכתב כי לקח על עצמו את החינוך של אחייניו, והתעניין עמוקות בסוגיה הזו. בשלושתם ניסיונו היה המניע הראשון; בשלושתם הניסיון מוסתר תחת מערך עצום של שיקולים כלליים, מוצעים באופן דוגמטי."
"אף על פי שהפמפלטים שלו מזדמנים ואישיים, ואפילו לפעמים מכוונים לפיוס ולשכנוע, הדעות הנתמכות בהם ושיטת המחשבה המונחת ביסודם אינם תולדות של זמן ומקרה. מילטון היה אידיאליסט; טהור ופשוט, בפוליטיקה... כאן הייתה למשורר הזדמנות, נדירה בתולדות האנושות, לממש את החזון שהגה בלימודיו, ולהקים מחדש, להתפעלות ולרווחת הדורות הבאים, את המופת של הרפובליקה העתיקה."
"האיזון של התיאור, המוזיקה העדינה, המשפט הדומה לשרשרת שחוליותיה מתווספות זו לזו ולא לחישוק המרותך בפטיש – אלו מאפיינים את הפרוזה של מילטון".
מילטון נולד בשנת 1608, וגדל בשלהי התקופה האליבתנית, שהתאפיינה בחיבור בין אמונה והשכלה ובין עולם המעש המדיני לדת, בהומניזם, בהרחבת אופקים, ובחתירה לפשטות. למרות חינוכו הפוריטני, זו האווירה בה מילטון גדל; אותה ספג ישירות בתיאטרון ובספרים שקרא, כגון ספרי ספנסר וסילבסטר שאביו קנה לו בהיותו בן שלוש עשרה. רוב שיריו המוקדמים של מילטון חוברו בהשראת הספרות הקלאסית והשירה האליזבתנית. הנושא של "פנסרוסו" מבוסס על שיר של בומון ועל שורות שיר מתחילת הספר "האנטומיה של המלנכוליה" של רוברט ברטון. הקינה הפסטורלית "ליסידאס", על אף צורתה הקלאסית, כוללת חומרים מהשירים הפסטורלים של ספנסר. "קומוס" נסמך בעלילתו על המחזה "מעשיית הרעיות הזקנות" של ג'ורג' פיל; בנושאו על הספר השני והשלישי של "מלכת הפיות" של ספנסר, על המחזה "הסערה" של שייקספיר, ועל המסכה "עונג מפוייס עם מידות טובות" מאת בן ג'ונסון; ובאווירתו האידיאלית הפלאית ובלשונו הלירית הנשגבת על המחזה "הרועה הנאמנה" של פלטשר. ואף על פי שלכאורה מילטון המאוחר נבדל לגמרי ממילטון המוקדם כהבדל בין "פנסרוסו" ל"אלגרו", יצירותיו המאוחרות הגדולות לא היו יכולות להיכתב בנושאן ובהיקפן אלא על ידי משורר אליזבתני. לכן יש המכנים את מילטון "אחרון האליזבתנים".
מאידך, מילטון המאוחר נבדל בהיבטים רבים מהיוצרים האליזבתניים. לעומת ההומניזם, הצורה הרומנטית והסגנון הפשוט שלהם, הוא התעניין בשנותיו האחרונות במלאכים יותר מאשר באדם, ואימץ ביצירתו צורה קלאסית עטורת דימויים בארוקיים וסגנון אמנותי מאומץ.
האווירה הפוליטית בתקופת מילטון ויצירתו
כתב קולרידג': "אם נחלק את פרק הזמן מעלייתה לכתר של אליזבת עד לפרוטקטורט של קרומוול לשני חלקים לא שווים, הראשון מסתיים במותו של ג'יימס הראשון, האחר כולל את מלכותו של צ'ארלס ואת התהילה הקצרה של הרפובליקה, עלינו להתעסק בהבדל שבצביון של הנפשות הפועלות, שעל ידן כל תקופה ראויה לציון כשלעצמה. וליתר דיוק, ההבדל בצביונות האנשים הגדולים שבכל תקופה, הביא אותנו לעשות את החלוקה הזאת. ככל שהכוחות האינטלקטואלים שהוצגו בשתיהן היו נכבדים; בכל זאת, במספר האנשים הגדולים, בסוגים השונים של מצוינות, ולא רק במבחר אלא במגוון הכישרונות המאוחדים באותו אינדיבידואל, התקופה של צ'ארלס נופלת מזו שקדמה לה; וכוכבי הפרלמנט, מחודדים כפי שהיה אורם, מלא ועשיר בניצוצו, בטלים לעומת קבוצת הכוכבים בחצרה של אליזבת; אשר רק יוון ברגעיה המבריקים ביותר יכולה להשתוות לה, כשהתארים של משורר, פילוסוף, היסטוריון, מדינאי ומצביא, לעיתים לא רחוקות נאספו לזר לראש אחד, כמו בדוגמאות של סידני ושל ראלי. מאידך, היה רצון עז, התלהבות של עיקרון, עומק וכנות של רוח, אשר האטרקציות של תהילה אינדיבידואלית ושררה אישית לא יכלו להכניע – שאיפה לממשות, קביעות, וטוב כללי – בקיצור, גדלות מוסרית בתקופה השנייה, שלעומתה התככים הקטנוניים, היגדים מקיאוולים, ואמביציה אישית וציבורית של התקופה קודמת, עומדים בניגוד כאוב... בשלהי התקופה הקודמת, ובמהלך פריחת התקופה השנייה, המשורר מילטון חונך וקיבל צורה; והוא שרד את השנייה, על כל התקוות היקרות והשאיפות שהיוו את חייה; וכך בימים רעים, עומד כנציג המצוינות המצורפת משתי התקופות, הוא יצר את גן העדן האבוד כמו על ידי חבלי לידה מאוחרים של הטבע."[12]
ג'ון רוג'רס הרברט, ויכוח באספת וסטמינסטר בפברואר 1644
רק כ-45 שנים עברו מאז שספנסר, הקוואליר הפוריטן, הוציא לאור את הגרסה האחרונה של "מלכת הפיות"; וחילוקי דעות בין תומכי הפרלמנט, המוני העם, שראו במלוכה כח שרירותי שיש להגבילו, לבין האצילים, בעלי אחוזות, ונושאי משרות גבוהות בכנסייה, שתמכו במלוכה והחשיבוה כסמכות דתית מוחלטת שאסור לערער עליה, הלהיטו את הרוחות, הביאו למלחמת אזרחים ארוכה, ונמשכו עוד שנים רבות לאחריה. מילטון, כאדם הדוגל בחירות ומתעב את המלוכה וחצרה המושחת, עזב את עיסוקו בשירה והיה לפולמוסן ואיש ציבור.
