PROFILPELAJAR.COM

בירת חיטה
	בירות חיטה בסגנון הפה־וייצן (מימין) וקריסטל־וייצן בכוסות מסורתיות
סוג	סוג של בירה

בירת חיטה היא בירה, בדרך כלל מסוג אֵיְיל, אשר מבושלת עם כמות גדולה של חיטה. ברוב המקרים מדובר בשילוב של לתת חיטה עם לתת שעורה, בשיעור שווה או גבוה יותר של החיטה. בירת חיטה בושלה כבר לפני אלפי שנים במצרים העתיקה ובבל. כיום מרכז הייצור של בירות החיטה הוא במחוז הגרמני בוואריה ובירתו מינכן, וכן בבלגיה.

בירות חיטה גרמניות

וייסביר (Weißbier, "בירה לבנה") בבוואריה ודרום גרמניה, או וייצנביר (Weizenbier, "בירת חיטה") בשאר גרמניה, הם השמות בגרמנית לבירות החיטה הגרמניות, אשר רובן מיוצרות במחוז בוואריה. כבר בימי הביניים החלו שבטים גרמאניים לבשל בירה עם חיטה שצמחה בקרבתם. הבירה החדשה הייתה כל כך בהירה בהשוואה לבירה שבושלה עד כה, שהיא נקראה פשוט "בירה לבנה" (וייסביר)^[1]. לטענת המבשלה הבווארית וייהנשטפאן, אשר קיימת באופן רשמי משנת 1040, נזירי וייהנשטפאן בישלו בירה עוד בשנת 768^[2].

בשנת 1516 נחקק בגרמניה "חוק הטוהר הגרמני לבירות" (Reinheitsgebot) שאסר בישול או יבוא בירה המכילה מרכיבים נוספים פרט למים, שעורה וכשות, עקב מחסור בדגנים כגון חיטה ושיפון אשר היו נחוצים להאכלת העם, וכן מסיבות כלכליות. בשנים 1548 ו־1602 הוכנסו סייגים לחוק המאפשרים לוילהלם הרביעי, דוכס בוואריה, ואחריו למקסימיליאן הראשון, דוכס בוואריה להשתמש בחיטה לצורך בישול בירה, באזורים מסוימים בשליטתם, בתמורה לתשלום מס. בשנת 1917 הותר בישול בירת חיטה גם מחוץ לבוואריה בכפוף לתשלום מס. החוק הוחלף רק בשנת 1993 ב"חוק הגרמני הארעי לבירה" אשר מתיר שימוש גם בחיטה, שמרים וקנה סוכר, אך מנגד אוסר שימוש בשעורה לא מונבטת.

רוב בירות החיטה הגרמניות הן מסוג הִפה־וייצן (Hefe-weizen, "חיטה־שמרים") אשר הוא הסוג המסורתי אשר לא מתקיים בו תהליך סינון להוצאת השמרים, וחלבוני השמרים הם אלו הנותנים לבירות מראה עכור או מעונן. נבדלות מהן הן בירות מסוג קריסטל־וייצן (Krystall-weizen, "חיטה־בדולח") אשר כן עוברות סינון ולהן מראה זהוב צלול. בבירות קריסטל־וייצן נהוג להוסיף לכוס פלח לימון המעכיר אותן מעט. לעיתים רוקחות מִבשלות הבירה כמה גרסאות של בירת הדגל שלהן, לדוגמה בירות חיטה מסוג "בוֹק" (Weizen-bock) אשר הן בירות לאגר עונתיות, מיושנות וחזקות יחסית. בוק בגרמנית היא עז, ולכן לעיתים קרובות יהיה איור של עז על תוויות הבקבוקים בתור הלצה. בנוסף לעיתים מבושלות גרסאות כהות המבוססות על לתת קלוי ונקראות דוּנקל (Dunkel, כהה), וגרסאות ללא אלכוהול (Alkoholfrei) המשווקות, בדרך כלל בבקבוקים בלבד ולא לייצוא, כמשקאות בריאות טבעיים לספורטאים.

בירות חיטה בוואריות מאופיינות בדרך כלל בטעמים קלים של וניל, בננה ומסטיק. הסיבה לכך היא הפנולים הנוצרים כאשר שמרי האייל הגרמניים תוססים בחלק העליון של מכל התסיסה. את הבירות נהוג להרגיש בכוסות בעלות צורה ייחודית, צרה וגבוהה, האמורה להעניק לבירות ראש קצף גבוה. ראש הקצף חשוב משום שהוא מונע מגע ישיר של הבירות עם החמצן שבאוויר, הפוגם בטעמן, ומונע בריחת בועות פחמן דו-חמצני. בדרך כלל אחוז האלכוהול הסופי הוא בסביבות 5–6 אחוזים והצבע יהיה כתמתם. נהוג לשתות בירות חיטה בקיץ מכיוון שהן מוגשות בטמפרטורה קרירה של 8–10 צלזיוס ונחשבות למרעננות, בניגוד לבירות לאגר גרמניות שנחשבות למשרות תחושה כבדה יותר.

