PROFILPELAJAR.COM

פונטיוס פילאטוס
Pontius Pilatus
	פונטיוס פילאטוס, ציור מ-1910
לידה	המאה ה-1 לפנה"ס; אברוצו, האימפריה הרומית
פטירה	אחרי 37
מדינה	פרובינקיית יהודה
בת זוג	פרוקולה
	26–36; (כ־10 שנים)
אירועים בתקופתו	צליבת ישו
	→ ואלריוס גראטוס מארקלוס ←

פונטיוס פילאטוס (בלטינית: Pontius Pilatus; ביוונית: Πόντιος Πιλᾶτος) היה נציב יהודה, לפחות בין השנים 26 עד 36 לספירה. מוצאו היה סאמניטי (שבט בו הרומאים נלחמו באיטליה). בתקופה זו היה תוארם של שליטי הארץ "פרפקט" ("נציב") בעוד שבתקופה מאוחרת יותר נקראו "פרוקורטור" (משגיח). על פי הברית החדשה, פילאטוס השגיח על משפטו של ישו ונתן את ההוראה לצליבתו. מעט מאוד ידוע על חייו לפני ואחרי כהונתו ביהודה, אך אגדות נוצריות מספקות מספר פרטים, ביניהם שמה של אשתו - פרוקולה, אשר הוכרזה כקדושה על ידי הנצרות האורתודוקסית.

כהונתו של פילאטוס

המידע על פילאטוס מגיע ממספר מקורות. יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים מספר, במסגרת סקירה היסטורית על הנציבים ששלטו ביהודה, על מספר עימותים בין פילאטוס לבין תושבי הארץ, יהודים ושומרונים. בנוסף, מוכר פילאטוס מהמקורות הנוצריים כמי שהיה הנציב בזמן צליבתו של ישו. פילאטוס גם מופיע בכתובת הקדשה של מבנה, כנראה מקדש, לכבוד הקיסר טיבריוס בקיסריה. הכתובת נמצאה בשנת 1961 בשימוש משני בתיאטרון בקיסריה^[1]. בשנת 2018 אף פוענחה כתובת על טבעת שנמצאה בהרודיון 50 שנה לפני כן, ובה מופיע השם פילאטוס. ייתכן כי הטבעת הייתה שייכת לפונטיוס פילאטוס או לאחד מפקידיו^[2].

מעט מאוד ידוע על שנותיו הראשונות של פילאטוס לפני היותו לנציב ביהודה. ההנחה היא שהוא היה חייל לתקופת מה, כמצופה מאדם הממונה לנציב באימפריה הרומית. היו ששיערו שפטרונו היה סיאנוס, אולם אין ידיעה ברורה בנושא^[3].

בחלקה הראשון של תקופת כהונתו כיהן כמושל סוריה לוציוס אליוס למיאה, אשר נשאר ברומא ולא שהה בפועל בסוריה. דבר זה הקשה על פילאטוס אשר לא יכול היה לזמן סיוע צבאי מהיר ממושל סוריה במקרה הצורך^[4].

בקדמוניות היהודים ואצל פילון

יוסף בן מתתיהו מספר כי תקופת שלטונו של פילאטוס החלה בתקרית חמורה, בה הציב בירושלים את ניסי הקוהורטות, עליהם היו "פרוטומות" - דיוקנאות של הקיסר טיבריוס. המעשה, אשר היה בניגוד לנוהג שאסר הצבת פסלים בירושלים בהתאם לציווי התורה, איסור שכיבדו הרומאים עד אז, נחשב על ידי היהודים כהתגרות. בתגובה היהודים קיימו שביתת שבת מול ביתו של פילאטוס בקיסריה, ומשנוכח פילאטוס כי היהודים מוכנים להיהרג על קידוש השם ולא לאפשר את הצבת הניסים בירושלים, הורה על הסרתם.^[5]

פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המלאכות אל גאיוס", מספר על אירוע דומה בו קישט פילאטוס את ארמונו בשלטי זהב ויש המזהים אותו כאירוע עליו סיפר יוסף בן מתתיהו.

