משימת אפולו 15 הייתה הראשונה משלוש "משימות J", שתוכננו לבצע מחקר במרחק גדול יותר מרכב הנחיתה, לתקופה ארוכה יותר, ולאסוף יותר מידע מדעי, מאשר המשימות הקודמות. משימה זו הייתה הראשונה לשאת את רכב הירח, שפותח בעלות של 40 מיליון דולר, והגיע למהירות 16 קמ"ש.
מטרות המשימה היו לסקור את פני הירח, לסקור ולאסוף דגימות קרקע, להתקין ולהפעיל ניסויי קרקע, לבחון את יכולת הציוד של אפולו לספק יכולת שהות ארוכה יותר, פעילות חוץ רכבית ארוכה יותר, וניידות על הקרקע, ולבצע ניסויים וצילומים מתוך טיסה במסלול סביב הירח.
מספר שינויים בוצעו בחללית לקראת משימה זו. הבולט שבהם היה הוספת מיכשור מדעי לתא השירות בחללית, לצורך מחקר מדעי ממסלול ירחי. כמו כן בוצעו שינויים שיאפשרו שהות ארוכה יותר על פני הירח, נשיאת יותר מטען מדעי עם רכב הירח אל הקרקע.
שיגור אפולו 15
לאחר השיגור נכנסה החללית, יחד עם השלב השלישי של טיל השיגור, למסלול ארצי. שעתיים ו-50 דקות אל תוך המשימה, הוצת מנוע השלב השלישי והחללית הוכנסה לנתיב יירוט אל הירח. כ-27 דקות מאוחר יותר נותקה חללית האם ממתאם הנחתת הירחית, התחברה לנחתת הירח, וזה נשלפה מתוך המתאם. לאחר מכן, מכלי השלב השלישי רוקנו ומנועי משנה הפנו אותו למסלול התנגשות עם הירח. התנגשות זו הורגשה על ידי הסייסמוגרפים שהונחו במשימות אפולו 12 ואפולו 14. 104 שעות ו-29 דקות לאחר השיגור, נחת רכב הנחיתה על הירח כ-300 מ' ממקום הנחיתה המיועד.
הליכת הירח הראשונה החלה כ-12 וחצי שעות לאחר הנחיתה. לאחר שהוציאו ניסויים מרכב הנחיתה, הורידו את רכב הירח והשתמשו בו לנסיעה אל מכתש אלבו, שם אספו ותיעדו דגימות. לאחר שאספו עוד דגימות וצילומים ליד מכתש סנט ג'ורג', שבו אל הנחתת. בסך הכל נסעו בפעילות זו 10.3 ק"מ. אחר כך לקחו האסטרונאוטים את ערכת הניסויים והניחוה במקום המיועד, כ-110 מ' מנקודת הנחיתה. גשוש הניסוי לזרימת חום לא הוצב, משום שהקידוח באדמת הירח הסתבר כקשה מן המצופה. הפעילות החוץ רכבית הראשונה ארכה כ-6 שעות ו-33 דקות.
לאחר שהיית 16 שעות בנחתת הירח, יצאו האסטרונאוטים להליכת הירח השנייה. פעילות זו החלה בבדיקת רכב הירח, ולאחריה יצאו לדרך בת 12.5 ק״מ. הנסיעה החלה במורדות הדרומיים של האפנינים, ממזרח למסלול הפעילות הראשונה. הם ביקרו במספר מכתשים ונקודות בעלות עניין אחרות, ושבו על עקבותיהם כמעט באותו מסלול בו יצאו. במהלך הנסיעה אספו דגימות קרקע וצילמו. בשובם לנחתת, שבו אל ערכת הניסויים, השלימו את הקידוח שכשלו לסיים בפעילות הקודמת, והניחו בתוכו את ניסוי זרימת החום. לאחר מכן שבו אל הנחתת, והציבו את דגל ארצות הברית. הפעילות החוץ רכבית השנייה ארכה כ-7 שעות ו-12 דקות.
