שני מייסדי החברה הראשונים, אפשטיין ורקובסקי, רכשו אדמות טרם ייסוד החברה באזור סמוע בהר חברון, תל אביב ובאר שבע. רקובסקי קנה אדמות גם באזור נבי סמואל ואפשטיין ניסה לרכוש באזור עבר הירדן.
עמדתו של ארתור רופין, שבאותו זמן עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב, הייתה שחקלאות יהודית לא תצלח באזור ההררי ויש להפנות את משאבי הרכישה לאדמות בשפלה, השניים התנגדו לעמדה זו והתחזקו בעמדתם עוד יותר בעקבות פרעות תרפ"ט בהם ננטש היישוב היהודי בחברון וטענתם הייתה שהתיישבות יהודית חוזרת בחברון לא תוכל להתקיים בלי עורף חקלאי בהר.
ייסוד החברה
בשנת 1933 חברו רקובסקי ואפשטיין לשמואל הולצמן (שהיה כבר אישיות מוכרת בתחום החקלאות והייבוא בארץ ישראל), אותו הכירו עוד מספסל הלימודים בישיבת עץ החיים בירושלים, והקימו את חברת 'אל ההר', שבשמה רצו להביע את החשיבות בהתיישבות דווקא בהר, כפי שנאמר לעיל.
בשלב הראשון, קנתה החברה 5,000 דונם באדמות מגדל עדר ויצרה קשר לרכישת עוד 20,000 דונם באזור הכפר צוריף וכמחצית הכפר ג'בע, מהם רכשו לבסוף עוד 13,450 דונם בלבד[1].
בפרסום של החברה נכתב:
השטח שאנו מציעים בשביל ההתחלה מחזיק חמשת אלפים דונם ונמצא בקילומטר ה-21 בכביש ירושלים-חברון (לפנים מגדל-עדר). האדמה טובה ופוריה ובתוכה נמצאים מעיינות ובארות מים. גם הבריכה שממנה מעבירה הממשלה מים לירושלים מהמעיין הגדול עין-ערוב, נמצאת בשטח זה ויש לקוות כי אחרי שתתחיל הממשלה להביא לירושלים ממי הירקון, תוכל המושבה להשתמש גם בבריכה זו לצרכיה.
המומחים המפורסמים שבארץ ביקרו ובחנו את הקרקע ומצאו שמכל הבחינות מתאים המקום להתיישבות על יסוד של מטעי פירות ומשקי עזר. האקלים יבש כאן ורענן וכל מחוז ההרים הזה נודע לתהילה עוד מימי קדם בבריאותו ובפוריותו. גם שרידיו של בית כנסת עתיק מוכיחים שלפנים היה כאן ישוב עברי חשוב.
גם בקרבת המקום לירושלים יש משום הקלה מיוחדת למתיישבים, כי זה יתן להם אפשרות לנהל את משקם ולעבוד בשעות הפנאי בעיר.
— פרוספקט חברת אל ההר
הסכם בין הולצמן לבין האחראי על נכסי הרוסים לחכירת המנזר
בכפר עציון, החברה מכרה חלקות בגודל 25 דונם שעלו 210 לא"י (לאחר שבתחילה תוכנן כנראה למכור חלקה ב-125 לא"י[2]) שאחר כך האמירו ל-350 לא"י. החלקות התחלקו כך ש-12 דונם מתוכם נועדו לחקלאות מיידית ושם החברה התחייבה להכשיר את הקרקע, לטעת עצים ולטפל בהם עד ארבע שנים לכל מתיישב שירצה בכך, 3 דונם מגרש לבניית בית, גם שם החברה התחייבה לבנות את הבית שיגור בו הקונה ו-10 דונם אדמות בור. לצורך זה הקימה חברת פועלים במקום, שכרה למענם מגורים במנזר הסמוך, והקימה משתלה גדולה.
החברה אף ארגנה טיולים לקונים פוטנציאלים לעטרות, קריית ענבים ומוצא[3] בכדי להראות שחקלאות יכולה להתקיים בהר.
ההסכם בין חברת אל ההר לבין חברת פידיליטי
ב-1935 נחתם הסכם בין החברה לבין חברת פידלטי אמון – חברה להשקעות ולנאמנות, על מכירת אופציה למכירה על שטח של כ-1,000 דונם.