כתב מקולי: "מילטון לא בדיוק השתייך לאף אחת מן המפלגות. הוא לא היה פוריטן. הוא לא היה חופשי בדעותיו. הוא לא היה רוייליסט. באישיותו המעלות האציליות של כל מפלגה התמזגו באחדות הרמונית... אף על פי שהיה דמוקרטי בדעותיו, טעמו ומכריו היו כאלה שתאמו יותר מונרכיה ואריסטוקרטיה.. אנו מעזים לומר, ככל שזה נשמע פרדוקסלי, שמעולם אף משורר לא היה מוכרח להיאבק בנסיבות יותר לא נוחות מאשר מילטון".[2]
כתב אדוארד דאודן: "לו שייקספיר היה חי בתקופת מילטון, הוא ככל הנראה היה מעביר את חייו והולך לעולמו בדממה. ללא ספק לא היה מכלה את עצמו בחיבור קונטרסים נלהבים בממדים עצומים, לתועלת מפלגה כזו או אחרת.... לו שייקספיר היה חי בתקופת מילטון, הוא היה רואה ומתאבל על הפרת האנושיות, על האלימות שנעשתה לאושר האנושי ולתרבות האנושית על ידי שני אידיאלים מנוגדים אשר ניפצו את האמת לרסיסים. היה בלתי אפשרי עבורו להשיג את התפתחותו העצמית השלמה הן כאמן והן כאדם".[13]
אורלאי פטריץ' סומה, ג'ון מילטון מכתיב את "גן העדן האבוד" לבנותיו (1862)
כעשרים שנה של ויכוחים ופולמוסים בלתי פוסקים, המקשיחים את הלב ומדלדלים את הרוח, נתנו במילטון את אותותיהם. כששב לעסוק בשירה כבר לא היה אותו אדם. בעוד מילטון המוקדם חיבר את "אלגרו" ו"פנסרוסו"; הרי שאצל מילטון המאוחר "אלגרו" נעלם כמעט כליל, והחזון של "פנסרוסו" נעכר. האידיאליסט הצעיר היה לאיש מעשה שבע אכזבות. המשורר הצעיר, שהתהלך בדמיונו עם דוד סמוך לשילוח, עם משוררי אתונה על שפת איליסוס, עם משוררי רומא על גדות הטיבר, עם דנטה ופטרראקה לצד הארנו וגבעות פייזולה; היה לאיש עיוור שנאלץ להסתמך על זכרונו ועל דמיון מסדר גודל אחר לגמרי. אם בשנת 1640 עוד תכנן לחבר את יצירתו הגדולה כמחזה, כלומר בשביל דורו ובלשון המדוברת של זמנו; הרי שלבסוף חיבר את "גן העדן האבוד" כאפוס נשגב בעבור הדורות הבאים. בכל זאת, למרות כל מה שעבר עליו, מששב לעסוק בשירה, רוחו התעוררה שוב לחיים. מילטון המאוחר הוא משורר גדול יותר ממה שהיה אפשר לצפות על סמך יצירותיו המוקדמות, מעולות כשלעצמן. ניסיונו המעשי ומבטו המפוכח על תקופתו החשוכה חידדו אצלו את ההבדל בין עיקר וטפל, ולא נותר לו אלא לבטוח באמונתו, בחזונו המוסרי ובחזיונו. הכתיבה, בין כתיבת פרוזה בין חיבור שירה, נחשבה אצל מילטון למעשה מוסרי. כך מילטון, הפולמוסן שנאבק על דעתו ונודע בקונטרוסיו השנויים במחלוקת, כעבור שנים ספורות היה למשורר שכבש את הלבבות לדורי דורות.
הערכת שירתו והשפעתה
המבקרים האנגלים על שירת מילטון
שער מהדורת תומאס ניוטון המפוארת של יצירות השיר של מילטון (1752–1761)
בתחילת המאה ה-18 ג'ון דניס שיבח את "גן העדן האבוד" כשיר מקורי הנובע מרגש דתי נלהב וכתב שמילטון הוא אחד מהגאונים הגדולים ביותר והנועזים ביותר אי פעם. לעומת זאת, תומאס ריימר, המבקר הקלסיקן, הסתייג מיצירתו של מילטון, ואמר עליה: "יש השמחים לקרוא לה שיר". ג'וזף אדיסון, בסדרת מאמרים מפורסמים, בהם שיבח בנועם ובפשטות את מעלות "גן עדן האבוד" כתואמות לעקרונות הפואטיקה של אריסטו, תוך הסברים מלומדים מדוע האפוס של מילטון עולה על האפוסים של הומרוס ושל ורגיליוס, הביא לפרסומו הנרחב. סמואל ג'ונסון כתב ש"גן העדן האבוד" שיר מהמעלה הראשונה בתכנונו, אך הסתייג מאוד מסגנונו ולשונו. בחצי הראשון של המאה ה-18 ג'ון פיליפס השתמש, בחיקוי כמעט מושלם, באופן ההבעה של מילטון לחיבור שיר דידקטי על הכנת מיץ תפוחים, בעוד ג'יימס תומסון, גדול משוררי דורו, חיבר בהשראת סגנונו את "העונות", אפוס דידקטי בחרוז לבן מקורי, שם כינה את מילטון: "גאון אוניברסלי כנושא שירו / מדהים כתוהו, כניצני / עדן נאה, נשגב כשמיים".
לקראת המאה ה-19 הייתה באנגליה הסכמה מוחלטת שמילטון אחד מגדולי המשוררים האנגלים ובשורה הראשונה של גדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הדורות; אזי הייתה למילטון השפעה גדולה על השירה הרומנטית האנגלית; ובמיוחד על שירתם של וורדסוורת', שלי, ובלייק. בתקופה הוויקטוריאנית השפעתו של מילטון על המשוררים האנגלים הלכה ושככה, אך הייתה לו השפעה ניכרת על הסופרים ג'ורג' אליוט ותומאס הרדי. אותה תקופה הייתה גם תור הזהב של לימודי מילטון, כשגולת הכותרת הביוגרפיה המונומנטלית של מילטון שחיבר דייוויד מייסון.
במאה ה-20 המשורר טי אס אליוט הסתייג משירתו של מילטון כאקסטנצרית, פרטיקולרית ודעתנית; כנעדרת התאמה לאנושיות הממוצעת ולסגנון קלאסי; ומלשונו כמלאכותית ושגרתית. בעקבותיו החלו לפקפק במעמדו של מילטון וברלוונטיות של רעיונותיו ושירתו לתקופה המודרנית. מנגד, מלומדים חדשים, כגון א. מ. וו. טיליארד ואחרים, ביארו מחדש את שירת מילטון והסבירו את ייחודו. השורה התחתונה, קיומם של כנסים, אגודות וכתבי עת שמוקדשים ללימודי מילטון עדיין מעידים על מקומו כאחד מגדולי המשוררים בשפה האנגלית.
ג'ונתן ריצ'רדסון כתב: "קורא של מילטון חייב תמיד לעמול; הוא מוקף במשמעות, הנמצאת בכל שורה, לכל מילה יש כוונה; אין מרווחים עצלים, הכול נשקל, דורש וראוי להתבוננות. אפילו אצל הכותבים הטובים ביותר אתה מוצא לפעמים מילים ומשפטים רופפים שתוכל להתעלם מהם; אלו של מילטון כולם מהותיים וחשובים; פחות מהם לא היו משמשים את התכלית, יותר מהם היו מיותרים. לשתיקתו אותה השפעה, לא זו בלבד שהוא משאיר עבודה לדמיון, בהציעו ובספקו לו חומרים נאצלים; אלא שמביע עצמו באופן כה תמציתי, משתמש במילים בכזה צמצום, שעל מנת לקנות את רעיונותיו נדרש לחפשם, לעיתים תכופות הרחק מתחת לפני השטח".[7]
כתב סר אג'רטון ברידג'ס: "שיריו הגדולים דורשים מהקורא כובד ראש, כמעט כואב. השפע המדהים ביותר של למדנות מזוקק למושגיו ולתיאוריו. למדנותו לעולם אינה מדכאת את דמיונו; ודמיונו לעולם לא מוחק ולא מעמעם את למדנותו: אך אלו לא היו מצליחים, בלי התוספת של לב גדול ושכל טהור ונעלה. השכל הזה הוקדש ללימוד ולהגות מנערותו ועד מותו; הוא לא חפץ בהנאות הגסות של החיים; הוא היה לגמרי רוחני".[14]
כתב קולרידג': "בשכלו של מילטון היו טהרה ואמונה מוחלטים; דמיון שעבורו לא העבר ולא ההווה היו מעניינים, אלא במידה בה צירפו למעשה והפיחו חיים באידיאל הגדול, שבו ולמענו חי; אהבה עזה לאמת, אשר לאחר הרבה חיפושים מייגעים, מצאה עוגן בהאזנה נשגבת לקול השקט שברוחו-הוא, ואהבה עזה לארצו, שלאחר אכזבה מרה יותר, התרחבה והאמירה לאהבת אדם כנבחן לחיי נצח".[12]