השניים שבו לנחתת לשהיית 14 שעות לערך. הליכת הירח השלישית החלה מעט מאוחר מהמתוכנן, על־מנת לאפשר להם מנוחה נוספת. מסיבה זאת, ועקב עיכובים נוספים עם ערכת הניסויים, בוטלה נסיעה מתוכננת לקומפלקס הצפוני. התחנה הראשונה בנסיעה הייתה באתר בו הונחה ערכת הניסויים, כדי לאסוף דגימות עומק של הקרקע. נסיעה זו הייתה מערבית יותר מן הקודמות. במהלכה צולם הקיר המערבי של ערוץ האדלי, בו נחשפו שכבות סלע, ונאספו דגימות עומק מן הקרקע במספר אתרים. בשובם, החנו את רכב הירח כך שהמצלמה שהותקנה עליו תוכל לצלם את שיגור נחתת הירח בחזרה למסלול, שם יחבור אל תא הפיקוד. במהלך הפעילות השלישית, נסעו האסטרונאוטים כ-5.1 ק"מ, במשך 4 שעות ו-50 דקות. סך הכל נסע הרכב כ-27.9 ק"מ, ונאספו 77 ק"ג דגימות קרקע.
בעוד סקוט ואירווין נמצאים על הקרקע, טייס תא הפיקוד אלפרד וורדן צילם את פני הירח ממסלול הקפתו, אסף מידע על ההרכב הכימי של פני הירח, על תהליכים גאולוגים, ובחן מקורות קרינת גמא וקרינת X.
סקוט ביצע עוד ניסוי אחד, המוכיח את השערתו של גלילאו על כח המשיכה. הוא שמט בו זמנית, בנפילה חופשית, נוצה ופטיש, ועקב חוסר התנגדות אטמוספירית, הם צנחו לקרקע הירח כאחד.
בסך הכל בוצעו שלוש הליכות ירח במהלך המשימה, בזמן כולל של 18 שעות ו-33 דקות.
במשימה זו תועד לראשונה שיגור שלב המראה של נחתת הירח בחזרה למסלול - משימה לא טריביאלית, משום שהירח נמצא במרחק כשניית אור מכדור הארץ. כתוצאה מכך, היה צורך לשלוח את הפקודה למצלמה בתזמון הנכון, על מנת שתופעל בעת השיגור. גודל המטען המדעי במשימה זו היה גדול פי שניים מהמטען במשימות הקודמות.
כמעט 67 שעות לאחר הנחיתה, המריא השלב העליון של נחתת הירח, וחבר אל תא הפיקוד. לאחר מכן, הושלך שלב ההמראה אל פני הירח, ופגיעתו הורגשה על ידי סייסמוגרפים שהונחו במשימות קודמות ובמשימה זו.
טרם החלו לשוב אל כדור־הארץ, הניחו האסטרונאוטים לוויין במסלול ירחי, שמדד זרמי פלזמה וחלקיקים אנרגטיים, שדות מגנטיים וסטיות בשדה הכבידה הירחי.
בעודם במסלול אל כדור הארץ, ביצע טייס תא הפיקוד אלפרד וורדןפעילות חוץ רכבית בת 39 דקות, במהלכה השיב אל החללית סרטי הקלטה ובדק את הציוד המדעי שהותקן מחוץ לתא השירות.
החללית שבה לכדור הארץ ב-7 באוגוסט ונחתה באוקיינוס השקט. במהלך הנחיתה כשל אחד המצנחים הראשיים, אך היא נחתה בהצלחה, ונאספה על־ ידי ספינת הצי "אוקינאווה".
תקרית פסל "האסטרונאוט שנפל"
פסל "האסטרונאוט שנפל" כפי שצולם על הירח
לפני שיגור המשימה סיכם סקוט עם האמן הבלגי פול ואן הוידונק על יצירת פסל קטן שיוצב על הירח לזכר אסטרונאוטים וקוסמונאטים שנפלו בחקר החלל. סקוט הכין לוחית מתכת ובה כתובים שמם של 14 אסטרונאוטים, שמונה אמריקאים ושישה סובייטים, שנפלו במהלך שירותם. קיומו של הפסל הוסתר מנאס"א, וסקוט סיכם עם הפסל כי לא ייצורו עותקים של הפסל כדי למנוע את מסחור חקר החלל, בהתאם למדיניות נאס"א. לקראת סיום המשימה על הירח מיקם סקוט את הפסל ולוחית הזיכרון באדמת הירח. במהלך מסיבת העיתונאים לאחר ששבו לכדור הארץ חשף סקוט את קיום הפסל. במאי 1972 נודע כי ואן הוידונק מתכוון למכור מאה העתקים של הפסל, אולם הפסל חזר בו לאחר מסע לחצים מצד נאס"א.
