PROFILPELAJAR.COM

בית הדין האירופי לצדק
	אין תמונה חופשית
מאפיינים
שטח שיפוט	איטליה, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, צרפת, אירלנד, דנמרק, יוון, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, שוודיה, פינלנד, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה, קפריסין, בולגריה, רומניה, קרואטיה
מדינה	האיחוד האירופי
היסטוריה
תקופת הפעילות	1952–הווה (כ־73 שנים)
שופטים
נשיא	קון לנארץ
מספר שופטים	27
גאוגרפיה
קואורדינטות	49°37′17″N 6°08′28″E / 49.621388888889°N 6.1411111111111°E

בית הדין האירופי לצדק (ECJ, בצרפתית: Cour de Justice européenne), המוכר רשמית בתור בית המשפט לצדק, הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בענייני דיני האיחוד האירופי. כחלק מבית המשפט לצדק של האיחוד האירופי, מוטל עליו לפרש את חוק האיחוד האירופי ולהבטיח את יישומו השוויוני בכל 27 המדינות החברות באיחוד האירופי (איטליה, בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, צרפת, אירלנד, דנמרק, יוון, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, שוודיה, פינלנד, אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה, קפריסין, בולגריה, רומניה, קרואטיה ובעבר גם הממלכה המאוחדת בין השנים 1973-2020), על פי סעיף 263 לאמנה לתפקוד האיחוד האירופי (TFEU).^[1]

בית המשפט הוקם בשנת 1952, וממוקם בלוקסמבורג. הוא מורכב משופט אחד לכל מדינה חברה אם כי בדרך כלל הוא דן בתיקים בהרכבים של שלושה, חמישה או חמישה עשר שופטים.^[2] בית המשפט מובל על ידי הנשיא קון לנארץ מאז 2015.

בית הדין האירופי לצדק הוא בית המשפט העליון של האיחוד האירופי בענייני דיני האיחוד, אך לא החוק הלאומי. לא ניתן לערער על החלטות בתי משפט לאומיים בביה"ד, אלא בהפניית שאלות על ידי בתי משפט לאומיים על דיני האיחוד האירופי לבג"ץ. עם זאת, בסופו של דבר על בית הדין הארצי להחיל את הפרשנות המתקבלת על עובדות כל מקרה נתון. אמנם, רק בתי משפט לערעור סופי מחויבים להפנות שאלה של חוק האיחוד האירופי כאשר נידונים אליו. האמנות מקנות לבית המשפט את הסמכות ליישום עקבי של חוק האיחוד האירופי בכל רחבי האיחוד.

בית המשפט פועל גם כבורר בין מוסדות האיחוד האירופי ויכול לבטל את זכויותיו החוקיות של האחרון אם הוא פועל מחוץ לסמכויותיו.^[1]

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של האיחוד האירופי

בית המשפט הוקם בשנת 1952, על ידי אמנת פריז (1951) כחלק מקהילת הפחם והפלדה האירופית.^[1] בית המשפט הוקם עם שבעה שופטים, המאפשרים ייצוג של כל אחת משש המדינות החברות בזמנו והן מספר אי זוגי של שופטים במקרה של שוויון. במהלך הקמתו, מונה שופט אחד מכל מדינה חברה והמושב השביעי התחלף בין "המדינות החברות הגדולות" (גרמניה המערבית, צרפת ואיטליה). הוא הפך למוסד של שתי קהילות נוספות ב-1957 כאשר הקהילה הכלכלית האירופית (EEC) וסוכנות האטום האירופית (Euratom) נוצרו, וחלקו את אותם בתי משפט עם קהילת הפחם והפלדה האירופית.

אמנת מאסטריכט אושרה בשנת 1993, ויצרה את האיחוד האירופי. שמו של בית המשפט לא השתנה בניגוד למוסדות האחרים מטעמו. כוחו של בית המשפט היה בעמוד הקהילה (העמוד הראשון).^[3] בית המשפט עלה לשלטון בשנת 1997, עם חתימת אמנת אמסטרדם. נושאים מתוכה מעמודה השלישי הועברו לעמוד הראשון. בעבר, סוגיות אלה הוסדרו בין המדינות החברות.