ויליאם הזליט כתב: "מילטון לא כתב מתוך דחף מקרי, אלא לאחר בחינה מחמירה של כוחו, תוך החלטה לא להשאיר דבר לא גמור שבכוחו לעשות. הוא תמיד עמל, וכמעט תמיד מצליח. הוא חותר ללא ליאות לומר את הדברים המובחרים ביותר בעולם, ואכן אומר אותם. הוא מקשט ומרומם את נושאו כמיטב יכולתו: מקיפו בכל אסוציאציה אפשרית של הדר או של הוד, אם מוסרי, אם אינטלקטואלי, אם פיזי."[15]
כתב מת'יו ארנולד: "בשלמות היציבה ללא רבב של משקל והבעה, הוא נפלא כמו ורגיליוס או דנטה, ובהיבט הזה הוא ייחודי בינינו. אף אחד אחר בספרות ואמנות אנגלית לא קנה כזו מצוינות. תומסון, קאופר, וורדסוורת', כולם משוררים טובים שלמדו את מילטון, התהלכו בעקבותיו, אימצו את צורתו, נכשלו בהבעה ובמשקל אם נמדוד אותם לפי אמת המידה הגבוהה של מצוינות בה מילטון תמיד החזיק. מילטון לעולם לא שומט את סגנונו הנעלה והטהור; שמיטותיהם תכופות... מילטון של השירה, הוא אחד מאותם אנשים גדולים "צנועים" – לצטט הערה מעולה של ליאופרדי – "צנועים כי משווים את עצמם ללא הרף, לא לאנשים אחרים, אלא לרעיון של שלמות הנוכח לפני שכלם".[16]
כתב מקולי: "ההשפעה של שירתו נולדת, לא כל כך ממה שמביעה, אלא ממה שרומזת; לא כל כך מהרעיונות שמוסרת ישירות, אלא מרעיונות אחרים הקשורים אליהם... אי-אפשר להבין את יצירות מילטון וליהנות מהן, אלא אם כן שכל הקורא פועל יחד עם זה של הכותב. הוא לא מצייר תמונה גמורה, או מנגן למאזין רק פאסיבי. הוא רושם, ומותיר לאחרים להשלים את המתאר. מקיש על הקליד ומצפה מהמאזין להפיק את המלודיה".[2]
כתב וולטר אלכסנדר ראלי: "בשירת מילטון אנו מוצאים עצמנו באווירה מרוחקת; רחוקה באמת מההתבוננות הממולחת של החיים היום-יומיים, רחוק יותר אפילו מהניתוח הנפלא של רגש, תחביבו של שייקספיר ושל מרדית'. כתיבה מעוצבת יפה והבחנה פסיכולוגית מחודדת מהסוג הזה הן מחוץ לתכלית של מילטון, ומעבר לכוחו... גידלנו שייקספיר בלב ארצנו; הוא צמח מהקרקע שעדיין מצמיחה את לחם חוקנו. אולם מילטון היה כובש זר. להמון הפוריטנים, שלפעמים מנסים לקנותו כמנהיגם, אין שום חזקה בו. זו הוכחה לכוח השפעתו, ולא נקודת זכות לתבונתם, בקבלם אותו לנציגם. השפעתו על הגורל ועל התולדות של ספרותנו אפשר להשוותה להישגים של נפוליאון כשזכה בניצחונות ושינה את מפת אירופה. הוא לא היה יכול לשנות את אופיים של האנשים, ולא הנציח את שושלתו. אולם שום דבר אינו כפי שהיה בלעדיו... לכותב יש לפחות יתרון על הכובש ועל המחוקק, שהוא מנחיל לנו לא מפות, ולא חוקים, אלא שירים, אשר יופיים, כמו ארשת הפנים הרעננה של העולם, מאיר כביום יצירתם".[4]
"גן העדן האבוד" ו"מצב התמימות"
דריידן, שאהב לעבד יצירות של משוררים גדולים, והעריץ את מילטון, נפגש עמו לחלוק לו כבוד והציע שיעבד את יצירתו הגדולה של מילטון לאופרה, כך שבני זמנם יוכלו להבינה וליהנות ממנה. מילטון ענה לו: "כמובן, אתה יכול לעבד את יצירתי, אם תרצה". כך ב-1674, בשנה בה יצאה לאור המהדורה השנייה של "גן העדן האבוד", וקצת לאחר שמילטון הלך לעולמו, ויש אומרים שלוש שנים לאחר מכן, דריידן הוציא לאור את האופרה "מצב התמימות, ונפילת האדם". מפאת דרישותיה הטכניות, האופרה מעולם לא הוצגה.
השיר של דריידן דומה יותר למסכה (מחזה מוזיקלי חגיגי קצר המציג רעיון מוסרי באופן דמיוני), או לשיר דידקטי דתי, מאשר לאופרה. דריידן הקלאסיציסט התכוון להוסיף ליצירתו של מילטון חן קלאסי של חרוזים ולהתאימה לטעם של בני זמנו, וכך להתעלות על המקור. למרות השימוש בחומר של מילטון, דריידן עוסק בנושא באופן אחר. יותר מעשרים שנה לאחר חיבור "מצב התמימות", דריידן אמר לג'ון דניס, כי לו היה יודע אז את מלוא היקף המצוינות של מילטון, לא היה מעז לקחת על עצמו את המשימה.
יצירות מוזיקליות בהשראת מילטון
במהלך המאה ה-18, יצירות של מילטון עובדו על ידי מלחינים ליצירות מוזיקליות דרמטיות שהוצגו בתיאטראות.
המסכה "קומוס", מאת תומאס ארנה תוך שימוש בלברית של ג'ון דלטון, הוצגה לראשונה ב-1738, והייתה פופולרית מאוד במשך כמאה וחמישים שנה. אהבת הנדל לנוף הכפרי האנגלי, הביאה אותו לחבר מוזיקה לנופים האידיאלים של "אלגרו" ו"פנסרוסו", כך חוברה ב-1740 האודה הפסטורלית "אלגרו, פנסרוסו ומודראטו" (האיש העלץ, האיש ההוגה והאיש המתון) כשהטקסטים של מילטון מעובדים על ידי ג'יימס האריס. בשנתיים הבאות הנדל חיבר את האורטוריה "שמשון", מיצירותיו הדרמטיות הטובות ביותר, תוך שימוש בלברית של ניוברג המילטון המבוסס על "שמשון הנאבק" של מילטון. כך כתב תומאס מוריס בשנת 1784 על הנדל: "נשמת מילטון העצומה מחייכת לראות / את תפיסותיו הנרחבות בך מתגשמות / ההרמוניה ששר הייתה שלך / המלודיה הנמרצת כחוֹתָם רוחך".
במהלך ביקוריו באנגליה, היידן התרשם מהאורטוריות של הנדל, והחליט לחבר אורטוריה גדולה. בשנים 1797–1798, היידן חיבר את יצירתו הגדולה "הבריאה", בהשראת ספר בראשית, ספר תהלים, ו"גן העדן האבוד" של מילטון. בעקבות ההצלחה של "הבריאה", היידן חיבר את האורטוריה "העונות" בהשראת שירו של תומסון.
פרשנות הטבע של מילטון; תומסון, קאופר, וורדסוורת'
תומאס קול, אלגרו (1845)
כתב ג'ונתן ריצ'רדסון: "לאחר שקוראים את מילטון, רואים את הטבע בעיניים טובות יותר מאשר קודם לכן, מופיע יופי, שאחרת לא היו שמים לב אליו".[17]
אף על פי שאמונה, תאולוגיה ומוסר היו אצל מילטון במקום הראשון, והטבע רק במקום השני; הרי שכמשורר גדול, הוא צייר ציורי טבע שלא היו כמוהם בלשון האנגלית קודם לכן ולאחר מכן.
"כמובן, לא בשיריו הבשלים יותר, על סגנונם המפואר, אנו מבקשים את התיאורים מלאי החיים ביותר של נוף, אלא בשיריו המוקדמים, שיש להם חן טבעי של מבע ופחות ליטוש אמנותי... במשך חמש שנים של חיי כפר, תוך כדי לימוד בלתי פוסק של משוררי יוון ורומא, ושיפור עצמי אחר, לבו אולי נפתח, יותר מאשר בכל זמן אחר, ליופי הכפרי שהקיפו. 'קומוס' ו'ליסידאס' שניהם כוללים ציורי טבע מובחרים, אם כי קצת מוטים על ידי המסגרת האמנותית בה שובצו... בשני שיריו של 'ליריקה תיאורית' ('אלגרו' ו'פנסרוסו') אנו מוצאים את ההוכחות הברורות ביותר לעין שהבחינה בטבע ממקור ראשון וכשלעצמו... הדמיון עתיר החושים של מילטון נותן צורה לעליצות, כפי שמבקש לתארה, בסדרת ציורים שאין כמוה ליופי. בקווים הרושמים את הציורים האלו, אמנות וטבע מופיעים, אולי יותר מאשר בשאר שיריו, באיזון מושלם. הציורים הנבחרים הם האמצעים ההולמים ביותר של רגש; מבע לשונם חינני ומוזיקלי ביותר; בעוד העצמים הטבעיים כשלעצמם נראים ממקור ראשון, רשומים כשפאותיהם עדיין חדות, לא נצבעים בשום גוון של אזכור ספרותי. היבטים של נוף אנגלי, זה אחר זה, מופיעים; הוא היה המשורר הראשון שהבחין בהם, ומאז אף אחד אחר לא העז לנגוע בהם, הוא עשה אותם לגמרי לשלו".
