בוני וקלייד נחשב כסרט חלוצי, וכאחד הסרטים הראשונים של עידן הוליווד החדשה (New Hollywood), בכך ששבר טאבואים רבים וזכה לפופולריות בקרב הדור הצעיר[1]. הצלחתו הניעה קולנוענים נוספים לצגות גלויות יותר של מין ואלימות בסרטיהם[דרוש מקור].
באמצע השפל הגדול, קלייד בארו (וורן בייטי) ובוני פרקר (פיי דאנאוויי) נפגשים כשקלייד מנסה לגנוב את מכונית אמה של בוני. בוני, שמשועממת מעבודתה כמלצרית, מוקסמת מקלייד, ומחליטה לחבור אליו ולהפוך לשותפתו לפשע. הם מבצעים כמה מעשי שוד מזוין, כשמאמציהם החובבניים אמנם מלהיבים, אבל לא רווחיים במיוחד.
שרשרת מעשי הפשע של הזוג נכנסת להילוך גבוה כשמצטרף אליהם סי. וו. מוס רפה השכל העובד בתחנת דלק (מייקל ג'יי פולארד) וביחד עם אחיו המבוגר של קלייד באק (ג'ין הקמן) ואשתו, בלאנש (אסטל פרסונס), בתו של מטיף. במהרה מתלקח ריב בין בוני לבלאנש, בלאנש העדינה סבורה שבוני היא מרשעת המשחיתה את בעלה ואת גיסה, בעוד בוני רואה את בלאנש ככלבתא חסרת כישרון וצווחנית.
בוני וקלייד עוברים ממעשי גנבה בקנה מידה בינוני לשוד בנקים. מבצעיהם גם נעשים אלימים יותר. כשסי. וו. מאחר בהבאת רכב המילוט, קלייד יורה במנהל הבנק בפניו אחרי שהוא קופץ לתוך מכונית שנעה לאיטה ונמלטת מהמקום. הכנופיה נרדפת בידי אוכפי החוק, בכללם הטקסס ריינג'ר פרנק היימר (דנבר פייל), שנשבה ומושפל בידי פורעי החוק ואז מוצא לחופשי. בפשיטה משטרתית נהרג באק, בוני וקלייד נפצעים, ובלאנש שכמעט מתעוורת נופלת לידי המשטרה. היימר מערים על בלנש, שעיניה חבושות, ומדובב אותה שתגלה את שמו של סי. וו. מוס, כעת "החשוד הבלתי מזוהה" היחידי.
הריינג'רס מאתרים את בוני, קלייד וסי. וו. מסתתרים בבית אביו של סי. וו. איבן מוס (דאב טיילור), שחושב שהזוג השחיתו את בנו. הוא סוגר עסקה עם היימר בתמורה להקלה בעונשו של הנער ועוזר לטמון מלכודת לפושעים. כשבוני וקלייד עוצרים בצד הכביש לסייע למר מוס להחליף גלגל, המשטרה שאורבת בשיחים פותחת באש ומנקבת את גופותיהם בכדורים תוך כדי מרחץ דמים.
[2]
זו הייתה הופעת הבכורה של ג'ין ויילדר כאחד מבני הערובה של בוני וקלייד. את בת-זוגו גילמה אבנס אבנס, אשתו של הבמאי ג'ון פרנקנהיימר. באופן אירוני, שלוש שנים קודם לכן, פרנקהיימר החליף את הבמאי של הסרט בוני וקלייד, ארתור פן בבימוי הסרט The Train בשל התעקשותו של השחקן ברט לנקסטר. דמויותיהם של ויילדר ואבנס מבוססות על שבויים אמיתיים ה. ד. דארבי H.D. Darby וסופי סטון שנחטפו ואחרי כן שוחררו בידי בוני וקלייד. דמותו של סי. וו. מוס מורכבת מדמותם של שלושה חברי כנופיה שונים של ברו W.D. Jones, Henry Methvin, ו-Raymond Hamilton.
ההפקה והסגנון
הסרט יועד להיות גרסה רומנטית וקומית של סרטי הגנגסטרים האלימים של שנות השלושים, שיעודכן בעזרת טכניקות ההסרטה המודרניות.[3]
ארתור פן בכוונה תיאר כמה מהסצינות האלימות ביותר בגוון קומי, לפעמים אפילו בסגנון המזכיר את סרטי הסלפסטיק, ואז החליף את האווירה לסצינות אלימות של שפיכות דמים.