אירוע נוסף בעל משמעות היה ביזת אוצר בית המקדש ושימוש בו להקמת אמת מים לירושלים. אף שכוונתו של פילאטוס הייתה חיובית - להזרים מים לאזור המקדש על-מנת לאפשר את ניקוי רחבת המקדש שהצחינה מדם הקרבנות, הנוצות ושאר חלקי החיות הטבוחות - עורר אירוע זה במיוחד את כעס הבריות ולנוכח ראשית ההתארגנות המרדנית כנגד הרומאים, שילח בהם פילאטוס את חייליו שערכו שם טבח באנשים.^[6]

פילאטוס אף הכביד ידו על השומרונים שהולהבו על ידי משיח שקר שהבטיח להם להראות את כלי המשכן מזמנו של משה. כאשר נקהלו השומרונים על מנת לחזות בפלא, הורה הנציב פילאטוס להכות בהם ולהרגם.

אירוע זה העלה על פילאטוס את חמתו של נציב סוריה שהיה ממונה עליו. הנציב, ויטליוס האב, שהיה אביו של הקיסר ויטליוס, הורה לפילאטוס לשוב לרומא וליתן שם דין וחשבון בפני הקיסר. ויטליוס האב, נציבה של סוריה (לה הייתה כפופה יהודה) ביקש לפייס את היהודים, לאחר התקופה הסוערת של כהונת פילאטוס. הלה ויתר על ההשגחה על בגדי הכוהן הגדול, שהיו מופקדים בידי הנציב הרומי. כשיצא למלחמה נגד הנבטים ביצע ויטליוס האב מעקף גדול סביב יהודה, כדי לא לעבור דרכה עם ניסי הלגיונות, והוא עצמו בא לירושלים כדי להקריב במקדש ונתקבל על ידי היהודים באהדה רבה.

בברית החדשה

על פי הברית החדשה הובא ישו בפני פילאטוס על ידי הרשויות היהודיות בירושלים לאחר שנעצר על ידיהן, נחקר, והתשובות שנתן נחשבו לחילול הקודש.

על פי פרקים 18 ו-19 בבשורה על-פי יוחנן, משהובא ישו בפני פילאטוס שאלו הנציב האם הוא עומד על דעתו כי הוא "מלך היהודים", דבר המרמז על כוונת מרידה, ונענה בתשובה המתחמקת "אתה אמרת". למרות זאת, הודיע פילאטוס לעם כי לא מצא בישו כל עוון, והציע להם לשחרר אסיר אחד, כפי שהיה המנהג, לכבוד חג הפסח. אך היהודים בחרו לשחרר את בר אבא שהיה שודד במקום לשחרר את ישו. כמו כן צוין בבשורה כי פילאטוס השתמש בביטוי "את אשר כתבתי כתבתי" בקשר לכיתוב INRI.

על פי הבשורה על-פי מתי, הופיעה בפני פילאטוס אשתו ואסרה עליו לאסור את ישו, שכן חלמה חלום בו עונתה במחשבה על מותו של ישו. פילאטוס לא עמד בלחצם של ההמונים, ומשמסר את ישו לצליבה, רחץ את ידיו אל מול העם, ואמר כי הוא נקי מדמו של ישו. על פי מתי, פרק 27, פסוק 25 ענה לו העם כי דמו של ישו הוא "עלינו ועל בנינו".

העדות הפלוויאנית היא קטע בספר "קדמוניות היהודים" (יח, 64) של יוסף בן מתתיהו שמתאר את האירוע בקצרה: "וכשהוציא פילאטוס דינו (של ישו) לתלייה (לצליבה), על-פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו ...", כמשקף את אמינות האירוע כפי שמגוללת אותו הברית החדשה, אולם אמינות העדות עצמה מוטלת בספק.

אגדות נוצריות

על פי אגדות נוצריות מוקדמות, המצוטטות על ידי אוסביוס, לאחר תום נציבותו נפל פילאטוס קורבן לרדיפות קליגולה, נשלח אל גלות בגאליה והתאבד שם, בעיר ויין. מקורות אחרים מספרים כי גופתו הושלכה אל נהר הטיבר, אך הנהר סירב לקבלה. כן הוקיעו את הגופה נהרות שונים באירופה עד שנפלטה לחופו של הר גבוה (הקרוי עד היום הר פילאטוס), המשקיף על העיר לוצרן בשווייץ. האגדה מספרת כי פילאטוס מופיע מדי יום שישי הטוב ורוחץ את ידיו.