טרנר, טירת נורהאם, זריחה (1798)
"יש שימוש אחר של טבע בשיריו המאוחרים, שאפשר לכנותו שימוש גאוגרפי, שבו אין למילטון מתחרים. לימודו הנרחב איפשר לו לקבץ דימויים והמחשות מכל ארץ – מסין, הודו, טרטריה, כף התקווה הטובה; ולא רק מהן אלא גם מרומא העתיקה, יוון, סוריה, בבל. דימויים כאלה מארצות רבות, כה עשירים, מגוונים, מבוטאים באופן מפואר, יוצרים את אחת האטרקציות הקבועות של 'גן העדן האבוד' ושל 'גן העדן המושב'."
דברים אלה לא נעלמו מעיניהם של תומסון, קאופר, ו-וורדסוורת', חסידיו הגדולים של מילטון, שבתקופתם, במידה רבה הודות לשירתם, הטבע הלך ותפס מקום מרכזי בשירה האנגלית. משלושתם, תומסון הוא הקרוב ביותר למילטון בהתבוננות בטבע במבט כולל ומפואר, אם כי ארצי יותר; ו-וורדסוורת' בעושר ובמוסר של תיאוריו. ה"עונות" של תומסון השפיע על הציירים האנגלים, ובמיוחד על טרנר.
מילטון והשירה הרומנטית
מיטב היצירות הגדולות של השירה הרומנטית האנגלית: "הטיול" ו"האקדמה" מאת וורדסוורת', שירי השיחה של קולרידג', "פרומתאוס המשוחרר" מאת שלי, "קין" של ביירון, "נפילת היפריון" של קיטס, "מילטון" של בלייק, כולן חוברו בהשראת "גן העדן האבוד". וורדסוורת' ושלי, המשוררים הלירים הגדולים ביותר שלשירה האנגלית, אף על פי שנבדלו זה מזה בדרכם כרחוק מזרח ממערב, היו תלמידים של מילטון.
שלי החשיב את מילטון יחד עם שייקספיר ודנטה לפילוסופים נעלים ביותר, ואת "גן העדן האבוד" כשיר קדוש. שלי כתב: "הגדול ביותר מבין המשוררים האנגלים, מילטון, אפשר לומר שעומד לבדו בין תור הזהב לתור הכסף (של השירה), מצרף את המצוינויות של שתיהן; בכל המרץ, הכח, והרעננות של הראשונה, הוא מאחד את כל הפאר הלמדני והמשוכלל של השנייה".[19]
וורדסוורת' העריך את מילטון יותר מכל המשוררים, והסתמך על שירתו כאמת מידה לחיבור שירה. וורדסוורת' כתב על מילטון: "נשמתך הייתה ככוכב, השוכן הרחק / קולך נשמע כים: / טהור כעצם השמיים לטוהר, כביר, בן חורין, / כך התהלכת בדרך החיים הכללית, / באדיקות שמחה; ובכל זאת לבך / בחובות הפשוטות ביותר נשא".
מילטון והספרות העברית החדשה
ההשפעה של מילטון על הספרות העברית החדשה, להבדיל מזו של שייקספיר, הייתה שולית. בדורות, מהרמח"ל ועד מיכ"ל, כשהספרות העברית הייתה מיוסדת על שירה נעלה בהשראת המקרא, שירת מילטון לא הייתה ידועה למשוררי ישראל. בדורות מאוחרים יותר, אף על פי שהייתה מוכרת לסופרים כגון אחד העם ודוד פרישמן, לא הותירה את רישומיה, למעט קצת צללים שעברו באמצעות יצירת ביירון שהייתה בזמנו פופולרית בקרב קהל הקוראים העברי; ומאוחר יותר באמצעות יצירת שלי. יוצאי דופן יהודים אמריקאים אוהבי שירה, כגון אברהם רגלסון, שהכיר היטב את שירת מילטון ותרגם מקצתה; או הרב אהרן ליכטנשטיין, שהיה מצטט משירת מילטון בשיעוריו.[20] בארץ, בבתי ספר תיכוניים, עד לתום תקופת המנדט, לימדו ספרות אנגלית ובכללה מילטון. על המורים המוכשרים ללימוד ספרות אנגלית שבאותה תקופה נמנה ראובן אבינועם, שמאוחר יותר אף תרגם את "שמשון המתאבק" ואת "גן העדן האבוד". בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, עוד אפשר למצוא בעיתונות העברית, פה ושם, מאמרים על מילטון ושירתו.
השפעת המקרא על מילטון
כשלעצמו, ויותר מכל משורר אנגלי אחר, מילטון הוא משורר של המקרא. הוא קרוב לו ברוחו, בהשקפתו, בניבו, בלשונו, בנשגבותו. מילטון ידע עברית, תרגם מזמורי תהלים מעברית לאנגלית, הכיר את המקרא בלשונו המקורי, גם כפי שפירשוה המדרשים היהודיים. ברוח פרוטסטנטית של דחיית ההשפעה הפגאנית על תרבות אירופה הנוצרית, הוא סבר שהמקרא עולה בכל מידה, מוסרית ואסתטית, על הספרות הקלאסית. להבדיל מרוב רובם של המשוררים האנגלים שבתקופתו, שחיברו שירה בהשפעת השירה הלטינית או שירת אבירים, מילטון חיבר את "גן העדן האבוד" בהשראת ספר בראשית, ואת "שמשון המתאבק" בהשראת ספר שופטים; זאת לאחר שקאולי חיבר את האפוס "תלאות דוד" בהשראת ספר שמואל.
מילטון והמשוררים הגדולים
הומרוס ומילטון
הומרוס, ורגיליוס ודנטה מתוך הפארנסוס של רפאל (1509–1511)
כתב ג'ון ויליאם מקייל: "זה מאושש שהמצוינות ללא רבב של מלאכת האמנות לאורך השיר כולו נותנת לגן העדן האבוד, יותר מכל, את ערכו התמידי. זה לא תלוי באף דעה של דורות מאוחרים, שהייתה או שתהיה, על השיטה התאולוגית עליה השיר מיוסד... למילטון עצמו ולמערכת אמונתו, המיתולוגיה העתיקה והשיטות המבוססות עליה שקריות במהותן, אך בכל זאת הן דיברו אליו. הוא לא טען בעבור יצירתו לא למוניטין ולא לתהילה אחרים אלא למוניטין ולתהילה של הומרוס."[21]
כתב ג'ונתן ריצ'רדסון: "לו מילטון היה בפארנסוס (אחד מהציורים המפורסמים של רפאל בוותיקן), הומרוס והוא היו צריכים להתחבק זה עם זה. הוא הכירו באופן מושלם; אין לומר שהעתיקו, הוא חיקה אותו, אך שניהם כתבו באותה גאונות פיוטית. מה שלגמרי שייך למילטון שווה לכל הפחות למיטב של נסיך המשוררים, ובהרוויחו ממה שעשה, זה באותה מידה של יופי והתאמה. לדוגמה, דימוי בגן העדן האבוד נוצץ לא פחות מאשר באיליאדה או באודיסיאה, ולחלק מאלו של מילטון יש אותה ייחודיות כמו לחלק מאלו של הומרוס, הם פוגעים בחוזקה בנקודה שכיוונו אליה, וכשעיקר העניין הושג, הם משחררים קצת את הרסן לשגיון, משעשעים את הקורא במה שאחרת אינו לעניין".[7]
"נכון מה שנאמר, שמילטון בכל מקום מתהלך בעקבות הקדמונים הגדולים, ומשביח אותם: הוא בז לכל ההזהבות הקטנוניות ולהתחכמויות, שכה מרבים להתגאות בהן בשירה המודרנית. מטרתו למסור תמונות ורעיונות – לא מילים; וככל שהמילים פשוטות יותר, באופן שאינן מביישות את המחשבה, כך טוב יותר! הוא לעולם לא מקריב את כח הלשון בעבור משקל. סימן ההיכר לכך, שכאשר יש לו הזדמנות להשתמש בביטויים של כתבי הקודש, הוא לא מבלבל אותם בעבור מקצב.