[3]
הסרט הושפע מאוד מבמאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי הן בשינויים המהירים בטון, ובעריכה ההפכפכה, שניתן להבחין בה בעיקר בקטעי הסיום של הסרט.[3]
תפקיד הבמאי הוצע בתחילה לפרנסואה טריפו, הבמאי הנודע של תנועת הגל החדש, שתרם לתסריט, אולם לבסוף עבר הלאה כדי להסריט במקום זאת את הסרט הבא שלו פרנהייט 451[4]
המפיקים פנו לז'אן-לוק גודאר. כמה מקורות טוענים שגודאר לא בטח בהוליווד וסירב, אחרים טוענים שהוא תכנן להפוך את בוני וקלייד לבני תשחורת ולהעביר את העלילה ליפן, רעיונות שהניעו את משקיעי הסרט להוציא אותו מהפרויקט. אחרי שהוא נכח בהקרנה כשהסרט הושלם, נשאל גודאר מה הוא חושב על הסרט ונמסר שהשיב: "נפלא! הבה ונעשה את בוני וקלייד".
כשוורן בייטי היה בתפקיד הבמאי בלבד, הייתה אחותו שירלי מקליין למועמדת מובילה לגלם את דמותה של בוני. ברם, כשביטי החליט שהוא ישחק את קלייד בעצמו, הוא החליט לא להשתמש במקליין מסיבות מובנות. בין השחקניות האחרות שנבחנו לתפקיד ניתן למנות את ג'יין פונדה, טיוזדיי ולד (Tuesday Weld), אן-מרגרט, לסלי קארון, סו ליון ושר, בעוד וורן בייטי התחנן שנטלי ווד תקבל את התפקיד. ווד סירבה מכיוון שהיא רצתה להקדיש יותר זמן לתרפיה שלה באותה עת, והודתה בזה שהיה לה "קשה" לעבוד עם ביטי בעבר. לפני שהוא החליט לקחת את התפקיד על עצמו, הבחירה הראשונה של המפיק וורן בייטי לתפקיד קלייד בארו הייתה המוזיקאי והמלחין בוב דילן, שדמה לבארו האמיתי הרבה יותר מאשר ביטי.
הסרט מאוד גלוי בהתייחסו למין. כשקלייד מנופף ברובהו כדי להציג את גבריותו, בוני מלטפת במרומז את סמל הפאלוס. כמו בסרט משנות החמישים Gun Crazy, בוני וקלייד מציג את הפשע כמקסים ושזור במין. מכיוון שקלייד הוא אימפוטנט, ניסיונותיו הבאים לעגוב על בוני היו מתסכלים ולא הביאו אותו לשיא.
בוני וקלייד היה אחד הסרטים הראשונים שהשתמש בהרחבה בזיקוקין – squibs – מטעני נפץ זעירים לעיתים נטועים בשקים של דם מזויף, מפוצצים בתוך בגדיו של השחקן על מנת לדמות פגיעות כדור.
הסצנה שבה נאספה המשפחה צולמה ברד אוקס, טקסס. מספר תושבי המקום שצפו בסרט צולמו, כשהקולנוענים הבחינו בין התושבים שנקבצו במייבל קאביט (Mabel Cavitt), מורה בת המקום, הם בחרו בה לגלם את דמותה של אמה של בוני פרקר.[5][6]
ביטי רצה במקור שהסרט יצולם בשחור לבן, אבל האחים וורנר התנגדו לרעיון.
המוזיקה
היצירה שנוגנה בבנג'ו "Foggy Mountain Breakdown" ובוצעה בידי Flatt and Scruggs בוצעה בפני קהל ברחבי תבל כתוצאה משימוש תדיר בסרט. בכל אופן, השימוש שלו בסגנון מוזיקה בלוגראסאנכרוניסטי שממנו היצירה נובעת מתוארך לאמצע שנות הארבעים.
דיוק היסטורי
הסרט מפשט במידה ניכרת את העובדות הנוגעות לבוני וקלייד, בין השאר הוא אינו כולל חברי כנופיה נוספים, מאסרים חוזרים ונשנים, מעשי רצח אחרים ותאונת מכונית נוראית שהותירה את פרקר מלאת כוויות וכמעט נכה. אחת מהדמויות העיקריות בסרט, סי. וו. מוס, הוא חיבור של שני חברי כנופיית בארו: ויליאם דניאל ג'ונס (William Daniel "W.D." Jones) והנרי מתווין (Henry Methvin). ב-1968 תיאר ג'ונס את התקופה שלו ושל בארו במאמר "Riding with Bonnie and Clyde" שפורסם במגזין פלייבוי. באותה שנה הוא גם הגיש תביעה נגד האחים וורנר, בטענה שהסרט בוני וקלייד משמיץ אותו ומטיל דופי באופיו. אין שום תיעוד לכך שהוא הצליח להוציא כספים מחברת ההפקה.