לאחר כניסתה של אמנת ליסבון לתוקף ב-1 בדצמבר 2009, שונה שמו הרשמי של בית הדין של בית המשפט מ-"בית המשפט לצדק של הקהילות האירופיות" ל-"בית המשפט לצדק", אם כי באנגלית עדיין המקובל ביותר להתייחס לבית המשפט כ-"בית הדין האירופי לצדק". בית המשפט קמא שונה לשם "בית המשפט הכללי", והמונח "בית המשפט לצדק של האיחוד האירופי" מציין כעת רשמית את שתי הערכאות, לצד בתי הדין המיוחדים שלו, יחד.

הרכב

שופטים

בית הדין לצדק כולל 27 שופטים הנעזרים ב-11 פרקליטים. השופטים והסנגורים הכלליים ממונים בהסכמה משותפת של ממשלות המדינות החברות ומכהנים בתפקיד לתקופה מתחדשת של שש שנים. האמנות מחייבות את בחירתם ממומחים משפטיים אשר עצמאותם "מעל לכל ספק" ובעלי הכישורים הנדרשים למינוי למשרדי השיפוט הגבוהים ביותר בארצותיהם, או בעלי יכולת מוכרת. בפועל, כל מדינה חברה מציינת שופט אשר מועמדותו מאושרת על ידי כל המדינות החברות הנוספות.

נשיא

נשיא בית המשפט לצדק נבחר על ידי השופטים לתקופת כהונה מחודשת של שלוש שנים. הנשיא עומד בראש דיונים, ומנחה הן את העסקים השיפוטיים והן את המינהל (למשל לוח הזמנים של בית המשפט ושל הלשכה הגדולה). כמו כן, הוא מייעד תיקים לבחינות וממנה את השופט לדיווחים (שופטים מדווחים).^[4] המועצה רשאית גם למנות עוזרי דוחות שיסייעו לנשיא בבקשות לצעדים זמניים וכדי לסייע לדוחות בביצוע תפקידם.

#	טווח	נשיא	מדינה
1	1952–1958	מסימו פילוטי	איטליה איטליה
2	1958–1964	אנדראס מתיאס דונר	הולנד הולנד
3	1964–1967	צ'ארלס ליאון האמס	לוקסמבורג לוקסמבורג
4	1967–1976	רוברט לקורט	צרפת צרפת
5	1976–1980	האנס קוטשר	גרמניה גרמניה
6	1980–1984	חוסה מרטנס דה וילמרס	בלגיה בלגיה
7	1984–1988	ג'ון מקנזי-סטיוארט	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
8	1988–1994	אולה דו	דנמרק דנמרק
9	1994–2003	גיל קרלוס רודריגס איגלסיאס	ספרד ספרד
10	2003–2015	וסיליוס סקוריס	יוון יוון
11	2015–הווה	קון לנארץ	בלגיה בלגיה

סגן נשיא

תפקיד סגן הנשיא נוצר על ידי תיקונים בחוק בית הדין האירופי לצדק בשנת 2012. חובתו של סגן הנשיא היא לסייע לנשיא במילוי תפקידו ולקחת את מקומו של הנשיא כאשר הוא מנוע מלהשתתף בו או כשמשרדו פנוי. בשנת 2012 הפך השופט קון לנרץ מבלגיה לשופט הראשון שמילא את תפקידיו של סגן נשיא בית הדין. כמו נשיא בית הדין האירופי לצדק, סגן הנשיא נבחר על ידי חברי בית המשפט לתקופה של שלוש שנים.