על מה שמשביע את רצוננו באופן אינדיבידואלי, מבלי להתייעץ עם הרגשות והדעות של אחרים, איננו יכולים להסתמך: אך כשמה שמשמח אותנו עשה אותו רושם על אנשים מחוננים בכל התקופות, ותחת כל הנסיבות השונות, אזי אנו יכולים להיות בטוחים שחנו פנימי, כזה שחשוב להוציאו לאור, ולהציגו מרשים יותר. כך מילטון מלא בציורים, היוצרים את הקסם של הומרוס ושל ורגיליוס."
"האיליאדה – וכל השירים האפיים, פחות או יותר, שנושאם לקוח מההיסטוריה – אין להם סיום גמור; הם נותרים, בסופו של דבר, רק פרקים בודדים מכרך ההיסטוריה, אם כי פרקים קישוטיים. חשוב על הפשטות הנבחרת של גן העדן האבוד. לו, ורק לו, יש באמת התחלה, אמצע, וסוף; יש לו את הכוליות של שיר, להבדיל מהתולדות, או הקו הישר, של ההיסטוריה."
"בהומרוס, החשיבות לכאורה של הנושא, כהישג הראשון של קונפדרציית היוונים, זו מחשבה שנייה של מבקרים; והעניין, מהאירועים עצמם, להבדיל מאופן הצגתם, קלוש לכל חוץ מאשר ליוונים. זהו שיר יווני. העליונות של גן העדן האבוד בהיבט הזה ברורה, שהעניין מתעלה על מגבלות הלאום. אך איננו הוגים בדרך כלל במצוינות הזו של גן העדן האבוד, מפני שנראה כי ניתן ליחסה לנצרות עצמה; עדיין בפועל העניין רחב יותר מאשר הנצרות, וכולל את העולמות היהודי והמוסלמי; לא, יתר על כן, ככל שמציג את מקור הרע, והמאבק בין רע וטוב, הרי זה כולל דבר שיש בו עניין עמוק לאנושות כולה, כמהווה את הבסיס של כל הדתות, וסיבה אמיתית לכל פילוסופיה".
ורגיליוס ומילטון
מכל המשוררים הקלאסים ורגיליוס הוא הדומה ביותר למילטון. מילטון ו-ורגיליוס, כל אחד מהם היה אידיאליסט דתי שמגיל צעיר שאף לחבר יצירה שירית גדולה; מפתח את כשרונותיו בזהירות, בסבלנות, בשקדנות, בהדרגה ובהתמדה; עד שנהיה לאיש המלומד והתרבותי ביותר בדורו ולמשורר הגדול ביותר בלשונו. שניהם למדו בעיון את גדולי המשוררים שקדמו להם, אוהבים במיוחד את שירת הומרוס ותאוקריטוס. השירה של מילטון ו-ורגיליוס אידיאלית, אינטלקטואלית, מצטיינת בנאומים וברגשות נעלים, וכתובה בשלמות אמנותית שאין כמוה. אם בצעירותו מילטון הושפע מאובידיוס, הרי שלוורגיליוס הייתה השפעה גדולה על מילטון המאוחר. בעיקר בולטת ההשפעה של "אינאיס" על המבנה של "גן העדן האבוד" ועל סגנון הלשון המילטונית.
כתב המשורר ויליאם קאופר במכתביו: "היש דבר נעים יותר מאשר המוזיקה של גן העדן האבוד? היא כמו כלי מקלדת מצוין, עם צלילים עמוקים ביותר ומלאים ביותר של הוד, עם כל הרכות והאלגנטיות של חליל דורי. מגוונת ללא הפסק, ומעולם לא השתוו אליה, למעט אולי ורגיליוס".
"עלינו לזכור שארבעה יסודות נפרדים ב'איניאס', נדרש לעקוב אחריהם ולהעריכם. ראשית, המבנה האפי, הקווים הארכיטקטוניים הגדולים של יצירה בקנה מידה גדול. שנית, הקישוט, הייפוי של המבנה בפרוטרוט, מקיף את כל מה שנקרא ההתפתחות האמנותית של השיר. שלישית, המקצב והפיסוק הנותנים לשירה את ערכה המוזיקלי. רביעית, הגייה. במילטון, ואולי רק במילטון, ארבעת היסודות האלו נספגו ונוצרו מחדש. 'גן העדן האבוד' שאב ממקורות רבים שהקריאה הרחבה של מילטון ותלמודו המעמיק היקנו לו גישה אליהם. אולם מכולם ל'איניאס' יש מקום ראשון במעלה. באשר לשני היסודות הראשונים, זה מובן מאליו ולא דורש הסבר. אולם לא פחות מרשים החוב של מילטון וקרבתו לוורגיליוס בטיפול, שאין כמוהו, במבנה ריתמי פריודי, ובבחירה ובשימוש במילים היוצרות, מתוך אוצר מילים מוגבל בקפדנות, שפה שבמשרעת שלה, כבודה, ודיוקה, לא פחות מאשר באיכותה הרטורית, היא הפסגה של אמנות השירה".
"לוורגיליוס עצמו שירה נותרה לעולם עניין של עמל תמידי וניסוי בלתי פוסק. על ידי שכלול המבנה הפריודי, על ידי וריאציה קבועה של הטעמה והפסק, על ידי הימנעות מרצפים נמהרים וממסות כבדות, על ידי מכשירים מילוליים או תחביריים רבים מספור, הוא עשה חומר עיקש לגמיש וצייתן: הוא נתן לשפה מוזיקה חדשה. בזה הוא כמו מילטון בשירה האנגלית. אלא ששיטותיהם שונות. מילטון, שמחמת עיוורונו נמנעה ממנו עזרת עט ונייר, נדרש לחבר את 'גן העדן האבוד' בראשו, מכתיב פסקה רק כשהביאה לצורה משביעת רצון... ורגיליוס, מספרים לנו, כתב טיוטה ראשונה ואז עבד עליה עד שאולי לא נשארה אפילו מילה מהטיוטה הראשונה."
"חלק מהגדולה של דנטה נמצא בקיצור מיסטי הייחודי לו. מילטון רושם את צורותיו באופן מלא וברור יותר; אלא שהרבה יותר קשה לרושמן, מפני שהן מעל לאנושות; בעוד דנטה בעיקר מציע דמויות אנושיות והתנהגותן בארץ. די בזה כדי להוכיח את העליונות של מילטון על דנטה; אלא שדנטה חי בתקופה חשוכה יותר, כשתחיית הלימוד הייתה בחיתוליה; למילטון היו הרבה דוגמאות גדולות של שירה לפניו".
"אם יש כח שירי של מילטון החשוב יותר מאחר, זה כח התיאור; הוא העניק אידיאליזם לכל דימוייו הגשמיים; ובכל זאת כולם מובחנים וציוריים בדרגה הגבוהה ביותר. הוא ידע היכן לכסות, ואימתי להבליט את המאפיינים. לדימוי שירי אמורה להיות מובחנות שצייר יכול לשרטט; אך גם משהו לא מוגדר שצייר לא יכול לשרטט: זו מעלתו של מילטון, ובמידה לא פחותה של דנטה. זה מה שאמנות לעולם לא תשיג: מה שגאון נותן רק בהבזקים: זה התלהבות והשראה".
"השירה של מילטון נבדלת מזו של דנטה כמו שההירוגליפים של מצרים נבדלים משפת הציורים של מקסיקו. הדימויים שדנטה משתמש בהן מדברים בעד עצמם; ניצבים בפשטות בעבור מה שהם. לאלו של מילטון יש משמעות שלעיתים תכופות נתפסת רק על ידי המשכיל. ערכם תלוי פחות במה שמייצגים ישירות מאשר במה שמציעים באופן מרוחק."
"השירה של האנשים הגדולים האלו מתאפיינת במידה רבה בטיבם המוסרי. הם לא היו אנשים אנוכיים. לעיתים נדירות הם דחפו את מזגם האינדיבידואלי לקוראיהם. אין להם שום דבר במשותף עם אלה המודרניים קבצני תהילה, הסוחטים נדבה מחמלת הפתאים בהציגם את הריקנות והסבל של שכלם. בכל זאת, כמעט אי-אפשר להזכיר שני כותבים שיצירותיהם לחלוטין, אם כי בלי כוונה, כה נצבעו על ידי רגשותיהם האישיים".
"1. מה שאפשר לכנותו איכות שכל תמימה, אין בספרות ביטוי ברור יותר לזה, מאשר בדנטה הצעיר ובמילטון הצעיר.