הנוצרים הקופטים מעריצים את פילאטוס כקדוש. לפי המסורת הקופטית המיר פילאטוס את דתו לנצרות לאחר מות ישו, בהשפעת אשתו. פילאטוס ואשתו (הנקראת על פי הקופטים קלאודיה) נערצים כקדושים, ויומם הוא ה-25 ביוני. בנצרות האורתודוקסית המזרחית מוזכרת אשת פילאטוס כקדושה, אך פילאטוס עצמו אינו נערץ, אם כי הם סבורים כי התאבד בשל רגשי אשם עקב תפקידו בצליבת ישו.

במאה הרביעית הופיע ספר, שהתיימר להיות מסמך רומי רשמי מירושלים העתיקה, המתעד את צליבת ישו ושמו "מעשי פילאטוס". ספר זה השפיע על מסורת הפסיון, ותורגם לשפות רבות.

תקופת כהונתו

בקדמוניות היהודים נכתב שהקיסר טיבריוס שלח רק שני נציבים ליהודה במהלך כהונתו, ואלריוס גראטוס ופונטיוס פילאטוס. כן כתוב בספר שגראטוס כיהן במשך 11 שנה ופילאטוס 10 שנים. בהתאם לכך מוסכם על רוב החוקרים שפילאטוס כיהן בשנים 26–36 או 27–37 לספירה. עם זאת, דניאל שוורץ, ועוד קודם לכן רוברט אייזלר, טענו שציון שנות הכהונה של גראטוס ופילאטוס הוא טעות או זיוף, וכי פילאטוס כיהן בשנים 19–37 לספירה. לטענת אייזלר, תיאור תקופת גראטוס בקדמוניות היהודים הוא קצר מאוד וכולל התייחסות למינוי של ארבעה כהנים גדולים בלבד, כאשר שלושה מהם כיהנו פחות משנה, ועל כן מתקבל הרושם שהוא כיהן 4 שנים בלבד. כן הסתמך אייזלר על כך שהדין וחשבון שמביא אוסביוס על משפטו של ישו מייחס אותו לשנת 21 לספירה בתקופת כהונת פילאטוס^[7].

הערכה

פילאטוס נתפס בתודעה היהודית באור שלילי ביותר. יוסף בן מתתיהו מתאר את תקופת שלטונו כרצף של מהומות, ופילון האלכסנדרוני מכנה אותו יהיר ועקשן, מקבל שוחד, עושק את הבריות ומענה אותם, שופך דמים ללא משפט הנגוע בעריצות איומה.

לטענת ההיסטוריון יונה לנדרינג, פילאטוס דווקא היה בעל יחס חיובי ליהודים. הוא מסתמך על מטבעות אשר לטענתו הוטבעו על ידי פילאטוס ועליהם מצד אחד סמל רומאי ומצד שני ענבים שהם סמל יהודי, דבר המסמל שוויון בין יהודים לגויים^[8]. לטענתו, יוסף בן מתתיהו הציג את פילאטוס באור שלילי בגלל רצונו להטיל את האשמה לפרוץ המרד הגדול על מנהיגים רומאים. כן טוען לנדרינג שפילון האלכסנדרוני מסתמך על דברי אגריפס הראשון, שביקש להציג את פילאטוס באור שלילי על מנת שקליגולה יעדיף לתת לו להיות מלך יהודה במקום למנות נציב רומאי^[9].

פילאטוס מונה לכהונת הנציב לאחר תקופה ארוכה ושקטה למדי של שלטון נציבים מתונים, שהחלה לאחר שיורשיו של הורדוס לא השכילו לשמור בידם את הסמכות השלטונית שריכז אביהם, והשלטון נלקח מידם. תקופה זו, שהחלה בשנת 6 לספירה והסתיימה בשנת 41, מכונה "תקופת הנציבות הראשונה" ומסתמנת כתקופה רגועה ושלווה יחסית, למעט תקופת כהונתו הרעה של הנציב פילאטוס.