החברה פנתה גם באפיקי מכירה ליהדות הגולה ושלחה סוכני מכירות לחו"ל מצוידים במכתב המלצה מהרב הראשי לישראל – הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הולצמן הודה אחר כך שחלק מהשליחים הגזימו בתיאור פסטורליות המקום.
אירוע יוצא דופן היה פניה של נציג החברה להיטלר שיאפשר למכור אדמות ליהודים גרמנים ובעקבות כך את הגירתם לארץ ישראל[4]:
אל הרייכסקנצלר, האדון אדולף היטלר, ברלין.
אדוני הרייכסקנצלר הנכבד.
כבעל סמכויות בחברת ההתיישבות "אל-ההר" בכפר-עציון וגן יצחק, אשר מושבה בירושלים, הנני מרשה לעצמי לפנות אליך, אדוני הרייכסקנצלר הנכבד, זאת לאחר בקשה והתייעצות של נציגי החברה דלעיל עם הקונסול של הרייך הגרמני ביפו.
נצטוותי על ידי חברתי למכור אדמה הראויה להתיישבות בפלשתינה ליהודים אירופאיים המעוניינים בהגירה ובמיוחד ליהודים גרמנים.
הנני מרשה לעצמי, אדוני הרייכסקנצלר הנכבד, לשטוח בפניך את ההצעה הבאה של חברתי: אני מבקש את אישורך הנכבד לאפשר ולמכור אדמה ליהודים גרמנים, ומבקשך לאשר את הגירתם הבלתי נמנעת.
בתמורה נתבקשתי והוסמכתי להפקיד בשם החברה בבנק גרמני סכום של עד 100,000 לירות פלשתינאיות לשם קניית תוצרת יצוא גרמנית לפלשתינה.
אם הצעה זו תזכה בתמיכתך העקרונית, הנני מבקשך, אדוני הרייכסקנצלר הנכבד, להודיעני על כך במהלך שהותי הנוכחית, שכן במקרה זה בכוונתי להגיע לברלין ב-15 במאי כדי להתחיל בפעילותי.
בנוסף לכך הנני מרשה לעצמי לבקשך במקרה זה לאשר לי קיום ראיון עמך, כדי לפרט בפניך, אדוני הרייכסקנצלר הנכבד, את ההצעה בפרוטרוט ואולי גם להציג בפניך תוכניות נוספות של חברתי. תוכניות אשר על כוונותיהם דווח גם לקונסול הבריטי בברלין.
בציפייה לתשובתך הנכבדה
בכבוד רב
כתובת דאר: ש.גלזר, בית הדואר המרכזי, וינה.
התגובות לפועלה
בקרב היישוב היהודי
חיים ויצמן הזכיר את כפר עציון כדוגמה ליישוב היודע ליישם את היתרונות שמספקת לו החלוציות המנוהלת על ידי המוסדות הלאומיים[5].
בתחילה הסוכנות היהודית גילתה יחס חיובי למפעל ואף איחלו להולצמן בתגובה לאחד ממכתביו: ”אנו מאחלים שיצליח לגשם את משאת נפשו ואת שאיפתו לטובת הארץ, החקלאות העברית ולטובתו”.
גם קרן קיימת לישראל תמכה בתחילה בהתיישבות בהר כפי שעולה ממכתב ששלח בשנת 1933 מנחם אוסישקין, שהיה ראש הקרן באותה העת, אל הולצמן: ”מביע את ברכתי להתחלת מפעל יישובי חקלאי בסביבת ירושלים על ידי האינציאטיבה (יוזמה) הפרטית”. אוסישקין הוסיף במכתב שבאם החברה תרצה בכך, קק"ל תהיה מוכנה לרכוש מהאדמות כמה מאות דונמים להקמת יישוב של פועלים חקלאיים.
ב-1935 יצא יוסף ויץ (שהיה חבר הוועדה שמייעצת בנושא החקלאות יחד עם טוביה מילר ושלמה ידידיה שהיה מומחה למטעים במקוה ישראל) כנגד כפר עציון במאמר פומבי בעיתון דבר ובו העלה מספר נקודות:
קרקע יקרה: ויץ טען שהחברה שיווקה את החלקות כאדמות זולות ובפועל אדם שיקנה חלקה יצטרך לשלם 1,300 לא"י, מכיוון שהחברה לא כללה את כל ההוצאות בפרסום שלה.