2. כל אחד מהם, למרות מצוינותו בספרות, לא היה סתם 'איש ספר' אלא במידה רבה מדינאי, עמל בעצמו ולבדו, בעבור הצרכים, כפי שהבינם, של ארצו ושל האנושות. מהותית, כל אחד מהם הבין את הצרכים הנעלים של ארצו באותו אופן, כמצב המאפשר לכל אזרח להשיג שגשוג בזה וגאולה בלהבא; מצב שהאחד קרא לו שלום והאחר חירות.
3. כל אחד מהם התהלך אל התכלית הזו בסדרה של כתבים, בפרוזה ובשירה, שהגיעה לשיאה בשני שירים גדולים שאין להם אח ורע בספרות; בהיותם השירים היחידים מבין השירים הגדולים של הספרות העולמית, שהיו אמורים להיות כלים לחירות אנושית באמצעות משמעת דתית, מחוברים על ידי מלאכת שיר מתוך רעיונות מונחלים ומסורות של האמונה הנוצרית. ובעבור מטלה נעלה זו כל אחד מהשירים הוכשר בהיותו שיר גדול כשלעצמו; חיים מתוקנים למקצב של מוזיקה נאצלת, תואמים לאידיאלים של טבע טהור ונעלה."
"במאמץ מתמשך לכבוש את דחפיו הנמוכים, רוח האדם, כמשתקף בהיסטוריה ובספרות, עקבה אחר אחד משני מסלולים, אותם הורו שתי אסכולות שונות של אנשי מוסר ומשוררים. החיה שבנו אפשר לדכאה, ואפשר לתקנה. הבהמה אפשר לאלפה על ידי חסימת פיה וכליאתה, או על ידי חינוכה ועידונה. הסגפן מתנכר לחושים, האידיאליסט מזככם. בשביל מילטון הצעיר ודנטה הצעיר, הבהמה הייתה דוחה באותה מידה. אולם היה זה טבעי, שדנטה, ניגש מהצד של פילוסופיה אצילית של אהבה, בחר בדרך השנייה, ושמילטון, ניגש מהצד של הפוריטניות, בחר בראשונה."
"הקומדיה האלוהית היא הסיפור איך דנטה, מבולבל מכישלון המדינה למשול והכנסייה להנחות, רואה בעזרת ורגיליוס 'דרך אחרת' אל גן העדן האבוד של אושר ארצי, ולבסוף בעזרת ביאטריצ'ה אל גן העדן של שגשוג נצחי... ומילטון ב'גן העדן האבוד', בתוצאתו הסופית אם לא בכוונה הראשונית, הוא רמיזה, גם כן, למחנה הפוריטניות ההרוס, שיש דרך אחרת בה הנשמה האינדיבידואלית יכולה לעבור באמצעות תובנתה והחלטיותה להיטיב את דרכה לבדם."
"בגדולה נבואית מילטון במיטבו אין שני לו. אך זו גדולה של נביא בודד, קול קורא במדבר, ששאב את השראתו רק מא-להים, גדולת כוכב השוכן הרחק. בעוד הגדולה הנבואית של דנטה, אפילו אם אין כרגע הדים לקולו, היא של אחד היודע שהוא ראש המקהלה של אנשים הרבה אינספור, שלצדו כל ההיסטוריה וכל הידע, טבע האדם, והאהבה שעושה ומניעה את העולם. ההדר המתמשך של 'גן העדן האבוד' יועד לקהל שמתאימים לו רק מעטים; 'הקומדיה', טעונה במסר לאנושות, הותאמה ל'שפה עממית בה עקרות בית משוחחות', מגיעה לפסגות השירה בשורות ובפסוקים שפשטותם בל תתואר."
כתב קולרידג': "יש המחשיבים את דנטה כמשורר גדול יותר ממילטון, כהיותו פילוסוף גדול יותר; סבורני שהראה את הפילוסוף בשירתו יותר מדי מכדי להיות הטוב שבמשוררים, במיוחד ב'גן העדן'. על המשורר להימנע ממדע, שהוא תהליך מתמיד של שינוי והתפתחות, ולשכון במה שיציב ונצחי... פילוסופיה בשירו של מילטון מצויה בהרמוניה טובה יותר עם שירה מאשר אצל דנטה; היא מצורפת למסה השירית על ידי דבר המלווה אותה ופונה אל הלב ולהוויה המוסרית; או שמוצעת בעקיפין, בקורטוב עדינות, המביא אותה להסכמה עם המעשים והרגשות האנושיים של השיר".[24]
מילטון וטאסו
ג'ובאני בטיסטה ויולה, אפיזודה מתוך "ירושלים המשוחררת"
מילטון העריץ את טאסו והחשיבו כסמכות תאורטית ומעשית בחיבור אפוס. במהלך טיולו באיטליה פגש את ג'ובאני בטיסטה מנזו, פטרונו וחברו של טאסו, והקדיש לו שיר בלטינית. מנזו יעץ למילטון, כשם שיעץ קודם לכן לטאסו, לכבד את שפת אימו בכשרונותיו. ההשפעה של "ירושלים המשוחררת" על "גן העדן האבוד" ברורה. טאסו התכוון להתחרות באפוסים של הומרוס ושל ורגיליוס, ואפילו להתעלות עליהם. זה בדיוק מה שמילטון עשה. שני האפוסים כתובים בצורה נאו-קלאסית, ולא בצורה הרומנטית של אריוסטו וספנסר. שניהם גדושים, אצל מילטון הרבה יותר מאשר אצל טאסו, בדמויות לא אנושיות. בשני האפוסים הספרים הראשונים אינם אלא מבוא לעיקר השיר. מילטון שאל פה ושם מטאסו; וכששאל מטאסו, גם התחשב בתרגום המוצלח של פיירפקס, מה שמלמד על הכבוד שרחש ליצירה המקורית.
"מכל מקום, מילטון קרוב ביותר לטאסו, לא בנושא או במבנה, אלא במבע וסגנון. טאסו הדגיש ב'מסות על שירה הירואית' את ההבחנה האריסטוטלית בין סגנונות נעלים, בינוניים, ושפלים, והכריז שהסגנון הנעלה או 'המפואר' הכרחי לאפוס... הרבה מהעקרונות הסגנוניים והכלים הנתמכים ב'מסות' אשר מומשו במידה משתנה בשירים האפים (של טאסו) וב'שבעת הימים', מילטון השתמש בהם ב'גן העדן האבוד', והם מהווים מאפיינים חשובים בסגנון המילטוני 'החדש' שהייתה לו כזו השפעה עמוקה על השירה האנגלית... הבחירה בחרוז לבן עבור האפוס, שהייתה לה משמעות היסטורית ניכרת בשירה האנגלית, לא הייתה יכולה להיעשות בלי ההשפעה של 'שבעת הימים'."
"טאסו עשה בעבור האפוס האיטלקי, מה שמילטון שקל לעשות לאפוס האנגלי: טאסו התכוון לשפר את אריוסטו, ולהפוך את הרומנסה לאפוס... היחס של מילטון לספנסר דומה – הוא התכוון, באיזה שלב (בחושבו לחבר אפוס על המלך ארתור), כפי שטיליארד הציע, להשתמש בספנסר כמו שטאסו השתמש באריוסטו: לקחת את החומר ההיסטורי והפטריוטי המקיף של ספנסר, ולצקת אותו מחדש בצורה הנאו-קלאסית של טאסו. אולם לנוכח הדוגמה של טאסו, הוא התהלך מעבר לטאסו ולקח את האפוס אל קצהו ההגיוני."
