בממלכה המאוחדת, בניין רשום (באנגלית: Listed Building) הוא מבנה המוכרז באופן רשמי כבעל חשיבות אדריכלית, היסטורית או תרבותית יוצאת דופן. הכרזה זו נפוצה מאוד, והיא מיושמת על כחצי מיליון מבנים.
במקרה שמבנה כלשהו הוכרז כבניין רשום לא ניתן להרוס, להרחיב או לשנות אותו, ללא קבלת היתר מיוחד מרשות התכנון המקומית, שבדרך כלל מתייעצת עם הסוכנות הממשלתית המרכזית הרלוונטית, בעיקר במקרים של בניינים רשומים מפורסמים. לדוגמה, היתרים כאלה עשויים להינתן לכנסיות הנמצאות בשימוש. גורמים פרטיים המחזיקים בבעלות על בניינים רשומים מחויבים בנסיבות מסוימות לשמור ולתחזק אותם, ועשויים לעמוד בפני סנקציות משפטיות אם לא יבצעו זאת או יבצעו שינויים לא מאושרים. כמו כן, במקרים מסוימים ניתן לחייב אדם פרטי להשתמש בחומרים או שיטות ייחודיים גם אם הם יקרים יותר. כתוצאה מכך חל לעיתים גידול משמעותי בעלות התחזוקה והביטוח של הבניין, וכדי לאזן מצב זה החוק מאפשר לבעלי הבניין להתנגד לרישומו.
אף על פי שמספר מוגבל של "מונומנטים עתיקים" זכה להגנה תחת 'חוק הגנת המונומנטים העתיקים - 1882'[1], היו אלה הנזקים שנגרמו בעקבות הפצצות הלופטוואפה הנאצי במלחמת העולם השנייה שזירזו את הכנת הרשימה הראשונה של בניינים בעלי חשיבות אדריכלית מיוחדת[2]. הכנת הרשימה הוטלה על 300 מחברי המכון המלכותי לאדריכלים בריטים (RIBA) והאגודה להגנה על בניינים עתיקים (SPAB), תחת פיקוח של מפקח המונומנטים העתיקים ובמימון המדינה[3]. הרשימות שימשו כאמצעי עזר להחלטה האם בניין מסוים ישוקם במקרה שייפגע בהפצצה[2]. הבסיס הנוכחי של מערכת הרישום פותח מהמערכת של תקופת המלחמה, והופעל תחת הוראה שניתנה ב'חוק תכנון ערים ומחוזות - 1947'.
באנגליה ובוויילס ההיתר לרישום בניין ניתן על פי חוק ('בניינים רשומים ואזורי שימור התכנון - 1990') ומנוהל על ידי קרן המורשת האנגלית ו-Cadw (קאדו) בוויילס. בניינים רשומים הנמצאים בסכנה רשומים גם ברשומת הבניינים בסיכון של המורשת האנגלית. ישנם שלושה סוגים של סטטוס רישום, המסודרים לפי דרגת "חשיבות" יורדת וקושי להשיג היתר ביצוע עבודות:
דרגה I: בניינים בעלי עניין אדריכלי או היסטורי יוצא דופן.
דרגה II*: בניינים חשובים במיוחד בעלי חשיבות שאיננה רק מקומית.
דרגה II: בניינים בעלי עניין אדריכלי או היסטורי מיוחד.
בעבר שימשו דרגות A, B ו-C עבור כנסיות אנגליקניות פעילות - והתאימו לדרגות I, II* ו-II. הן היו נפוצות לפני 1977, וגם כיום יש מעט בניינים המסווגים לפיהן.
נכון ליולי 2009 יש כ-373,000 בניינים רשומים, מתוכם 343,000 (92%) בדרגה II, 20,500 (5.5%) בדרגה II* ו-9,300 (2.5%) בדרגה I[4]. 45% מהבניינים מדרגה I הם כנסיות קהילתיות של הכנסייה האנגליקנית[5]. ההערכה היא כי בפועל יש כחצי מיליון בניינים רשומים, כיוון שסעיף ברשימה יכול להתייחס ליותר מבניין אחד בפועל. בניינים שאינם בעלי חשיבות רבה עשויים להיכלל ברשימה במקרה שהם חלק מקבוצה שכן נכללת, כגון בניין הנמצא בכיכר עירונית.
מעמד הבניינים הרשומים מוסדר בסקוטלנד באמצעות 'חוק תכנון ערים ומחוזות (בניינים רשומים ואזורי שימור) (סקוטלנד) - 1997'. השימור הוא סמכות המבוזרת לפרלמנט הסקוטי ולממשלת סקוטלנד. סביבה היסטורית סקוטלנד (לשעבר סקוטלנד ההיסטורית) היא הסוכנות הממשלתית המקומית האחראית לבניינים רשומים ולמונומנטים רשומים.
קטגוריות הסיווג בסקוטלנד הן:
קטגוריה A: בניינים בעלי חשיבות בינלאומית אדריכלית או היסטורית, או בניינים שהשתמרו בצורתם המקורית באופן קרוב למושלם ומייצגים היטב תקופה מסוימת, סגנון או סוג בניין.
קטגוריה B: בניינים בעלי חשיבות אזורית או חשיבות שאינה רק מקומית, או דוגמאות ראשיות לתקופה מסוימת, סגנון או סוג בניין שהשתנה במשך השנים.
קטגוריה C: בניינים בעלי חשיבות מקומית, או דוגמאות פחות מרכזיות לתקופה כלשהי, סגנון או סוג בניין, ושהשתנו במידה רבה; בניינים מסורתיים ופשוטים הנמצאים בסמוך למבנים אחרים בקטגוריות A ו-B, או כאלה שמהווים חלק מקבוצת מבנים כגון אחוזה או מתחם תעשייתי.