פילאטוס נשלח לנציבותו על ידי המצביא הרומי סיאנוס, אשר משל למעשה ברומא בימי דמדומי שלטונו של הקיסר טיבריוס, אשר היה שקוע בשעשועיו ובסטיותיו באי קאפרי והותיר את השלטון בפועל בידיו של סיאנוס. לסיאנוס יצא שם של אדם אכזר ותככן, ונראה כי בחירתו של פילאטוס על ידיו לתפקיד הנציב לא הייתה מקרית.

פילאטוס בספרות ובאמנות

פילאטוס הופיע כדמות בספרים רבים המתארים את מעשה הצליבה, וכן במחזות ובסרטים. לעיתים הוא מוצג באהדה, לעיתים כעריץ אכזר, ולעיתים כאדם חלש, או כביורוקרט חסר לב.

התיאור הידוע ביותר הוא תיאורו בספר "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב. פילאטוס מתואר שם כאדם המביע חרטה על צליבת ישו, נווד נצחי הנודד עם כלבו באזור הדמדומים שבין החיים והמוות, ומבקש את סליחת הצלוב.

פילאטוס הופיע כדמות בסרטים הוליוודיים שהציגו את הצליבה, כגון "הסיפור הגדול ביותר שסופר אי פעם", "בן חור", "ישו מנצרת", "הפיתוי האחרון של ישו", וכן "הפסיון" של מל גיבסון. דמותו מגולמת על ידי שחקנים שונים החל מדייוויד בואי, אשר גילם דמות שניתן לחוש אליה אמפתיה בסרטו של מרטין סקורסזה "הפיתוי האחרון" והשחקן הדני קלייס בנג בהפקה ״האמן ומרגריטה״ וכלה בטלי סוואלס, אשר גילם פילאטוס קשוח ואכזר ב"סיפור הגדול". כן ראויה לציון הפרודיה של חבורת מונטי פייתון "בריאן כוכב עליון", בה גילם מייקל פאלין את פילאטוס.

לקריאה נוספת

יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר שני, פרק ט, פסקאות ב-ד.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 35; פרק ג, פסקאות א-ג, סעיפים 64-55; פרק ד, פסקאות א-ב, סעיפים 85–89.
דניאל שוורץ, יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני על פונטיוס פילטוס, אוריאל רפפורט (עורך), יוסף בן מתתיהו - היסטוריון של ארץ ישראל, ירושלים תשמ"ג, עמ' 217–236.
אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 166-167, מסת"ב 978-965-566-137-8

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פונטיוס פילאטוס בוויקישיתוף

פונטיוס פילאטוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מכתבי פונטיוס פילטוס אל סנקה, נערך על ידי: י. פ. קרויזר תרגם מאנגלית: ישראל דיסקין, ירושלים תרצ"א, באתר דעת
Jona Lendering, Pontius Pilate, LIVIUS web site
פילון האלכסנדרוני, כתבי היסטוריה - המלאכות אל קאיוס, פרק שלושים ושמונה, סעיפים 299–305, מהדורת ד"ר מנחם שטיין, עמודים 125–126.
פונטיוס פילאטוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פונטיוס פילטוס, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ גן לאומי קיסריה, אתר מט"ח
^ ניר חסון, טבעת של הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס שאחראי לצליבת ישו נמצאה בהרודיון, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2018
^ Jona Lendering, Pontius Pilate - Speculations about Pilate's early years, LIVIUS web site
^ Jona Lendering, Pontius Pilate - Tasks of a governor, LIVIUS web site
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 55–59.
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, סעיפים 60–62.
^ דניאל שוורץ, מינויו של פונטיוס פילאטוס והכרונולוגיה של קדמוניות יח-כ, בתוך ציון שנה מ"ח, חוב' ד, תשמ"ג, עמ' 345-325
^ Pontius Pilate (3) - Livius, www.livius.org
^ Jona Lendering, Pontius Pilate - sources, LIVIUS web site