ספנסר ומילטון
מילטון קרוב בסגנונו להומרוס, אייסכילוס, סופוקלס, ולוורגיליוס. לפיכך יש להשתומם מדוע החשיב את ספנסר הרומנטי לרבו, מכנהו "חכמנו ומשוררנו הרציני ספנסר", ובצעירותו אף התכוון שיצירתו הגדולה תעסוק במלך ארתור. ראשית, מכל המשוררים האנגלים שקדמו למילטון, ספנסר הקרוב ביותר אליו במחשבתו ובלמדנותו; שניהם אידיאליסטים הקרובים ברוחם להשקפה האפלטונית ולתאולוגיה של ימי הביניים. כשם שיצירתו של ספנסר עוסקת בתיקון מידות, כן יצירתו של מילטון עוסקת במוסר. שנית, מילטון סבר שנולד "בתקופה מאוחרת מדי" והביט לאחור בחרטת-מה אל תקופה גסה יותר של מילים פשוטות והתרשמויות חיוניות. אם המשוררים הקלאסים היו הרומנטיקאים של התקופה העתיקה, הרי שספנסר הוא הרומנטיקן של פעם בתרבות האנגלית. ספנסר אמן גדול של הלשון האנגלית, עושרו הלשוני מדהים. הוא מרבה להשתמש במילים ארכאיות, להמציא מילים חדשות עם ניחוח ישן, להרחיב את לשונו במילים מלשונות זרות עתיקות יותר; מחבר את "מלכות הפיות" בניב ארכאי הרחוק מלשון הדיבור של זמנו. מילטון, על מנת לחבר את "גן העדן האבוד", יצר ניב תנכי מפואר של הלשון האנגלית, כמוהו לא היה לא לפניו ולא לאחריו. שלישית, ספנסר התכוון לחבר את האפוס הגדול ביותר אי פעם. מילטון לא היה פחות יומרני. אם התכנית של ספנסר הייתה מופרזת, ומכל מקום לא השלים את "מלכת הפיות"; הרי שמילטון ידע להוציא לפועל את תוכניתו. למרות שנים רבות בהן כמעט לא חיבר שירה, והודות למשמעת וכושר ביצוע מופלאים ולגבורה עילאית, הוא שב וחיבר ותיקן ואיזן והשלים את "גן העדן האבוד".
שער המהדורה הראשונה של "מלכת הפיות" (1590)
מה בין "גן העדן האבוד" לבין "מלכת הפיות"? היצירה של ספנסר משקפת את הגאונות של רוח השיר האנגלית מעודנת על ידי רוח השיר האיטלקית, היצירה של מילטון את הנשגבות של מיטב רוח השיר הכלל אנושית כהיסמכה על רוח השיר העברית. שירו של ספנסר כולו אלגורי ובזה ייחודו. מילטון רק לפעמים אלגורי, והאלגוריות שלו פחות מוצלחות. מילטון מבהיר דברים בעזרת דימויים באופן הדומה לזה של ספנסר, אך מצומצם, ומפואר יותר. רוב הדמויות של מילטון הן הפשטה והמחשה של שכלים או של יצר הרע, עם גודש מעומעם או קורטוב מוצנע של מסתורין אנושי. הדמויות של ספנסר הן המחשה והפשטה של מידות, חתומות בניסיון אנושי ממשי. העולם הספנסרי אגדי מעל לחלל ולזמן, ומלא בחכמת חיים. בעולם המילטוני האדם יצור רוחני המוקף בבריות לא אנושיות, הזמן ימים והמרחבים רוחניים. ספנסר צייר המפליא ביפי תמונותיו האלגוריות. הוא כה עסוק ביופי, עד שלעיתים קרובות מתרחק קמעה מהתכלית של שירו. מילטון מוזיקאי. הניגון של שירו נשגב ואיננו מהעולם הזה. הוא מקשט ומפאר את שירו בדימויים נהדרים, אך יופי לא קיים בשירו אלא אם משמש את תכליתו המוסרית. עושר שירו של ספנסר גלוי, נרחב, ומפורש לפרטי פרטים. עושר שירו של מילטון רמוז ותמציתי ודורש למדנות מהקורא. אלו שאינם אוהבים את השקפתו של מילטון, בכל זאת נדהמים מסגנונו. אלו שאינם אוהבים את סגנונו של ספנסר, בכל זאת מתפעלים ממחשבתו. ספנסר משורר למשוררים, מפליא בשירתו ילדים וזקנים כאחד. הרבה משוררים אנגלים, ביניהם קאולי תומסון וקיטס, נהיו משוררים לאחר שקראו בילדותם את "מלכת הפיות". מילטון חיבר את שירו לאוהבי שירה ובעבור אנשים אחראיים. הרבה משוררים קיבלו השראה מקריאת "גן העדן האבוד", ובכל פעם שרצו ללמוד מחדש היאך לחבר שירה מתוך מורא וכבוד למלאכת השיר, שבו וקראו את "גן העדן האבוד".
כתב ריצ'רד הרד: "מילטון, אמנם, העדיף את המודל הקלאסי על פני הגותי. אך רק לאחר התלבטות ארוכה; והנושא החביב עליו היה 'המלך ארתור ואבירי השולחן העגול'. זה העסיקו חלק גדול מחייו. מה שלבסוף הביאו לשנות את דעתו: חלקית, קנאותו ההולכת וגדלה; חלקית, שאפתנותו להתהלך במסלול אחר מספנסר; אך בעיקר, אולי, אי-אמון שנהיה מנת חלקם של סיפורי אבירות כפועל יוצא של הסאטירה הנצחית של סרוונטס. בכל זאת, אנו רואים בכל שירתו, במקומות שהתלהבותו מתלקחת יותר מכל, איזו העדפה של אגדות האבירות על פני סיפורי המעשיות של יוון."[26]
כתב וורדסוורת': "האוצרות הגדולים של דמיון נלהב והגותי, שירי הנבדל מדמיון אנושי ודרמטי, הם החלקים הנבואיים והלירים בכתבי הקודש, והיצירות של מילטון; להם איני יכול להימנע מלהוסיף את אלו של ספנסר. העדפתי לבחור בכותבים אלה על פני אלו של יון ורומא הקדומים, מפני שההגשמה של הדת האלילית הכפיפה יותר מדי את שכלי המשוררים הגדולים בארצות האלו לשעבוד לצורה מוגדרת, מה שהעברים נשמרו ממנו הודות לתיעובם עבודה זרה. שאט הנפש הזה היה כמעט כזה חזק במשוררנו האפי הגדול, הן לפי נסיבות חייו, והן על פי תכונת שכלו. ככל שרווה ספרות קלאסית, הוא היה עברי בנשמתו, וכל הדברים אצלו תכליתם הנשגב. ספנסר, בעל טבע עדין יותר, שמר על חירותו בעזרת רוח אלגורית, פעם מעוררת אותו ליצור דמויות מתוך הפשטות, ופעם אחרת, במאמץ גאוני נעלה יותר, לתת אוניברסליות וקביעות של הפשטות לבריותיו האנושיות, באמצעות תכונות וסימנים השייכים לאמתות המוסריות הנעלות ביותר ולתחושות הטהורות ביותר – מהן הדמות של אוּנָה היא הדוגמה המפוארת ביותר".[27]
מילטון ושייקספיר
עמוד ראשון של "הסערה", מתוך מהדורת הפוליו הראשונה של מחזות שייקספיר (1623)
מילטון ושייקספיר הם המשוררים האוניברסליים ביותר בלשון האנגלית. מחזותיו של שייקספיר מבוססים על הספרות העולמית ועל ספרי היסטוריה, כחומר ביד היוצר. הוא כתב על הרבה עמים ועל תקופות שונות, היה למשורר האהוב ביותר באנגליה עד שכינוהו "המשורר של אנגליה", ונהיה למשורר המתורגם ביותר בעולם כולו. מילטון חיבר שירה בעבור כל העמים, כל הדתות, כל הדורות. שירתו מושפעת מגדולי המשוררים של יוון, רומא, איטליה ואנגליה; כשמקור הסמכות וההשראה העיקרי שלו הוא התנ"ך. למרות השפעתו הגדולה על השירה האנגלית, מילטון לפעמים נחשב כמו זר בשירה האנגלית. על אף שבצעירותו חיבר שיר הלל לשייקספיר, ולמרות השפעת מחזותיו הליריים של שייקספיר – "הסערה", "חלום ליל קיץ", "רומיאו ויוליה" – על "קומוס", מילטון החשיב את ספנסר לרבו. ביחס לספנסר ושייקספיר, שירת מילטון חסרה אנושיות. לעומת זאת מחזות שייקפיר משקפים הבנה עמוקה של נבכי הנפש האנושית. היצירה השייקספירית עוסקת באנושות, כאשר מה שמעל לטבע נמצא רק ברקע. מיטב היצירה המילטונית עוסק במלאכים ובאדם שנבראו לקיים את רצון בוראם ולהללו. אצל מילטון האישה על מעלותיה נחותה מהאיש ואינה אלא עזר כנגדו. אצל שייקספיר יש נשים העולות במידותיהן ובתבונתן על גברים ומביאות שלום וברכה לעולם. הן שייקספיר והן מילטון החלו לחבר שירה בהשפעת השירה האיטלקית הצורנית, ובשיאם חיברו שירה בסגנון חופשי ופנימי יותר. שייקספיר מצייר סצנות באופן פשוט ותמציתי יותר מאשר מילטון. מילטון אמן גדול יותר מאשר שייקספיר, ושירתו מוזיקלית והרמונית יותר מזו של קודמו. הוא קרוב ברוחו ובסגנונו לנביאי ישראל ולמשוררים הקלאסים. באותה מידה מורה ומנעים. שייקספיר מנעים יותר מאשר מורה, לאחר שהתאים את רוחו וסגנונו לזה של תקופתו. שירת שייקספיר פראית, אינטואיטיבית, רומנטית; עוסקת במחשבות וברגשות הקשורים לחיי המעשה בעולם הזה. הוא תמיד מנסה דברים חדשים, לא חושש מכשלונות, שירתו הולכת ומשתבחת כמעיין מתגבר, חזיונותיו אינם אלא צל של עולמו הפנימי, ושירתו מתעלה דווקא כהצליחו לפרוץ את גבולות עצמו. מילטון לעולם אינו לא פחות מעצמו ולא יותר מעצמו, אלא תמיד טהור ונעלה. שירתו מעודנת, אידיאלית, מופשטת, מבוססת על לימוד ודורשת לימוד. האחדות של היצירה השייקספירית נמצאת במחשבתו של המשורר או בפרשנותו של הקורא. האחדות של היצירה המילטונית מצויה ביצירותיו.