יחידת החקלאות: ויץ טען שיחידת החקלאות יקרה מידי ושאף על פי שבשיחה עם הולצמן הבין שהם מתכוונים להכשיר את הקרק לנטיעה, בפרסום החברה לא מתחייבת מפורשות לכך אלא רק ל'הכנה ממדרגה ראשונה' וכך הקונה יולך שולל ולא יוכל לטעון אחר כך אם לא תהיה מוכשרת.
עלות המטע: לטענתו של ויץ בשיחה עם הולצמן הוא הסביר לו שאין סיבה לדרוש יותר מ22 לא"י לנטיעה לדונם ובפרסום החברה דורשת 38 לירות לדונם, סכום מופרז לדעתו. בהמשך דרשה החברה 50 לא"י לדונם ביער עציון תוך הבטחה לנטוע על דונם 100 עצים. בנוסף, לטענתו כך מוכרי הקרקעות הערבים מעלים את מחיר הקרקע ואחרים לא יוכלו לקנות בזול.
החברה תכננה גם לבנות מבני משק אחרים כלול ורפת, ויץ יוצא נגד התכנון בטענה שאין סיבה להשקיע כסף מיותר במבנים שהתועלת שלהם נמוכה באזור ההררי, שם אין הרבה מים. בייחוד כאשר הוא מתחרה עם אזורים אחרים שם הענף מתפתח יותר בקלות.
עוד טען, שהחברה פרסמה סכום מוגזם בתור רווח צפוי לקונים והיה נכון לפרסם יותר סכום קטן יותר.
במאמר מספר ויץ שדחק לקיים פגישה של הגורמים המייעצים בנושא החקלאות לחברת אל ההר והודיע שאם לא תתקיים פגישה כזו יפרוש מחברותו בוועדה. לבסוף, ב-28 במרץ 1934, התקיימה פגישה והוחלטו בה מספר דברים אך לטענתו של ויץ לא עמדו בהתחייבויות. כיוון שכך, שלח ויץ מכתב להולצמן מכתב בו הוא דורש שהחברה תשתתף בסכום של 80 לא"י מתוך 150 בעבור יועץ אטימולוגי בשביל הנטיעות. הולצמן הסכים ל-25 לירות וויץ לא התפשר על פחות מ-50. אחר כך פרש ויץ מהוועדה המייעצת לחברה ופרסם שהפרסומים החקלאיים לא על דעתו[6].
בתגובה למאמר זה של ויץ פרסמה חברת אל ההר הודעה בעיתון דואר היום:
חברת "אל ההר" מבקשת להודיע, כי הוא מוצאת שהעובדות במאמרו של מר יוסף ויץ ב"דבר" מיום 14 בינואר בענין כפר עציון הן בלתי נכונות, מסולפות ועלולות להזיק לפעולות "אל ההר", פוגעות בכבודה ובכבוד העומדים בראשה. על כן החליטה להגיש משפט פלילי נגד מר ויץ.
— עיתון דואר היום, 1935
המאמר יצר פולמוס בעיתונות סביב חברת אל ההר. משה כרמון (אביו של דוד כרמון) כתב מאמר בעיתון דואר היום[7] בו יוצא חוצץ נגד ויץ וטוען שמהמאמר עולה שכבודו של ויץ נפגע ולכן פרסם את המאמר. עוד כתב שלא היה לו לפנות לעיתונות ובכך לסכן את עתיד ההתיישבות בהר אלא לפנות למוסדות הרשמיים שיתערבו בתוכנית החברה.
בקרב ערביי הסביבה
גם בקרב ערביי חברון וסביבותיה היו חילוקי דעות לגבי ההתיישבות היהודית החדשה. היו שסברו שהגעת היהודים לאזור תביא להתפתחות החקלאות והמסחר ותביא גם להתיישבות יהודית בחברון עצמה, שהיו בה בתים רבים ריקים[8]. לעומתם היו שהביעו חששות מההתיישבות היהודית, ודיברו על "תוכנית-שטן ליישוב ארץ ישראל" שתכננו היהודים לכיבוש ארץ ישראל כולה ועכשיו הציונים נושאים עיניהם אל חברון[9].