#	טווח	סגן נשיא	מדינה
1	2012–2015	קון לנארץ	בלגיה בלגיה
2	2018-2015	אנטוניו טיזאנו	איטליה איטליה
3	2018-הווה	רוסאריו סילבה דה לפוארטה	ספרד ספרד

יועצים כללים

השופטים נעזרים באחד עשר יועצים כלליים,^[5] אשר המועצה יכולה להגדיל את מספרם אם בית המשפט יבקש זאת. הפרקליטות הכללית אחראיות להציג חוות דעת משפטית על המקרים שהוקצו להם. הם יכולים לחקור את הצדדים המעורבים ואז לתת את דעתם על פתרון משפטי לתיק לפני שהשופטים ידונו ויתנו את פסק דינם. הכוונה מאחורי הצירוף של היועציים הכלליים היא לספק חוות דעת עצמאיות וחסרות פניות בנוגע לתיקי בית המשפט. בשונה מפסקי הדין של בית המשפט, חוות הדעת בכתבה של הפרקליטות הכלליות הן יצירות של מחבר יחיד, ולכן הן בדרך כלל קריאות יותר ועוסקות בסוגיות המשפטיות באופן מקיף יותר מאשר בית המשפט, המוגבל לנושאים הספציפיים העומדים על הפרק.

חוות הדעת של היועצים הכלליים מייעצות ואינן מחייבות את בית המשפט, אך הן משפיעות מאוד וניתנות לפיהן ברוב המקרים. במחקר שנערך ב-2016, ארבולה ומאוריסיו מדדו את השפעתו של היועץ הכללי על פסקי הדין של בית המשפט, אשר הראה כי בסבירות הגבוהה ביותר בית המשפט יביא תוצאה מסוימת אם זו הייתה דעתו של היועץ הכללי.^[6] החל משנת 2003, היועצים הכלליים נדרשים לתת חוות דעת רק אם בית המשפט סבור שהמקרה מעלה נקודת חוק חדשה.^[1] על פי סעיף 255 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי השופטים והיועצים הכלליים ממונים בהסכמה משותפת של ממשלות המדינות החברות לאחר התייעצות עם צוות האחראי על הערכת התאמת המועמדים.

רשם

הרשם הוא המנהל הראשי של בית המשפט אשר מנהל מחלקות בסמכותו של נשיא בית המשפט. בית המשפט רשאי גם למנות עוזר רשם אחד או יותר אשר עוזרים לבית המשפט, ללשכות, לנשיא ולשופטים בכל תפקידם הרשמי. עוזרים הרשמים אחראים על הרישום וכן על קבלת, מסירה ואחזקת מסמכים וכתבי טענות שנרשמו בפנקס שאותו יזם הנשיא. הם מוגדרים כשומרי החותמות ואחראיים על הארכיונים והפרסומים של בית המשפט.

הרשם אחראי על ניהול בית המשפט, על ניהולו הכספי ועל חשבונותיו. פעולת בית המשפט נתונה בידי פקידים ומשרתים אחרים האחראים כלפי הרשם בסמכות הנשיא. בית המשפט מנהל תשתית משלו הכוללת את מנהלת התרגום, שהעסיקה נכון לשנת 2012 כ-44.7% מצוות המוסד.^[7]

תאים

בית המשפט יכול לשבת בישיבת מליאה, כלשכה גדולה המונה חמישה עשר שופטים (כולל הנשיא וסגנו), או בתאים של שלושה או חמישה שופטים. ישיבות מליאה כיום נדירות מאוד, ובית המשפט יושב בעיקר בתאים של שלושה או חמישה שופטים. כל לשכה בוחרת נשיא משלה שנבחר לתקופה של שלוש שנים במקרה של לשכות חמשת שופטים או שנה אחת במקרה של תאי שלושה שופטים.

בית המשפט נדרש לשבת בבית משפט בהרכב מלא במקרים חריגים הקבועים באמנות. בית המשפט רשאי גם להחליט לשבת במלואו, אם הסוגיות שהועלו נחשבות לחשיבות יוצאת דופן. ישיבה בתור לשכה גדולה היא שכיחה יותר ויכולה לקרות כאשר מדינה חברה או מוסד איחוד, שהוא צד להליכים מסוימים, מבקש זאת, או במקרים מורכבים או חשובים במיוחד. בית המשפט פועל כגוף קולגיאלי, ההחלטות הן של בית המשפט ולא של שופטים בודדים ולא ניתנות חוות דעת של מיעוטים ואכן קיומה של החלטת רוב ולא פה אחד אינה מדווחת לעולם.

