PROFILPELAJAR.COM

בית חנן הייתה משפחת כהנים גדולים בסוף תקופת בית שני. פעילותם הייתה במאה ה-1 לספירה. ההגמוניה של המשפחה על תפקיד הכהן הגדול הייתה בעיקר בתקופת הנציבים הרומים הראשונים ביהודה שארבעה מהם מונו על ידם, דבר המצביע על יוקרת המשפחה וחשיבותה בעיני השלטון הרומי. מקורה של המשפחה לא ידוע. מנחם שטרן מעלה את ההשערה שאולי מקור המשפחה במצרים כמו משפחות הכהונה בית ביתוס ובית פיאבי.^[1]

הכהן הגדול הראשון בן משפחה זו היה כנראה חנן בן שת שמונה לתפקידו בשנת 6 לספירה על ידי קוויריניוס נציב סוריה שנשלח על ידי אוגוסטוס בשנה זו, לארגן את נציבות יהודה לקראת שלטון הנציבים הרומאים, וזאת לאחר תקופת שלטונו הכושל של ארכלאוס בנו של הורדוס. קוויריניוס הוריד מתפקידו את יועזר בן ביתוס אולי כדי למנוע ממנו לצבור והשפעה.^[2] חנן בן שת שימש בתפקיד כהן גדול עד שנת 15, ואז הורה נציב יהודה ואלריוס גראטוס להפסיק את כהונתו ומינה תחתיו את ישמעאל בן פיאבי הראשון שהיה מבית פיאבי. ייתכן וגם הכהן הגדול יהושע בן שי שמונה לתפקידו על ידי ארכלאוס בשנת 3 לפנה"ס, היה מבית חנן. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 6/5 לפנה"ס.

חמישה בנים של חנן בן שת הפכו לכוהנים גדולים: אלעזר, יונתן, תאופילוס, מתתיהו וחנן. המשפחה נמנתה, ככל הנראה על הצדוקים, ולכל הפחות לגבי חנן בן חנן אומר זאת יוסף בן מתתיהו מפורשות.^[3] גם בספר מעשי השליחים מצוין שאנשיו של חנן הזקן היו צדוקים.^[4]

ישמעאל בן פיאבי הודח מתפקידו לאחר תקופה קצרה, שלאחריה מינה הנציב גראטוס כנראה בשנת 17/16 את אלעזר בן חנן לתפקיד הכהן הגדול. גם הוא לא החזיק בתפקיד זמן רב, ונראה ששנה לאחר מכן מינה גרטוס את שמעון בן קמחית שלא היה מבית חנן. כהנים מבית חנן חזרו לתפקיד הכהונה הגדולה בשנת 18 באמצעות הכהן הגדול יוסף קיפא שהיה נשוי לבתו של חנן בן שת (ועל פי הברית החדשה היה השופט של ישו בחקירתו בידי הסנהדרין). קיפא החזיק מעמד בתפקידו עד שנת 36. בשנה זו פוטר מתפקידו יחד עם הנציב פונטיוס פילאטוס בידי מושל סוריה ויטליוס ובמקומו מונה לכהונה הגדולה גיסו יונתן בן חנן^[5]. נראה כי הסיבה לפיטוריהם הייתה אי שביעות רצון הציבור על שיתוף הפעולה ביניהם. בשנה שלאחר מכן מינה ויטליוס במקומו את אחיו תאופילוס בן חנן. יונתן בן חנן סייע למינויו של אנטוניוס פליקס לנציב על יהודה, לאחר שיחסיהם התקררו הביא פליקס למותו על ידי הסיקריים.^[6]

לאחר שאגריפס הראשון מונה לתפקיד מלך, הוא ניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו שבתקופתו ההגמוניה הייתה בידי בית ביתוס. בשנת 41 מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול. כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. ובשנת 41 החזיר את משפחת בית חנן כשמינה לתפקיד את מתתיה בן חנן. זה החזיק בתפקיד עד שנת 44. בשנה זו, שנת חייו האחרונה של אגריפס, העביר המלך את הכהונה הגדולה ממתתיה לאליהועיני בן קנתירא.^[7] ייתכן וניתן לזהות את אליהועיני זה עם אליהועיני בן הקוף, שאולי היה בנו של "הקייף" - הכהן הגדול יוסף קיפא, חתנו של חנן בן שת.^[8]

משנת 44 עד שנת 62 מונו לתפקיד כהנים מבתי כהונה אחרים. בשנה זו חזר לתפקיד הכהן הגדול האחרות מבית חנן והוא חנן בן חנן. הוא היה צעיר הבנים במשפחה. בשנת 62 מת הנציב פסטוס והנציב אלבינוס נשלח במקומו. חנן ניצל אירוע זה, השתלט על משרת הכהן הגדול, והורה על הוצאתו להורג בסקילה של יעקב אחי ישו. לאחר אירועים אלה פוטר חנן בן חנן מתפקידו על ידי אגריפס השני.

בשנת 66, לאחר פרוץ המרד הגדול, מונה חנן לאחר משני מפקדי העיר ירושלים הוא נמנה עם המתונים. הוא תמרן בין דרישות סותרות ואינטרסים מנוגדים של המתונים והקנאים, כל זאת בעודו שייך מבחינה מעמדית ופוליטית למעמד הכוהנים והצדוקים אשר התנגדו מראש למרידה וראו בה סיכון מיותר למעמדם. בשנת 67 או 68 נרצח בידי הקנאים.

כהן נוסף שכנראה ניתן לשייך למשפחה זו, היה מתתיהו בן תאופילוס (השני) שמונה לתפקידו על ידי אגריפס השני בשנת 64. ניתן להניח שהוא היה בנו של תאופילוס בן חנן, ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת.^[9]

על משפחת כהנים גדולים זו ומשפחות הכהנים הגדולים האחרים בתקופתם נאמר בתוספתא:

”עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן^[10], אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות.”^[11]

עץ משפחה

חנן בן שת
6–15 לספירה

אלעזר
15 לספירה

יונתן
37-36 לספירה

תאופילוס
37–41 לספירה

מתתיהו
43 לספירה

חנן
63 לספירה (3 חודשים)

אשת יוסף הקיף
19–36 לספירה

חנן

מתתיהו
67-65 לספירה

? אליהועיני
מונה ב-44/43 לספירה

הערות שוליים

^ מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשנ"ו, עמ' 322
^ אריה כשר, "וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ - ישראל ויישובה", יד בן צבי, 2003, עמ' 74
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט, פסקה א, סעיף 199.
^ איל רגב, הצדוקים והלכתם: על דת וחברה בימי בית שני, יד בן צבי, 2005, עמ' 47
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ד, פסקה ג, סעיף 95.
^ מחקרים בתולדות ישראל בתקופת הבית השני, הוצאת מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, עמ' 399
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, פרק ח, פסקה א, סעיף 342.
^ תרגום יעקב נפתלי שמחוני לתולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, איור עץ משפחת הכהנים הגדולים בני חנן, בין העמודים 65-64.
^ פרופ' מנחם שטרן, מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי בית שני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
^ כנראה שהכוונה להלשנות שלהם בפני גורמי השלטון הרומאי. ראו רבנו חננאל, מסכת פסחים, דף נ"ז, עמוד א'.
^ תוספתא סוף מסכת מנחות; תלמוד בבלי מסכת פסחים, דף נז, עמוד א.