אלבר כהן
Albert Cohen

אלבר כהן, תמונה על רקע כתב יד עם חתימת הסופר בצד
לידה	16 באוגוסט 1895 קורפו, יוון
פטירה	17 באוקטובר 1981 (בגיל 86) ז'נבה, שווייץ
שם לידה	Abraham Albert Cohen
מדינה	שווייץ
מקום קבורה	Jewish cemetery of Veyrier
מקום לימודים	תיכון טייר, אוניברסיטת ז'נבה
שפות היצירה	צרפתית
תקופת הפעילות	מ-1921
פרסים והוקרה	הפרס לרומן של האקדמיה הצרפתית (1968)
www.albertcohen.gr

אַלבֶּר כהן (Albert Cohen;‏ 16 באוגוסט 1895 – 7 באוקטובר 1981) היה סופר שווייצרי יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב בצרפתית. נחשב לאחד מהסופרים היהודים הבולטים בספרות האירופית במאה ה-20.^[1] כהן תיאר בספריו, בעזרת גיבוריו הרומנטיים, את התהום הפעורה בין היהדות ובין התרבות המערבית הנוצרית.

אברהם אלבר כהן נולד באי היווני קורפו בשנת 1895, כבנם היחיד של מרקו כהן (Coen), בן למשפחה של יהודים רומניוטים שמקורם ביאנינה ושל לואיז יהודית לבית פרו, בת לנוטריון המלכותי באי, צאצא לעדת היהודים האפוליים שחיו בקורפו מזה מאות שנים. הסב מצד האב, אברהם כהן, היה בעל בית חרושת לסבון וכיהן כראש קהילת יהודי קורפו. בבית המשפחה דיברו ניב איטלקי ונציאני אופייני ליהודי קורפו וצרפתית. בשנת 1900, אחרי הפרעות נגד היהודים בשנת 1891 והידרדרות יחס היוונים כלפי האוכלוסייה היהודית באי היגרה המשפחה, כולל הסב, למרסיי שבצרפת.

כהן למד בבית ספר קתולי, של הנזירות הכרמליתיות, אחר כך בתיכון ע"ש אדולף טייר במרסיי. אחר כך למד משפטים בז'נבה שבשווייץ וקיבל ב-1919 אזרחות שווייצרית. באותה שנה נשא את אליזבט ברוכר לאשה. בשנת 1921 נולדה בתם, מרים, וכהן פרסם ספר שירה בשם "מילים יהודיות".

בעידודו של חיים ויצמן הוא ערך במשך תקופה קצרה את כתב העת Revue juive (כתב עת היהודי), שבו כתבו גם אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד. בשנים שלאחר מכן הוא עסק בכתיבה ובמקביל היה נציגו של חיים ויצמן בפריז. ב-1924 נפטרה אשתו מסרטן. בין 1926 ל-1931 עבד בז'נבה.

ב-1930 פרסם את הרומן הראשון שלו: "סולל". ב-1931 התחתן פעם שנייה עם מאריאן גוס שממנה התגרש אחר כך. ב-1933 חיבר את המחזה "יחזקאל" שהוצג בקומדי פרנסז. ב-1938 פרסם את "אוכלמסמרים". על פי בקשת חיים ויצמן הקים "ועד לגיון יהודי" שניסה להקים "לגיון יהודי" בצרפת, שיאחד את כל היהודים הזרים על משקל "הלגיון הצ'כי" שפעל במלחמת העולם הראשונה.^[2] שלטונות צרפת, שחששו מגיס חמישי, סירבו להקים את הלגיון והסכימו לשלב מקצת מהמתנדבים היהודים שהייתה להם אזרחות זרה באחד מגדודי המתנדבים הזרים.

בימי מלחמת העולם השנייה, נמלט כהן לאנגליה בשנת 1940 ועבד בשנים הבאות באנגליה כיועץ המשפטי של הוועדה הבין-ממשלתית לטיפול בפליטים וכנציג הסוכנות היהודית אצל ממשלות גולות. באנגליה נפגש עם שארל דה גול, וניהל עמו מגעים כנציג הסוכנות היהודית. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר שיתפו לוחמי היישוב פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון.^[3]ב-1943, הוא הכיר את מי שתהיה אשתו השלישית, בלה ברקוביץ'.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזר כהן לז'נבה ועבד תחילה בארגונים שטיפלו בפליטים ואחרי כן בארגון העבודה הבינלאומי מטעם האו"ם. ב-1954 הוציא את "הספר אשר לאמי". ב-1968 פרש מעיסוקיו האחרים לטובת הכתיבה ובאותה שנה התפרסם ספרו המפורסם ביותר – "הנאוה לאדון". הספר זכה בפרס מטעם האקדמיה הצרפתית והפך את כהן למועמד לקבלת פרס נובל לספרות. ב-1969 יצא לאור ספרו "בני החיל" וב-1972 "הו, אחי בני התמותה".