הסרט מתאר את העובדות בצורה מאוד לא מדויקת בכל הנוגע לדמותו של הטקסס ריינג'ר פרנק היימר (Frank Hamer) כאדם נקמן שנהג ברשלנות ונשבה, הושפל ושוחרר בידי בוני וקלייד. במציאות, היימר כבר היה טקסס ריינג'ר אגדי שפותה לחזור מפרישה למחצה כדי לרדוף את הזוג, ומעולם לא פגש אותם עד לרגע שהוא ויחידתו הצליחו לטמון להם מלכודת והרגו אותם ליד גיבסלנד, לואיזיאנה (אנ') ב-1934.[7]
ב-1968 רעייתו ובנו של היימר תבעו את מפיקי הסרט על השמצת דמותו והם הגיעו לעסקת טיעון מחוץ לכותלי בית המשפט ב-1971.[8]
הסרט גם מתאר את קלייד הבלתי חמוש שאינו חושד במאום כשהוא צועד החוצה ממכוניתו כדי לבדוק את הנקר בגלגלי המשאית בזמן שאורבים לו, ושבוני, עדיין במכוניתם, ייתכן שגם היא אינה חמושה. במציאות, המושב האחורי במכוניתם היה עמוס בנשק, ואף אחד מהם לא יצא מהמכונית חי.
שני חברי הכנופיה היחידים שנותרו בחיים בזמן יציאת הסרט לבתי הקולנוע היו בלאנש בארו וויליאם דניאל ג'ונס. בעוד שבלאנש בארו הסכימה לתיאור דמותה בתסריט המקורי של הסרט, היא התנגדה לתסריט שנכתב אחרי כן, ובזמן הפצת הסרט, היא התלוננה ברבים על הופעתה של זוכת פרס האוסקר אסטל פרסונס ששיחקה אותה, בהצהירה: "הסרט גורם לי להראות כמו אשה יבבנית וצווחנית".[9]
הסרט צולם בחלקו בדאלאס, טקסס ובסביבתה. בכמה מקרים השתמשו באתרי בנקים ידועים שבוני וקלייד האמיתיים שדדו תחת איומי אקדח.[10]
השיר שבוני פרקר קוראת כשהמשטרה פושטת על מקום המסתור של ג'ופלין הוא "סאל המתאבדת", אחד משלושה שירים שכתבה בוני פרקר האמיתית. השירים האחרים שכתבה הם: "נערת הרחוב" ו"סוף השביל" והוא ידוע גם בתור "סיפורם של בוני וקלייד", אותו היא קוראת בקול רם מאוחר יותר בסרט.[11]
קבלת הסרט
לחברת Warner Bros.-Seven Arts היה אמון מועט כל כך בסרט כך שבצעד שלא היה לו תקדים באותה תקופה, הם הציעו לוורן בייטי, שזהו הסרט הראשון שהפיק (?) 40% מההכנסות במקום התשלום המינימלי. הסרט הכניס 70$ מיליון ברחבי תבל.
הסרט היה שנוי במחלוקת בזמן יציאתו לאקרנים בשל כך שהוא כביכול האדיר את דמותם של רוצחים, בגלל המפלס הגבוה של האלימות והדם שמוצגות בסרטים, שלא היו להם תקדים עד אותה עת. Bosley Crowther מ
הניו יורק טיימס היה כל כך מזועזע שהוא פתח במסע נגד הברוטליות הגוברת של הסרטים באמריקה. (הערה 10) דייב קאופמן Dave Kaufman מווראייטי גם מתח ביקורת על הסרט על בימוי לא מאוזן ועל כך שתיאר את בוני וקלייד כשוטים רברבנים. (הערה 11)
פרסים ומועמדויות
אסטל פרסונס זכתה בפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור גילום דמותה של בלנש בארו, גיסתו של קלייד, ו-Burnett Guffey זכה בפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר.
ההכרה ממכון הסרטים האמריקני באה ביוני 2008, כשמכון הסרטים האמריקני גילה ש"עשרת הראשונים" – עשרת הסרטים הטובים ביותר בעשר סוגות "קלאסיות" – אחרי משאל של 1,500 אנשים מהקהילה היוצרת. בוני וקלייד הוכר כסרט החמישי הטוב ביותר בסוגת הגנגסטרים. (הערה 12)
2007 - מקום 42 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 הסרטים (מהדורת יום השנה ה-10).[17]
2008 - מכון הסרטים האמריקאי 10 הטובים ביותר מתוך 10 - מקום 5 בסרטים הגנגסטרים.[18]
השפעה
כמה מבקרים מצטטים את Gun Crazy, סרט פילם נואר של ג'וזף לואיס משנת 1950 על זוג השודד בנק (גם מבוסס בצורה חופשית על בוני וקלייד האמיתיים), כהשפעה עיקרית על הסרט. ארבעים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו, בוני וקלייד עדיין מצוין כבעל השפעה חזקה על סרטים כמו חבורת הפראים, הסנדק, כלבי אשמורת והשתולים. (הערה 13) בוני וקלייד היו גם נושא שיר פופ פופולרי משנת 1967 בביצועם של סרז' גינסבורג ובריז'יט בארדו.
לקריאה נוספת
ארנון גוטפלד, "נוסטלגיה, מחאה ושמרנות בשנות השישים: תפישת ההיסטוריה בסרט בּוֹני וקלַייד", זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 56–67 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