באזור ברלין קיים סגנון הנקרא ברלינר־וייסה (Berliner Weiße, "[בירה] לבנה ברלינאית") אשר בעל תכולת אלכוהול נמוכה יותר וטעמים חמוצים, ולעיתים קרובות מוסיפים לבירה סירופים ממותקים על מנת למתן את חמיצותה. באזור לייפציג קיים סגנון הנקרא גוסֵה, אשר מתאר בירת חיטה חמוצה מאוד בתיבול כוסברה ומלח. סגנונות אלו לא עמדו בתקן חוק הטוהר לבירות אך קיבלו סייג מיוחד מכיוון שהם נחשבו "התמחות מקומית".

במדינות אוסטריה עילית וזלצבורג שבאוסטריה, אזורים שהיו בעבר תחת שליטת ממלכת בוואריה, הסגנון פופולרי מאוד וקיימות מספר מבשלות הפועלות על פי הסטנדרטים הבוואריים ולרוב הן נחשבות גם הן כ"וייסביר"^[3].

דוגמאות מייצגות לבירות חיטה בוואריות: אדלווייס, פאולנר, פרנציסקנר, וייהנשטפאן, ארדינגר.

בירות חיטה בלגיות

ויטביר (Witbier) הוא השם בפלמית לבירת חיטה והשם המקובל בעולם לסגנון. בצרפתית, שגם היא שפה רשמית בבלגיה, הבירות נקראות בייר בלאנש (Bière blanche, "בירה לבנה"). בירת החיטה הבלגית שונה מהסגנון הגרמני בכך שבניגוד לגרמניה, בבלגיה לא הונהג "חוק טוהר לבירות" ולכן הבירות הבלגיות ידועות בכך שהן מתובלות ומועשרות בעשבים ותוספי טעם טבעיים אחרים. בירות חיטה בלגיות מסורתיות מכילות בדרך כלל קליפות הדרים, זרעי כוסברה וכמות מסוימת של חיטה לא מונבטת.

בירות חיטה בלגיות היו מבושלות עוד בימי הביניים, אך במרוץ השנים הן פינו את מקומן ללאגרים שכבשו את אירופה. במאה ה־19 בעיירה הקטנה הוּחרדן (Hoegaarden) פעלו 13 מבשלות בירות חיטה, אך עד שנות החמישים, כמאה שנים לאחר מכן, נסגרו כולן. בשנת 1965 חלבן מהוכרדן בשם פייר סליס החליט להקים מבשלה על שם עיירתו, במטרה לשחזר את תהילתן של בירות החיטה. הבירה הייחודית שלו, הוגרדן, תובלה בכוסברה, כשותנית וקליפות פרי הדר בשם לראהא, מין פראי של תפוז ולנסיה מהאי הקריבי קוראסאו. הבירה פרצה את הדרך לתחייתן המחודשת של בירות החיטה בבלגיה; סליס רקח מגוון של בירות חיטה ייחודיות ועזר בגיבוש מתכונים של מבשלות אחרות. הוא התפרסם כברומאסטר מחונן, והקים בטקסס מבשלה נוספת על שמו (אשר לבסוף נקנתה על ידי מילר האמריקנית).

דוגמאות מייצגות לבירת חיטה בלגיות: הוגרדן, סן ברנרדוס ויטביר, בלאנש דה בריסל, בלאנש דה נאמור.

בירות חיטה בישראל

לישראל קיים ייבוא שוטף של בירות חיטה מהמובילות בעולם הן בחביות והן בבקבוקים, והסגנון צובר פופולריות מאז תחילת שנות האלפיים^[4]. בין היבואנים הבולטים ניתן למצוא את מבשלות בירה ישראל אשר מייבאת את וייהנשטפאן הגרמנית והוגרדן הבלגית^[5], ואת טמפו משקאות המייבאת את פאולנר הגרמנית ומספר בירות חיטה תוצרת מבשלת הבוטיק האמריקאית סמואל אדמס^[6]. בנוסף קיים ייבוא של בירות נוספות מגרמניה, בלגיה, ומדינות נוספות באירופה^[7].

כיום קיימות בישראל מספר מבשלות בירות חיטה המייצרות באופן מסחרי בהם: בירה שפירא, בירה מלכה, בזלת - מבשלת הגולן, מבשלת שריגים ובירה אלכסנדר. בנוסף קיימות מספר מיקרו־מבשלות אשר מבשלות בירות חיטה באופן סדיר^[8]^[9] הן בסגנון גרמני והן בסגנון בלגי^[10].