תקרית הבולים
לאחר חזרת הצוות לכדור הארץ התברר כי הצוות לקחו עימם, ללא רשות ותיאום, 398 מעטפת היום הראשון שמתוכם 100 נמכרו לסוחר בולים גרמני. כספי המכירה נועדו לשמש את ילדי הצוות ללימודי השכלה גבוהה[2]. בעבר נאס"א העלימה עין מפעיליות דומות[3] אולם כיוון שהפעם זה נעשה בצורה מסחרית גלויה, נאס"א נזפה באסטרונאוטים והם לא קיבלו את הכסף. אירווין הודיע על כוונתו לפרוש עוד בטרם קיבלו את הנזיפה[4].
מפקד המשימה. ב-16 במרץ1966 שוגר עם ניל ארמסטרונג למשימת ג'מיני 8, שהייתה המשימה הראשונה בה התחברו שני כלי רכב חלליים במסלול. היה מפקד מודול הפיקוד במשימת אפולו 9, ששוגרה ב-3 במרץ1969. לאחר מכן, היה מפקד הגיבוי של אפולו 12. טיסת החלל השלישית שלו הייתה במשימת אפולו 15, ששוגרה ב-26 ביולי1971. במסגרת משימה זו נחת על פני הירח יחד עם ג'יימס אירווין, וביצע מגוון פעילויות.
טייס רכב הנחיתה הירחי. נולד ב-17 במרץ1930, נפטר ב-8 באוגוסט1991. בוגר במדעים מהאקדמיה של הצי, 1951. מוסמך במדעים בהנדסת אווירונאוטיקה והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1957. בתום לימודיו באקדמיית הצי, הצטרף לחיל האוויר. עבר קורס טיס בבסיס חיל האוויר "הונדו" ובבסיס ריס, בטקסס. היה ראש ענף דרישות מתקדמות במפקדת פיקוד ההגנה האווירית. בשנת 1961 סיים את בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר, וב־1963 סיים את בית הספר לטייסי מחקר אירוספייס של החיל. שירת במשרד הפרויקט של פיתוח הטיל AIM-47 פלקון בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון. בחיל האוויר הגיע לדרגת אלוף-משנה (קולונל).
נבחר לשירות בנאס"א באפריל 1966. היה חבר בצוות התמיכה של אפולו 10, וטייס גיבוי של מודול הירח באפולו 12. ב־26 ביולי1971 שוגר למשימת אפולו 15. הוא התפטר מנאס"א ביולי 1972, והקים ארגון דתי להפצת הנצרות בשם "קרן הטיסה הגבוהה" (High Flight Foundation). ביצע שתי נסיעות להר אררט בטורקיה, במטרה למצוא את תיבת נוח. הוא לא מצא אותה.
טייס תא הפיקוד. נולד ב-7 בפברואר1932. בוגר במדעי הצבא מהאקדמיה הצבאית בווסט פוינט, 1955. מוסמך במדעים בהנדסה אווירונאוטית ואסטרונאוטית והנדסת מכשירים מאוניברסיטת מישיגן, 1963. בתום לימודיו בווסט פוינט, הצטרף לחיל האוויר ועבר קורס טיס. בין מרץ1957 למאי1961 שימש כטייס וקצין חימוש בטייסת היירוט ה־96 בבסיס חיל האוויר אנדרוז, במרילנד. בשנת 1963 למד בבית הספר למדריכי טיסת מכשירים בבח"א רנדולף. בפברואר1965 סיים לימודים בבית הספר האימפריאלי לטייסי ניסוי באנגליה. בספטמבר אותה שנה סיים לימודים בבית הספר לטייסי ניסוי למחקר אירוספייס, ונשאר להדריך בו.
נבחר כאסטרונאוט באפריל 1966. היה בצוות התמיכה של האסטרונאוטים של אפולו 9, וטייס גיבוי של מודול הפיקוד של אפולו 12. בין 26 ביולי ל־7 באוגוסט 1971 היה טייס מודול הפיקוד של אפולו 15.
בין 1972 ל־1973 היה מדען אירוספייס ראשי במרכז המחקר ע"ש איימס של נאס"א, ובין 1973 ל־1975 ראש מחלקת מחקרי מערכות באיימס. בשנת 1975 פרש מנאס"א והיה לנשיא "מאריס וורדן אירוספייס", וסגן נשיא קרן הטיסה הגבוהה, שהקים שותפו למשימת אפולו 15, ג'יימס אירוין. לאחר מכן החזיק במשרות ניהוליות ב"ג'ט אלקטרוניקס אנד טקנולוג'י" ותאגיד בי. אף גודריץ', לפני שפרש לגמלאות בשנת 1996.