כתב סר אג'רטון ברידג'ס: "הדמויות של מילטון מורכבות ורפלקטיביות, ולא רק אינטואיטיביות כמו אלו של שייקספיר: יש בהן איפוא יותר המצאה שהיא כוללת, ודורשת לימוד על מנת להעריכה. כל "גן עדן האבוד" מתחילתו ועד סופו הוא חלק מאריג בלתי-נפרד אחד; וככל שחלקים נפרדים עשויים להיראות יפים, אי-אפשר להרגיש או להבין אפילו חצי מגאונותם או מחכמתם אלא בחיבור עם המכלול. יש אזכורים והתאמות בכל מילה, אשר נאבדים אלא אם נשים לב להקשרם המהותי לתוכנית הכללית. העוצמה הזו והיותו של האריג בלתי ניתן להפרדה, הם בין הפלאים של הביצוע של מילטון. חן, חוזק, פאר, עומק, כולם תלויים באחדות זו".[14]
תמונה של ביתו של מילטון בבקינגהמשייר, שבו כתב את שירו המפורסם "גן העדן האבוד"
כתב ויליאם האזליט: "החסרון הגדול של אסכולת השירה המודרנית, זה הניסיון לצמצם שירה להשתפכות של רגישות טבעית; או גרוע מכך, להטות אותה מפאר דמיוני ומרצון אנושי, להקיף את הדברים הבינוניים ביותר בתחושות חולניות ואגואיזם זללני של שכלם של הכותבים עצמם. מילטון ושייקספיר לא הבינו כך שירה. הם פירשו באופן נדיב יותר הן את הטבע והן את האמנות. הם לא עשו כל שביכולתם על מנת להיפטר מהם, למלא את החלל העגמומי במצבי הרוח של שכלם. השפעתם על השכל האנושי נובעת מהכרה עמוקה יותר משל אחרים מה גדול בדברים הטבעיים, או נוגב ללב באירועים של החיים האנושיים."[15]
כתב ארנסט דה סלינקורט: "כמו כל החושבים הגדולים, מילטון הקדים בהרבה את זמנו; והוא מקדים את זמננו בפרקטיקה אם לא בתיאוריה. מהוראתו ומדוגמתו האישית עדיין אפשר ללמוד הרבה על המשמעות האמיתית של חירות הפרט ועל היחסים בין האדם החופשי לבין מדינתו. ברור שבדברים האלו יש למילטון הרבה יותר מה לתת לנו מאשר לשייקספיר. הבעיות של החיים המודרניים לא התעוררו בתקופה האליזבתנית, והתפיסה של שייקספיר בהכרח מוגבלת על ידי הנסיבות של תקופתו. עם מילטון מתחילים החיים המודרניים, ואף על פי שגישתו לדמוקרטיה, כפי שאנו מבינים את המונח, רק מעט מתקדמת יותר של מזו שייקספיר, הוא מביע באופן מפורש את העקרונות המכוננים התפתחות של דמוקרטיה אמיתית. שייקספיר מקבל את הסדר הקיים ומצביע היאך להחזיקו ולתמוך בו באופן הטוב ביותר. מילטון תומך בזכות לבקר סמכות, לשאת את האור של ההיגיון האישי ושל המצפון האישי בכל תחום פעילות של האדם, ציבורי או פרטי".[10]
כתב קולרידג': "שייקספיר תחילה למד בסבלנות, הגה בעמקות, הבין בדקות, עד שידע נהיה שגרתי ואינטואיטיבי, מאוחד עם רגשותיו השגרתיים, ולבסוף הוליד את הכח הכביר הזה, שבעבורו הוא עומד לבדו, ואין שני לו, במחלקתו; כח שהושיבו באחת משתי פסגות התהילה המדהימות של הר השירה, עם מילטון כעמית, ולא כמתחרה. בעוד האחד זינק קדימה, הופך לכל הצורות של צביון ורגש אנושיים, פרותאוס של אש ומים; האחר משך את כל הצורות והדברים אליו, לאחדות של אידיאל עצמי. כל הדברים ואופני המעשה לובשים צורה חדשה בהוויה של מילטון; בעוד שייקספיר נהיה כל הדברים, ובכל זאת לעולם נשאר עצמו."[24]
כתב ארתור וילסון וריטי: "אם נשווה אותו, את מילטון של יצירותיו הגדולות, עם הומרוס ושייקספיר – ורק הגדולים ביותר יכולים להיות מקביליו – אנו מוצאים בו איזה היעדר של אנושיות, קורטוב של צרוּת. הוא חסר את הלבביות הרחבה, את ההיקף הנדיב הגאוני של שייקספיר... מילטון משקף איכשהו את הצדדים הפחות חיננים של הפוריטניות, את חוסר סובלנותה, היעדר הומור, עוצמה חד-צדדית; ונראה טבעי להניח שהצרוּת הזו הייתה במידה רבה מחיר ששילם בעבור עשרים שנה של טיעון וויכוח בלתי פוסק. חוסר המזל של חייו הייתה עובדת היותו בימים רעים וכעוסים בהם לא היה מקום לאנשים מתונים. היה עליו להיות אחד משני דברים: מתפלמס או סטודנט, לא הייתה דרך אמצעית. ככל הנראה בחר נכון, רק הלוואי שנסיבות בחירתו היו אחרות. והוא כה גדול, כה מפואר באצילות חייו, בטוהר מניעיו, במסירות-הנפש של דבקותו ללא חת באידיאלים שלו, הלוואי שאין בדברינו אפילו מראית-עין של שיפוט כלשהו."
כתב פרסיבל סטוקדייל: "הראשון במעלה שבמשוררינו, הצטיין באלגנטי, בפאתטי, וגם בנשגב... לכתוב, אפוא, בנשגבות, זה לבחור את הגדול ביותר, הנהדר ביותר; או את הדברים הנוראים ביותר הקיימים, או דברים דמיוניים; ולהביע, או להציגם, במזג, כח, ולשון מפוארת מתאימים. לבחור כך ולהביע כך את הדברים הנבחרים, דורש, יחד עם שיפוט עילאי, כח והתלהבות מהמעלה הגדולה ביותר, והתרחבות ללא גבול של גאונות; או במילים אחרות, את הכישרונות הפיוטיים הנדירים ביותר... שייקספיר, לעומת זאת, לא התאפיין בלקבל השראה מהנשגב, זה גם לא היה נדרש בעבור דרכו, מגוונת ומפוארת כפי שבכל זאת הייתה, כמו בעבור ההיקף העצום וללא הגבולות של מילטון. מילטון, לפיכך, עולה על שייקספיר, כי מציג את הכישרונות הנדירים יותר והנאצלים של השכל האנושי".[28]
.jpg)
_(attributed_to)_-_An_Episode_from_%27Gerusalemme_Liberata%27_-_1246563_-_National_Trust.jpg)