ב-1979 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים.^[4]

נפטר ב-1981 כתוצאה מדלקת ריאות. נקבר בבית העלמין היהודי של ז'נבה בוורייה (צר') תחת השם אלברט כהן.

אלבר כהן השתמש ברומאנים שלו בדמויות קבועות כגיבורים. דמותו של סוֹלָל, בן הרב הכריזמטי והיפה אשר עולה כמטאור בעולם הדיפלומטיה האירופאי, מופיעה כמעט בכל ספריו. גם חמשת "בני הַחַיִל", חבורה של קרובי משפחה של סולל, הנודדים באירופה הזרה בעקבות יקירם הנערץ, מופיעים בחלק גדול מספריו. החמישה הם:

• אוכלמסמרים – בדאי מדופלם והדמות הססגונית ביותר בחבורה.
• שאלתיאל – דודו הקשיש של סולל. המנומס וההדור שבחבורה.
• מתתיהו – הקמצן והעשיר.
• מיכאל – מפתה הנשים הגברתן.
• שלמה – התמים ואוהב החיים.

ספריו "הספר אשר לאמי" ו"הו, אחי בני התמותה" אינם רומאנים, כי אם אסופות של קטעים קצרים העוסקים כולם בנושא אחד. הראשון עוסק בחשבון נפש עם עצמו על יחסו המתנכר לאמו, אם שייצגה את קידוש הבית והמשפחה ואת הגאווה במסורת האבות ובערכי היהדות, מול בנה השאפתן אשר מתגייס למען ענייני העולם הגדול. בשני הוא מסכם את חייו כיהודי ובוחן את שורשי השנאה שממנה סבל כל חייו. ישנם הטוענים כי גם הרומאנים שלו הם בעצם אסופות של קטעים החוזרים על עצמם ואשר נועדו לשרת את הגותו וכי למעשה, אלבר כהן הוא פילוסוף המחפש את הגאולה מהברוטאליות האנושית אשר מקדשת עוצמה וכח.

כתיבתו של כהן היא צינית ומלאת הומור, תוך שימוש בהקצנה ובהבלטת האבסורד. כהן תיאר בספריו את מפגש התרבויות בין נציגיה התמימים והנלעגים של יהדות הים התיכון ובין אירופה הקרה והרצינית. גיבוריו אשר נוטשים את מולדתם הים תיכונית, בחיפוש אחר התהילה, חשים, בסופו של דבר, כגולים אשר נותקו משורשיהם. חסידיו של כהן רואים ביצירותיו עמדה ברורה ביחס לשני הצדדים המתוארים. למרות נלעגותם, זוכים גיבוריו היהודים הים־תיכוניים לאהבה ואהדה, בעוד שהתרבות המערבית מקבלת יחס קר ומזלזל. על פי הניסיון שצבר במוסדות הבינלאומיים, בהם עבד רוב שנות חייו, הוא מתאר את המתרחש בהם כסמל ההבל, הצביעות והמלאכותיות לעומת ההווי של יהודי המזרח שהוא אולי מגוחך, אך טבעי, כנה וחם.

בצד החסידים שצמחו לכהן מתוך ציבור הקוראים (במיוחד בצרפת), קמו לו גם לא מעט מתנגדים ומבקרים. בין היתר נטען כלפיו כי הוא מקרה קלאסי של אנטישמיות עצמית. כהן מואשם כי היה מושפע מהסטריאוטיפ האנטישמי על יהודים, וכך גיבוריו היהודים מנציחים את הדימויים האנטישמיים הקלאסיים. גיבורו – סולל - שואף תמיד להגיע לפסגה ועושה זאת תוך כדי צעדים ציניים ואופורטוניסטים ותוך פיתוי וכיבוש נשים נוצריות נשואות. ובנוסף, בין חמשת "בני החייל" מופיעים הטיפוס העשיר והקמצן ועולה על כולם "אוכלמסמרים" שהוא רמאי, זללן, בדאי ורודף בצע.

כמו כן, הואשם כהן כי ספריו לוקים בשנאת נשים. כמעט תמיד הדמויות הנשיות בספריו הן של נשים השבויות לחלוטין באהבתן לגיבורים ואינן מסוגלות לשיקול דעת כלשהו. או לחלופין, של נשים השולטות בבעליהן הכנועים שליטה ללא מצרים. הוקלטו בראיונות איתו בתוכניות טלוויזיה גם הערות פוגעניות כלפי נשים מפורסמות כמו מרגריט יורסנאר ומרי קירי.