פירוק החברה
שנתיים לאחר הקמתה, פרש הולצמן מהחברה ושאר השותפים המשיכו. אליהם הצטרף חיים שוגרמן שהיה גם מנהל בנק גאולה ובניין בירושלים. בעקבות המרד הערבי הגדול, בשנת 1936 - תרצ"ו, ברחו המתיישבים היהודים מהאזור והמורדים הערבים פגעו בקרוב למיליון שתילים שיובאו מסוריה ובחלק מהמטעים. רקובסקי, סיפר בראיון מאוחר שאחרי הפרעות כבר לא ניתן היה להמשיך.
לאחר גל המאורעות הראשון 32 פועלים נותרו בשטח על אף המצב הכלכלי הקשה והעובדה שהחברה הפסיקה לשלם להם משכורת והחלו בנטיעה מחודשת. פנחס שניאורסון, אחד מאנשי החברה שהיה אחראי על הנטיעות, שלח מכתב להנהלת קרן עזרה וביצרון של הסוכנות היהודית וביקש עזרה ויחס חיובי על מנת שלא ייעזב המקום והערבים יחשבו שאפשר לגרש את היהודים על ידי עקירת מטעים.
ב-28 במרץ 1937 כתב שניאורסון לד"ר מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, על החשיבות להיאחזות בהר וסיפר לו שכרגע בכפר עציון יש 8–10 בחורים ו-7 נשים וילדים שנשארו שם כל זמן הפרעות ושהם מקוים לשוב ולנטוע לאחר שיחלוף המצב הביטחוני.
בשנת 1937 בנק 'גאולה ובניין' בירושלים, שבו הופקדו כספי הקונים (ביחד עם בנק מרכנתיל בירושלים), נקלע לקשיים ובעקבות כך לא הוחזר הכסף לקונים. הקונים הקימו אגודה שנקראה - 'ועד יער עציון' ובה היו חברים בין 400 ל-500 קונים. האגודה התריעה בפני החברה שאם לא יוכח שהכסף נמצא בשלמותו, הם יתבעו את החברה. נעשתה תביעה אחת והשופט חייב את החברה להשיב את הכסף[10]. חודש לאחר מכן נעשה ניסיון להקים חברת מניות על ידי הקונים והולצמן והם החלו בקיום אספות כדי למצוא פתרון למצב.
בשנת 1938 לאחר קשיים מרובים, פנו בעלי החברה והקונים להתאחדות האיכרים בבקשה שתיקח על עצמה את הטיפול בפירוק החברה. ההתאחדות בחרה ועדה לבירור אפשרויות הפירוק. הוועדה בתורה מינתה את י.ד זילבר שיקבע את התנאים הדרושים. אחד התנאים החשובים היה באיזה אופן בנק גאולה ובנין בירושלים יפורק, כיוון שהחברה עבדה עם הבנק. הקונים מטעמם גם מינו את זילבר לוועדה מבלי שזה יחייב את ההתאחדות לטפל בפירוק.
בספטמבר 1940 בתום המאורעות נעשה ניסיון על ידי החברה ליישב שוב את הקרקע ונתקלה בהתנגדות יוסף ויץ. בעקבות כך שיגר שניאורסון מכתב לברל כצנלסון נגד ויץ. במקביל חברת אל ההר וקק"ל קיימו משא ומתן להעברת האדמות לקק"ל תמורת תשלום לפועלים על הזמן בו החברה לא שילמה להם. קק"ל התנגדה אך פדתה חלק מהקרקעות ושילמה פיצויים לאלה שהחזיקו בהן. 5,500 דונם נשארו בידי 557 קונים.
בשנת 1941 נעשה ניסיון נוסף לחדש את ההתיישבות ובעלי הקרקעות הוזמנו לאספה שבה הקימו ארגון רשמי לשם הגנה על זכויותיהם ובחרו ועד קבוע[11]. ההתיישבות לא חודשה לבסוף עד 1943 על ידי קק"ל.