סמכות והליכים

סמכותו של בית הדין מחייבת את כל המדינות החברות באיחוד האירופי. לבית הדין סמכות מחייבת ייחודית במשפט הבינלאומי המצביעה על כך כי למשפט האירופי עליונות על משפטן של המדינות החברות באיחוד.

סמכותו של בית הדין האירופי באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים:

הליך הבקשה להכרעה מקדמית: זהו המקור למרבית ההליכים בבית הדין. המקור של הליך זה הוא בבתי משפט המדינתיים אשר פונים לבית הדין כדי שיכריע בסוגיה משפטית הקשורה במשפט האיחוד שטרם הוכרעה וזאת על פי סעיף 267 של האמנה על תפקוד האיחוד האירופי (TFEU). סעיף זה מאפשר לבית הדין להבטיח שהנורמות של משפט האיחוד האירופי יחדרו למערכות המשפט המדינתיות בהתאם לדוקטרינת התחולה הישירה, באופן שהפרשנות המשפטית תהיה אחידה בכל רחבי הקהילה. לאחר שבית המשפט פסק את פסיקתו, והתווה את ההיגיון הכללי, חוזר העניין להכרעתו הסופית של בית המשפט המדינתי עליו מוטלת מלאכת כתיבת פסק דין המתייחס למקרה שלפניו. באופן זה, נמנעת התנגשות ישירה בין פסיקת בית המשפט האירופי לבין ממשלות המדינות החברות, אשר ממילא מחויבות לפעול על פי פסיקת בתי המשפט שלהן עצמן.
תביעות כנגד מדינות חברות על אי-מילוי התחייבות על-פי האמנה: במסגרת סמכות זאת מוסמך בית הדין להחליט אם מדינה החברה באיחוד מילאה את התחייבויותיה על פי הדין של האיחוד. לפני שנציבות מביאה את המקרה לשיפוטו של בית הדין, היא מיידעת את המדינה החברה ומאפשרת לה להגיש את תגובתה כנגד התלונה שהוגשה לגביה. אם המדינה החברה לא מתקנת את הטעון תיקון, אזי הנציבות האירופית או מדינה חברה אחרת מביאה את המקרה לשיפוטו של בית הדין. אם בית הדין פוסק, כי המדינה מחויבת לבצע דבר מה הוא מוציא צו לעשות כן מיידית. אם לאחר זמן מתברר, כי המדינה החברה באיחוד לא ביצעה את החיוב שהוטל עליה, רשאי בית הדין להורות כי המדינה תשלם קנס.
קטגוריה נוספת של פעילות בית הדין היא תביעות שניתן להגדירן כתביעות "מעין חוקתיות": בית הדין יכול לבקר את חוקיותן של פעולות מוסדות האיחוד כגון המועצה והנציבות, לרבות תקנות, הנחיות והחלטות. במקרה של חריגה מסמכות, הפרה של דרישה פרוצדורלית חיונית, הפרת האמנה, או שימוש לרעה בסמכות יכול בית הדין להכריז על ביטולן של הפעולות המשפטיות שנמצאו כבלתי חוקיות.

סמכות נוספת של בית הדין היא כבית משפט לערעורים הבוחן את החלטותיו של בית הדין בערכאה ראשונה (Court of First Instance) של האיחוד.

פסקי דין בולטים

בספטמבר 2017, קבע בית הדין כי גירושים חד-צדדיים הנהוגים על ידי השריעה, לא יזכו להכרה באירופה. השופטים מצאו כי על פי חוקי השריעה, לאשה ולגבר אין גישה שווה לבקשת גירושים, דבר המפר את חוקי האיחוד האירופי. התיק בו דנו השופטים עסק בזוג נשוי אשר מחזיק הן באזרחות גרמנית והן באזרחות סורית.^[8]
באוקטובר 2020, פסק בית הדין כי שינויים שעשתה הונגריה בחקיקה הנוגעת להשכלה גבוהה אינם עולים בקנה אחד עם המשפט האירופי. שינויי החקיקה אילצו בפועל את האוניברסיטה המרכז-אירופית שייסד ג'ורג' סורוס, להעתיק את רוב פעילותה מבודפשט לווינה.^[9]^[10]