• 1988 - הספר "אוכלמסמרים" (Mangeclous) זכה לעיבוד קולנועי בסרטו דובר הצרפתית של הבמאי משה מזרחי.
• 2013 - הספר "הנאוה לאדון" (Belle du seigneur) עובד לקולנוע בשם זהה (צר') על ידי הבמאי גלניו בונדר בכיכובם של ג'ונתן ריס מאיירס ונטליה וודיאנובה.

• שמו של סולל ארונוביץ', גבור של הסופר השווייצרי פלוריאן אגלן (Eglin) הושפע מדמותו של סולל מהרומן של כהן.
• 2015 הספר "Ma mère et moi (אמי ואני) מאת ברהים מטיבה, לוקח השראה מ"הספר אשר לאמי" של כהן

בקומיקס לילדים הצרפתי Aladin et le crime de la bibliothèque (אלאדין והרצח בספרייה) מאת מריה וז'וזף, הספר "אוכלמסמרים" משמש כמפתח לחידה שיש לפתור.

• 2016 - הצייר "לוז" פרסם עיבוד לקומיקס לפי "הו, אחי בני תמותה" בהוצאת פוטורופולויס. העיבוד כולל קטעי ציור רבים וקטעים כתובים מספרו של אלבר כהן.

• פטריק טימסיט ביים מחזה בשם Livre de ma mère המבוסס על "ספר אשר לאמי"

פורסמו בחייו:

• 1921 - Paroles juives (מלים יהודיות), פואמות, הוצאת קונדיג
• 1930 - Solal (סולל) רומן, הוצאת גלימאר
• 1938 - Mangeclous (אוכלמסמרים), רומן, גלימאר
• 1954 - Le Livre de ma mère (הספר אשר לאמי), סיפור אוטוביוגרפי, גלימאר
• 1956 - Ézéchiel (יחזקאל), מחזה (גרסה ראשונה מ-1930), גלימאר
• 1968 - Belle du Seigneur (הנאוה לאדון), גלימאר, רומן - פרס האקדמיה הצרפתית לרומן
• 1969 - Les Valeureux (בני החיל), רומן, גלימאר
• 1972 - Ô vous, frères humains (הו, אחי בני התמות), סיפור אוטוביוגרפי, גלימאר
• 1979 - Carnets (פנקסים), סיפור אוטוביוגרפיה, גלימאר

פורסמו אחרי המוות:

• 2002 - Écrits d'Angleterre (כתבים מאנגליה) נכתבו באנגליה בשנים 1949-1940, מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאהת Les Belles Lettres,
• 2003 - Mort de Charlot (מותו של שארלו) - טקסטים שנכבתו בשנות ה-1920, מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאת Les Belles Lettres
• 2004 - Salut à la Russie (ברכת שלום לרוסיה) - נכתב ב-1942 בכתב העת הצרפתי בלונדון "La France libre", מבוא מאת דניאל ז'קובי, הוצאת Le Préau des collines,
• 2009 - Le Roi mystère (המלך מסתורין) - ראיונות מ-1976 עם הסופר על ידי פרנסואז אסטב וז'אן קוטורייה בערוץ הצרפתי France Culture,הוצאת Le Préau des collines

• סולל (1930), תרגם אביטל ענבר, עם עובד, 1978.
• אוכלמסמרים (1938), תרגם אביטל ענבר, ספרית פועלים, 1983.
• הספר אשר לאמי (1954), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1981.
• הנאוה לאדון (1968), תרגמה אליה גילדין, זמורה ביתן, 1987.
• בני החיל (1969), תרגם אביטל ענבר, זמורה ביתן, 1983.
• הו, אחי בני התמותה (1972), תרגמה ניצה בן-ארי, זמורה ביתן, 1986.

• 2004 Jack I.Abecassis -Albert Cohen: Dissonant Voices, Johns Hopkins University Press

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אלבר כהן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלבר כהן

• אתר האינטרנט הרשמי של אלבר כהן (ביוונית, בצרפתית ובאנגלית)

• אלבר כהן, ברשת החברתית Goodreads
• Atelier Albert Cohen ("האטליה של אלבר כהן") (בצרפתית)
• ביוגרפיה כרונולוגית של אלבר כהן (בצרפתית)
• דן לחמן, הנאווה לאדון / אלבר כהן (אורכב 31.08.2006 בארכיון Wayback Machine)
• מרדכי אבישי, גיבורים יהודים בין ריאליה וגרוטסקה, מעריב, 13 בינואר 1984
• לוראן כהן, היצירה הקלאסית האחרונה של הספרות הצרפתית, על "הנאווה לאדון", מגזין ארץ אחרת
• ניצה בן ארי, פגישות עם אלבר כהן, דבר, 30 באוקטובר 1981
• שולמית לפיד, ברוך השם אני כופר!, מעריב, 1 בדצמבר 1978
• א. אדר, החבר של דרייפוס, מעריב, 30 באוקטובר 1981
• אלבר כהן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלבר כהן (1895-1981), דף שער בספרייה הלאומית